כניסה
הרשמה לניוזלטר

מהו סודם של האצנים מאפריקה שרצים בלי מאמץ ושוברים שיאי עולם, והאם הגורם הוא גנטי כמו שנהוג לחשוב? מאמן הריצה הבריטי שיין בנזי יצא לפצח את התעלומה מאחורי הרצים הטובים ביותר בעולם, וגילה את הסיבות הקשורות באופן הריצה ובצורת האימון

דינה גורדון | 15 באוקטובר 2020 | פסיכולוגיה | 13 דק׳

האמנות הנשכחת של הריצה

שיין בנזי חיכה בעצבנות ליריית הפתיחה של אחד מהמרוצים הקשים בבריטניה – Grand Union Canal Race – שאורכו 233 ק"מ. מסלול המרוץ נמתח לאורך תעלת המים המחברת את העיר ברמינגהם ללונדון. בנזי עשה מבחינתו את כל ההכנות הדרושות למרוץ: הוא התחיל באימונים של ריצות קצרות – עשרה ק"מ, והמשיך בהדרגה לאימונים קשים של ריצות יותר ויותר ארוכות עד שהגיע להתאמן למרחקי אולטרה מרתון (מרחקים העולים על כ-42 ק"מ). במהלך האימונים, שהגיעו עד 80 ק"מ, הוא נאבק בגבורה בכל אותות הסבל והמצוקה שגופו שידר לו אחרי הריצות הארוכות. הוא התעלם מהעייפות הקשה, מפציעות וממחלות, והיה נחוש לחזק את כוח הסבל שלו ולסיים את המרוץ בהצלחה. אבל כאשר הגיע רגע האמת, במרוץ עצמו, כל האימונים המפרכים לא עזרו לו. כאבים עזים בברך הכריעו אותו, והכריחו אותו לפרוש מהמרוץ לאחר 112 ק"מ.

אבל הכישלון הצורב לא ריפה את רוחו של בנזי. שנה לאחר מכן, נחוש יותר מתמיד, הוא החליט שוב להשתתף במרוץ. הפעם הוא החליט להתאמן קשה עוד יותר: לרוץ ריצות ארוכות יותר, ולחקור כל דבר אפשרי שיעזור לו להיות רץ טוב יותר. אחרי הכול הוא עצמו היה מאמן ריצה והכיר היטב את כל רזי המקצוע. הוא היה משוכנע, כמו כל הרצים האחרים, שנעליים טובות יותר, ג'ל מיוחד, תוסף מזון או דיאטה מיוחדת, ובעיקר אימונים מפרכים ישפרו את הריצה שלו. בתום השנה הוא שוב עמד על קו הזינוק. ושוב הכאב בברכיים הכריע אותו והוא פרש באמצע המרוץ.

כחלק מעבודתו בתור מאמן ריצה, עזר בנזי לספורטאים להתמודד עם פציעות וכאבים. הוא ראה שספורטאים רבים סביבו נמצאו במצב דומה לשלו, ואפילו אלו שניצחו בתחרויות, סיימו אותן במקרים רבים פצועים וכואבים. בנקודה זו הוא הבין שחסר לו משהו בסיסי בידע ובהבנה כיצד הגוף האנושי בנוי לתנועה, ובאופן ספציפי יותר – לריצה. הוא תהה מדוע אינו רואה בשום מקום, גם אצל רצים מקצועיים מערביים, את הריצה הזורמת והאלגנטית שראה אצל כמה רצים אפריקנים, כאשר צפה בטלוויזיה במשחקים האולימפיים.

שתפו את הכתבה:

שיין בנזי מסביר על עקרונות הריצה הנכונה | [Shane Benzie]

האמנות הנשכחת של הריצה

מהו סודם של האצנים מאפריקה שרצים בלי מאמץ ושוברים שיאי עולם, והאם הגורם הוא גנטי כמו שנהוג לחשוב? מאמן הריצה הבריטי שיין בנזי יצא לפצח את התעלומה מאחורי הרצים הטובים ביותר בעולם, וגילה את הסיבות הקשורות באופן הריצה ובצורת האימון

דינה גורדון | 15 באוקטובר 2020 | פסיכולוגיה | 13 דק׳

שיין בנזי מסביר על עקרונות הריצה הנכונה | [Shane Benzie]

שיין בנזי חיכה בעצבנות ליריית הפתיחה של אחד מהמרוצים הקשים בבריטניה – Grand Union Canal Race – שאורכו 233 ק"מ. מסלול המרוץ נמתח לאורך תעלת המים המחברת את העיר ברמינגהם ללונדון. בנזי עשה מבחינתו את כל ההכנות הדרושות למרוץ: הוא התחיל באימונים של ריצות קצרות – עשרה ק"מ, והמשיך בהדרגה לאימונים קשים של ריצות יותר ויותר ארוכות עד שהגיע להתאמן למרחקי אולטרה מרתון (מרחקים העולים על כ-42 ק"מ). במהלך האימונים, שהגיעו עד 80 ק"מ, הוא נאבק בגבורה בכל אותות הסבל והמצוקה שגופו שידר לו אחרי הריצות הארוכות. הוא התעלם מהעייפות הקשה, מפציעות וממחלות, והיה נחוש לחזק את כוח הסבל שלו ולסיים את המרוץ בהצלחה. אבל כאשר הגיע רגע האמת, במרוץ עצמו, כל האימונים המפרכים לא עזרו לו. כאבים עזים בברך הכריעו אותו, והכריחו אותו לפרוש מהמרוץ לאחר 112 ק"מ.

אבל הכישלון הצורב לא ריפה את רוחו של בנזי. שנה לאחר מכן, נחוש יותר מתמיד, הוא החליט שוב להשתתף במרוץ. הפעם הוא החליט להתאמן קשה עוד יותר: לרוץ ריצות ארוכות יותר, ולחקור כל דבר אפשרי שיעזור לו להיות רץ טוב יותר. אחרי הכול הוא עצמו היה מאמן ריצה והכיר היטב את כל רזי המקצוע. הוא היה משוכנע, כמו כל הרצים האחרים, שנעליים טובות יותר, ג'ל מיוחד, תוסף מזון או דיאטה מיוחדת, ובעיקר אימונים מפרכים ישפרו את הריצה שלו. בתום השנה הוא שוב עמד על קו הזינוק. ושוב הכאב בברכיים הכריע אותו והוא פרש באמצע המרוץ.

כחלק מעבודתו בתור מאמן ריצה, עזר בנזי לספורטאים להתמודד עם פציעות וכאבים. הוא ראה שספורטאים רבים סביבו נמצאו במצב דומה לשלו, ואפילו אלו שניצחו בתחרויות, סיימו אותן במקרים רבים פצועים וכואבים. בנקודה זו הוא הבין שחסר לו משהו בסיסי בידע ובהבנה כיצד הגוף האנושי בנוי לתנועה, ובאופן ספציפי יותר – לריצה. הוא תהה מדוע אינו רואה בשום מקום, גם אצל רצים מקצועיים מערביים, את הריצה הזורמת והאלגנטית שראה אצל כמה רצים אפריקנים, כאשר צפה בטלוויזיה במשחקים האולימפיים.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
תסמונת הלב השבור – כשהפרידה הקשה משנה פיזית את מבנה הלב

רקפת תבור, דינה גורדון

פלורנס ותום ויליאמס היו חברי ילדות. הם למדו באותה כיתה בבית ספר יסודי ובתיכון, והלכו לאותו קולג'. כאשר הם...

לגדל את הילד "הלא מושלם" המושלם

דינה גורדון

בוריס וייצ'יץ' המתין בהתרגשות להולדת בנו הבכור. הוא ליווה את אשתו דושקה, שניהם בשנות העשרים לחייהם, לחדר הלידה, והרגיש שאין...

החזרה לחינוך הקלאסי – כיצד להעניק לילדינו כלים ותבונה המבוססים על מוסריות, אמת ויופי

מאיה מזרחי

כאשר ילדינו עוברים מהגן לבית הספר אנחנו מלאי התרגשות. מצד אחד זהו צעד משמעותי בחייו...

תמונה למחשבה: היופי הנצחי שאינו קָמֵל

אריק בס

תרבות הרשתות החברתיות יצרה מרחב המפתה להתרכז בחיצוני: תמונות סלפי מחמיאות והישגים בקריירה. זהו מרחב הדוחף להתפאר בחיצוניות...

כיצד "הכוח" יכול לתקן את העולם

מאיה מזרחי

כשהבמאי ג'ורג' לוקאס כתב את התסריט לסרט "תקווה חדשה", הראשון בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים (לפי סדר הופעתם), הכתיבה הייתה ממש עינוי...

"אנחנו עומדים מול משהו ממכר מאוד שסוגר עלינו מכל הכיוונים"

רקפת תבור

כבר מכיתה א' התקשה מתנאל לשבת בשקט במהלך יום הלימודים. בהמשך החלו המורים גם להתלונן שהוא אגרסיבי ומפריע....

איך להבין כעס ואיך להתמודד איתו שיעורים מהחכמים הגדולים של העבר

מאיה מזרחי

החיים לצד הקורונה, בשנתיים האחרונות, כללו לא מעט רגשות של חרדה, אי ודאות ועומס נפשי שמתחו באופן טבעי את...

המלחמה על התמימות: המהפכה המינית מגיעה לבתי הספר

איל לוינטר

קשה היום לפתוח טלוויזיה, לגלוש ברשתות החברתיות או אפילו ללכת ברחוב מבלי שיגיעו אלינו מסרים מיניים. סדרות...

שתפו: