הנסיעה הרגישה לו אין-סופית, והוא שקע במחשבות עמוקות שהתחלפו בראשו בקצב שקשוק גלגלי הרכבת. הוא הביט מבעד לחלון והתרגשות אחזה בו. התרגשות מהולה בעצב. הוא ידע שפריז, העיר שאליה התקרב, היא התגשמות חלומותיו של כל מלחין צעיר – והוא עוד לא הבין עד כמה. עם זאת, הוא הותיר מאחוריו את עיר הולדתו היקרה ורשה, שנכבשה בידי הרוסים. "האם תשוב להיות כשהייתה?" הרהר, "האם יוכל לשוב אליה בקרוב?"

הוא פתח את יומנו וכתב: "האויב נמצא בבית… הו אלוהים, האם אתה קיים? אתה קיים, ובכל זאת אינך נוקם. האם מוסקבה לא חטאה מספיק? או – או אולי אתה בעצמך מוסקבאי… אני כאן, חסר אונים!"

קול שמימי של אישה מילא לפתע את ראשו, וקטע את מחשבותיו. הוא נתן לעצמו, כמו בכל פעם, להיסחף עם הצלילים והמלודיה. "חבל שאין לי כאן פסנתר", חשב.

המלחין פרדריק שופן בקונצרט, Henryk Siemiradzki
(1887) | תמונה:Creative Commons

פריז הייתה מטונפת יותר ורועשת יותר ממה שציפה, המסעדות נוצצות ויפהפיות והמחירים כה יקרים! "כמה נפלאה היא, עשירה, מלאת חן וחיים!" חשב לעצמו שופן. הוא מצא לעצמו דירה במרכז העיר ונכנס מהר מאוד לעניינים. הוא פגש שם את כולם: ליסט, מנדלסון, בליני, ברליוז, מלחינים, משוררים, סופרים וכל מי שנחה עליו רוח ההשראה. ובמיוחד, הן היו שם. זמרות האופרה הטובות בעולם, והוא הלך להקשיב לכולן.

למרות גילו הצעיר, כמות היצירות שהלחין עד כה הפכה אותו תוך שנה לסלבריטאי של ממש בחוגי החברה הגבוהה. בערבים היה מופיע בסלונים פרטיים, ובאווירה האינטימית של הערב היה מכשף את הנוכחים בנגינת הנוקטורנות, המזורקות, האטיודים והוואלסים המרגשים והאלגנטיים שלו. בבקרים היה מלחין, בכל רגע שהזדמן, ומלמד את ילדי האריסטוקרטים לנגן בפסנתר.

הפולונז אופוס 53 ("ההרואי") משנת 1842 | תמונה: Creative Commons

"נו, מה דעתך?" שאל ליסט את חברו בעת שהוא מוזג לו משקה.

"היא וולגרית מדי לטעמי", ענה שופן, "קולנית ופטפטנית מדי. ומה זאת החליפה הזאת? והסיגרים האלו? אתה בטוח שהיא לא בחור?"

"התכוונתי למסיבה", צחק ליסט.

שופן הסמיק.

"אבל כן, סאנד מרשימה, נכון? אגב, היא אהבה מאוד את הקטע שניגנת, היא ממש התרגשה ממנו. גם היא התעניינה בך".

"לא התעניינתי בה", ענה שופן בביישנות.

"ברור, ידידי. הרי אתה עדין מדי והיא… איך לומר.. ההיפך הגמור. גרושה עם שני ילדים שחושבת שכל העולם נתון לרגליה. אבל אישה מבריקה, חרוצה מאוד וגם, אבל זה כבר סוד… היא חמה ואדיבה.

החיבור הלא סביר בין המלחין הביישן והסופרת הצרפתייה האקסטרווגנטית הרים לא מעט גבות והפתיע גם את הזוג הצעיר עצמו: הם שקעו בסיפור אהבה ששניהם לא הכירו קודם.

בדירתו הקטנה של המלחין נפל הערב, היה קריר וצלילי הפסנתר מילאו את החלל. סאנד רבצה על הספה, רגליה מורמות באוויר וספר בידה. "בוא ניסע", אמרה לו לפתע.

"ניסע?" הפסיק שופן את נגינתו, "לאן? למה?"

"לא יודעת, כבר כמה זמן שאתה לא בשיא בריאותך ונמאס לי כבר מכל האנשים והרעשים כאן. בוא ניסע למקום שליו, אולי למיורקה, עם הילדים. ממש גן עדן שם. ומגיע לנו, לא?"

שופן עזב את הפסנתר, התקרב אליה וחיבק אותה בחום. "כן, מגיע לנו".

"אתם חיים ממש כמו זוג נשוי", אמר לו חבר שבא לבקרו בבית משפחתה של סאנד בנואן שבצרפת.

"כן, סאנד נפלאה. היא הפכה עולמות כדי שאוכל לעבור טיפולים ולחיות במקום שליו, היא מפנקת אותי כאילו הייתי אחד מילדיה".

"היא אוהבת אותך".

"כן, גם אני, זה מדהים, תמיד חשבתי שאמצא את עצמי נשוי לזמרת אופרה מרשימה, ובסוף חיי קיבלו כזאת תפנית. איתה אני מרגיש בבית".

"אתה גם יוצר המון יצירות נפלאות לאחרונה. זה סימן ודאי שהעניינים הולכים טוב".

"אולי, אבל דווקא הבחנתי שכאשר בריאותי מתדרדרת, אני מתכנס בתוך עצמי ויוצר כמו מתוך צורך להתעלות רוחנית. זה עוזר לי לעכל רגשות ולתת מענה לתחושות חוסר האונים".

מערכת היחסים של שופן וסאנד החזיקה מעמד עשר שנים טובות. הפרידה הייתה קשה לשניהם. בריאותו של שופן התדרדרה וכשנתיים לאחר מכן נפטר במיטתו כשהוא בן 39 בלבד.

הסיפור האמיתי

המלחין הפולני פרדריק שופן (1849-1810) הוא אחד המלחינים הגדולים שההיסטוריה הכירה. אף על פי שלא הלחין אופרות או קונצרטים גדולים, הוא חיבר מוסיקה מרגשת בפסנתר, מאז שהיה ילד בן 7 בוורשה ועד סוף חייו.

בגיל 21, לאחר שהופיע בכמה מדינות באירופה, הגיע שופן לפריז לבדו. באותה תקופה הרוסים כבשו את ורשה, ושופן ואינטלקטואלים פולנים אחרים לא חזרו יותר לעירם. פרשנים רבים טוענים שהמלנכוליה המאפיינת את יצירותיו נובעת מהגעגועים למולדתו.

כבר מגיל צעיר היה שופן אובססיבי באהבתו לאופרת "בל קנטו" ובייחוד לקולות הנשיים. הוא היה פוקד בקביעות את בית האופרה בוורשה, וכשהגיע לפריז, לא החמיץ את הופעתן של זמרות האופרה הגדולות בעולם. יש שאומרים שהמוסיקה שלו, אף על פי שהולחנה לפסנתר, שואבת את השראתה מקול שירת אישה ששופן החשיב כקול הראשוני ביותר.

שופן היה ביישן ומסוגר אך כיוון שכבר הלחין יצירות רבות בשנים הראשונות בחייו, הצליח מהר מאוד להגיע לסלונים האריסטוקרטיים והמבוקשים ביותר בפריז, וגם לביתם של הרוטשילדים. בנוסף ליצירות שהלחין, הוא נתן שיעורי פסנתר לילדי החברה הגבוהה – עבודה שסיפקה לו הכנסה גבוהה ורמת חיים טובה.

בפריז הוא פגש פולנים גולים אחרים, סופרים, משוררים ומלחינים גדולים, ביניהם ליסט, בליני, מנדלסון וברליוז. באחת מהמסיבות פגש בסופרת ג'ורג' סאנד שתחילה עוררה בו התנגדות בשל אופייה האקסטרווגנטי וגינוניה הגבריים. להפתעת כולם, וגם להפתעת הזוג עצמו, התאהבו השניים זו בזה ובנו מערכת יחסים חמה ואוהבת. שופן היה חולה בשחפת לאורך כל עשר השנים שהיו יחד, וסאנד טיפלה בו. הוא נפטר כשנתיים לאחר שנפרדו.

*הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן.