כניסה
הרשמה לניוזלטר

מהו סודם של האצנים מאפריקה שרצים בלי מאמץ ושוברים שיאי עולם, והאם הגורם הוא גנטי כמו שנהוג לחשוב? מאמן הריצה הבריטי שיין בנזי יצא לפצח את התעלומה מאחורי הרצים הטובים ביותר בעולם, וגילה את הסיבות הקשורות באופן הריצה ובצורת האימון

דינה גורדון | 15 באוקטובר 2020 | פסיכולוגיה | 13 דק׳

האמנות הנשכחת של הריצה

שיין בנזי חיכה בעצבנות ליריית הפתיחה של אחד מהמרוצים הקשים בבריטניה – Grand Union Canal Race – שאורכו 233 ק"מ. מסלול המרוץ נמתח לאורך תעלת המים המחברת את העיר ברמינגהם ללונדון. בנזי עשה מבחינתו את כל ההכנות הדרושות למרוץ: הוא התחיל באימונים של ריצות קצרות – עשרה ק"מ, והמשיך בהדרגה לאימונים קשים של ריצות יותר ויותר ארוכות עד שהגיע להתאמן למרחקי אולטרה מרתון (מרחקים העולים על כ-42 ק"מ). במהלך האימונים, שהגיעו עד 80 ק"מ, הוא נאבק בגבורה בכל אותות הסבל והמצוקה שגופו שידר לו אחרי הריצות הארוכות. הוא התעלם מהעייפות הקשה, מפציעות וממחלות, והיה נחוש לחזק את כוח הסבל שלו ולסיים את המרוץ בהצלחה. אבל כאשר הגיע רגע האמת, במרוץ עצמו, כל האימונים המפרכים לא עזרו לו. כאבים עזים בברך הכריעו אותו, והכריחו אותו לפרוש מהמרוץ לאחר 112 ק"מ.

אבל הכישלון הצורב לא ריפה את רוחו של בנזי. שנה לאחר מכן, נחוש יותר מתמיד, הוא החליט שוב להשתתף במרוץ. הפעם הוא החליט להתאמן קשה עוד יותר: לרוץ ריצות ארוכות יותר, ולחקור כל דבר אפשרי שיעזור לו להיות רץ טוב יותר. אחרי הכול הוא עצמו היה מאמן ריצה והכיר היטב את כל רזי המקצוע. הוא היה משוכנע, כמו כל הרצים האחרים, שנעליים טובות יותר, ג'ל מיוחד, תוסף מזון או דיאטה מיוחדת, ובעיקר אימונים מפרכים ישפרו את הריצה שלו. בתום השנה הוא שוב עמד על קו הזינוק. ושוב הכאב בברכיים הכריע אותו והוא פרש באמצע המרוץ.

כחלק מעבודתו בתור מאמן ריצה, עזר בנזי לספורטאים להתמודד עם פציעות וכאבים. הוא ראה שספורטאים רבים סביבו נמצאו במצב דומה לשלו, ואפילו אלו שניצחו בתחרויות, סיימו אותן במקרים רבים פצועים וכואבים. בנקודה זו הוא הבין שחסר לו משהו בסיסי בידע ובהבנה כיצד הגוף האנושי בנוי לתנועה, ובאופן ספציפי יותר – לריצה. הוא תהה מדוע אינו רואה בשום מקום, גם אצל רצים מקצועיים מערביים, את הריצה הזורמת והאלגנטית שראה אצל כמה רצים אפריקנים, כאשר צפה בטלוויזיה במשחקים האולימפיים.

שיין בנזי מסביר על עקרונות הריצה הנכונה | [Shane Benzie]

האמנות הנשכחת של הריצה

מהו סודם של האצנים מאפריקה שרצים בלי מאמץ ושוברים שיאי עולם, והאם הגורם הוא גנטי כמו שנהוג לחשוב? מאמן הריצה הבריטי שיין בנזי יצא לפצח את התעלומה מאחורי הרצים הטובים ביותר בעולם, וגילה את הסיבות הקשורות באופן הריצה ובצורת האימון

דינה גורדון | 15 באוקטובר 2020 | פסיכולוגיה | 13 דק׳

שיין בנזי מסביר על עקרונות הריצה הנכונה | [Shane Benzie]

שיין בנזי חיכה בעצבנות ליריית הפתיחה של אחד מהמרוצים הקשים בבריטניה – Grand Union Canal Race – שאורכו 233 ק"מ. מסלול המרוץ נמתח לאורך תעלת המים המחברת את העיר ברמינגהם ללונדון. בנזי עשה מבחינתו את כל ההכנות הדרושות למרוץ: הוא התחיל באימונים של ריצות קצרות – עשרה ק"מ, והמשיך בהדרגה לאימונים קשים של ריצות יותר ויותר ארוכות עד שהגיע להתאמן למרחקי אולטרה מרתון (מרחקים העולים על כ-42 ק"מ). במהלך האימונים, שהגיעו עד 80 ק"מ, הוא נאבק בגבורה בכל אותות הסבל והמצוקה שגופו שידר לו אחרי הריצות הארוכות. הוא התעלם מהעייפות הקשה, מפציעות וממחלות, והיה נחוש לחזק את כוח הסבל שלו ולסיים את המרוץ בהצלחה. אבל כאשר הגיע רגע האמת, במרוץ עצמו, כל האימונים המפרכים לא עזרו לו. כאבים עזים בברך הכריעו אותו, והכריחו אותו לפרוש מהמרוץ לאחר 112 ק"מ.

אבל הכישלון הצורב לא ריפה את רוחו של בנזי. שנה לאחר מכן, נחוש יותר מתמיד, הוא החליט שוב להשתתף במרוץ. הפעם הוא החליט להתאמן קשה עוד יותר: לרוץ ריצות ארוכות יותר, ולחקור כל דבר אפשרי שיעזור לו להיות רץ טוב יותר. אחרי הכול הוא עצמו היה מאמן ריצה והכיר היטב את כל רזי המקצוע. הוא היה משוכנע, כמו כל הרצים האחרים, שנעליים טובות יותר, ג'ל מיוחד, תוסף מזון או דיאטה מיוחדת, ובעיקר אימונים מפרכים ישפרו את הריצה שלו. בתום השנה הוא שוב עמד על קו הזינוק. ושוב הכאב בברכיים הכריע אותו והוא פרש באמצע המרוץ.

כחלק מעבודתו בתור מאמן ריצה, עזר בנזי לספורטאים להתמודד עם פציעות וכאבים. הוא ראה שספורטאים רבים סביבו נמצאו במצב דומה לשלו, ואפילו אלו שניצחו בתחרויות, סיימו אותן במקרים רבים פצועים וכואבים. בנקודה זו הוא הבין שחסר לו משהו בסיסי בידע ובהבנה כיצד הגוף האנושי בנוי לתנועה, ובאופן ספציפי יותר – לריצה. הוא תהה מדוע אינו רואה בשום מקום, גם אצל רצים מקצועיים מערביים, את הריצה הזורמת והאלגנטית שראה אצל כמה רצים אפריקנים, כאשר צפה בטלוויזיה במשחקים האולימפיים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
20 אסטרטגיות צבאיות לניצחון במלחמה (וגם בחיים)

מאיה מזרחי

לוחמה אישית, לוחמה מאורגנת, לוחמה הגנתית ולוחמה התקפית - רב מכר שכתב הסופר רוברט גרין כולל אסטרטגיות מועילות רבות שיכולות לסייע לנו להבין טוב יותר את המצב הנוכחי, ולהתכונן לבאות

מעבר לרגיל: הנערה מצ'רנוביל שזכתה בזהב

דינה גורדון

מה עוזר לאדם להתעלות מעבר לקשיים הפיזיים והנפשיים שלו? סיפורה של אוקסנה מאסטרס שנולדה בתנאים הקשים ביותר והגיעה למקומות גבוהים בקריירה שלה הוא דוגמה לכוח הרצון והרוח

"אני עובדת עם המשפחות, עם האנשים שניצלו מהתופת. צריך להבין יחד איתם מה נתן להם רגע של תקווה, ולחבר אותם למקורות החוסן שלהם"

דור לוינטר

הפסיכולוגית עינת הרף כשדאי מספרת בריאיון למגזין אפוק על עבודתה עם הניצולים והמשפחות, בדרך למציאת קצה חוט של דרך להתמודד עם הטראומה. "חוויית האימה גדולה מאוד. היו אנשים שיצאנו איתם החוצה לעשות סיבוב, לא משנה איפה, כדי שיוכלו לעשות צעד אחרי צעד ולהאמין שכרגע אין מישהו שיורה עליהם. הם התקשו להאמין לזה"

מהארכיון: הכוח של הנחמדות

מאיה מזרחי

האם התפיסות שלפיהן להיות נחמד זה להיות חלש, משעמם ולא יוצלח הן נכונות? מה אומרים המחקרים? האם מה שנחשב לחולשה הוא למעשה כוח?

6 שיעורים מהביוגרפיה של אילון מאסק

דינה גורדון

כיצד הפך מאסק מילד שספג מכות קשות בבית הספר לאחד האנשים המצליחים בעולם? מה ניתן ללמוד על סגנון הניהול שלו? מדוע הוא לוקח סיכונים שנראים בגדר הבלתי אפשרי? ואיך הוא מניע עובדים לעמידה ביעדים?

״לימדו אותנו שאם ברצונך להוציא את המיטב מקבוצה מסוימת, עליך להיפטר מהשחקנים החלשים ולהקשיח את הנותרים. יש רק בעיה אחת עם המודל הזה – הוא לא עובד״

איל לוינטר

כיצד לפתח קשיחות? סטיב מגנס, יועץ לפיתוח מיומנויות מנטליות עבור קבוצות ספורט מקצועיות, יוצא בספרו האחרון "תעשו דברים קשים" נגד המסרים שהועברו לנו בתקשורת ובסרטים, ומלמד עקרונות נכונים יותר לפיתוח קשיחות

שתפו: