מה לא נאמר עליו: שהוא אל הכסף; שהוא "שווה" כ-62 מיליארד דולר ונחשב לאיש הרביעי בעושרו בעולם; שאף על פי שהוא בעסקי ההשקעות, הוא לא מחזיק מחשבון ואפילו לא מחשב; ושגם אם תלמדו איך להביס את הקזינו, לא תצליחו להביס אותו.

מתודולוגיית החיזוי של באפט נשענת על מרכיב אחד – הבנה של "המובן מאליו": כולם אוהבים לאכול שוקולד ולהוריד את ההמבורגר עם קולה

מה יש בוורן באפט, "האורקל מאומהה", עיר הולדתו שבמדינת נברסקה, שגרם לו להפוך למשקיע הגדול בכל הזמנים, ולאחד האנשים העשירים בעולם? איך הוא עושה את זה? עיון במכתביו, בספרים ובסרטים דוקומנטריים אודותיו, מגלה אדם פשוט יחסית ולא מתוחכם, שגילה מתודולוגיה שעובדת עבורו, והוא מתמיד לשחק בה, ורק בה. כמו שחקן כדורסל שמתאמן על זריקה משלוש, כי הוא יודע שבזה הוא טוב, אבל לא יחדור לסל גם אם המאמן או הקהל יצרחו עליו, כך באפט – מבצע שוב ושוב את המתודולוגיה שעובדת עבורו. בבסיסה יכולות חיזוי יוצאות דופן – באפט יודע להעריך טוב יותר מכל אדם אחר איזו חברה תצמח וכדאי להשקיע בה. לא תמיד הוא צודק, אבל הוא צדק מספיק פעמים כדי לדעת שיכולת החיזוי שלו אינה מקרית.

מתודולוגיית החיזוי של באפט נשענת על מרכיב אחד – הבנה של "המובן מאליו": כולם צריכים ביטוח לרכב; רכבות הן דרך יעילה מאוד להעביר סחורות ברחבי ארה"ב; אנשים אוהבים לאכול שוקולד ולהוריד את ההמבורגר עם קולה. באפט מסתכל על העולם כפי שהוא, ובחברות מסוג זה הוא משקיע.

עד כמה שזה בנאלי ושטחי, זה אינו מקרי – רובנו נוטים לקדש מומחים יודעי דבר, בעלי טיעונים לוגיים משכנעים ולא פופוליסטיים, ומזניחים קולות אחרים המשמיעים את "המובן מאליו". מקורביו של באפט אמנם אומרים עליו שהוא אדם מבריק, אבל גם שהוא אדם מהסוג הפשוט. הוא מייצג תפיסה לא רומנטית במיוחד של עולם העסקים. בניגוד למשקיעים המשתמשים במודלים מתמטיים מורכבים המנחים אותם לקנות או למכור מניה מסוימת, לפעמים במהירות מסחררת, עבור באפט, העולם נע בקצב איטי הרבה יותר. התנודות בשווקים הן הפרעות קשב, רעשי רקע, שמשקיע ממושמע צריך לסנן או להתעלם מהן. לא מעניין אותו כיצד חברה שבה השקיע תתפקד בארבעת החודשים הבאים, אלא בארבעת העשורים הבאים.

החברות הנמצאות בפורטפוליו שלו מייצרות ומוכרות דברים שאנשים יהיו צריכים גם כמה דורות קדימה, ובאפט מוודא שיש להן יתרון שימנע מחברות אחרות לאתגר אותן, או לכל הפחות יתרון שיאפשר לחברות שלו למחוץ את אלה שכן ינסו. תזמון חשוב עבורו גם כן. החברה היעילה בעולם אינה השקעה טובה במחיר הלא נכון.

אתה צריך להשקיע בעסק שגם טיפש יכול להפעיל, כיוון שיום אחד טיפש יפעיל אותו

אפשר לומר שבאפט מנצל את הרעב הפנימי שלנו, את הדחף התחרותי לפתח את ההמצאה הבאה, המסיט את תשומת לבנו מחברות שמובן מאליו עבורו להשקיע בהן: כמו חברת השוקולדים See's Candy המייצרת בונבוניירות שוקולד. "אם תיתן לידידה שלך קופסת שוקולד [של החברה הזו] והיא תחזיר לך נשיקה, אני קונה את החברה. כי אפילו אם אעלה את מחיר קופסת השוקולד, אתה תקנה את אותה קופסה", הוא סיפר בסרט תיעודי אודותיו ברשת HBO.

באפט לא אוהב חברות המוכרות מוצר חדש ומשכנעות אנשים שהם צריכים אותו, אף על פי שלא היה להם אותו בעבר. מנקודת מבטו, אין זה חכם לבנות תחזית צמיחה סביב "חדי קרן" כאלה, ובמקום זאת עדיף להשקיע למשל בתעשיית נייר הטואלט והטישו. אם לפשט את העניינים, באפט פשוט משקיע בדברים שהוא מבין בהם ונותנים לו השראה, כמו חברת קוקה קולה – משקה שהוא מכור אליו. בעבר הוא כינה את החברות שחיפש להשקיע בהן בשם "בדלי סיגריות" – חברות שהשוק זרק. הן לא מעניינות יותר את המשקיעים, ולכן מתומחרות נמוך, אבל עדיין נותרה בהן "שַכְטָה" אחת, ארוכה מספיק, שהוא יכול לנצל.

ב-1962 הוא מצא "שכטה" כזאת – מפעל טקסטיל במסצ'וסטס ששמו ברקשייר האת'וויי. לצד עסקי הטקסטיל של החברה, באפט הפך אותה לחברת האחזקות שלו. כיום החברה מחזיקה בין 70 ל-90 עסקים, שכולם פועלים באופן בלתי תלוי זה בזה, כולל בברקשייר עצמה.

באפט גם רכש חברת ביטוח, בצעד לא מובן מאליו. להדיוט הממוצע זה עשוי להישמע לא הגיוני – חברות ביטוח אינן רווחיות במיוחד. אבל האורקל מאומהה חשב על דבר שונה, וברבות הימים נהפכו עסקי הביטוח לסימן ההיכר של באפט, כשתיק ההשקעות שלו כולל קבוצה גדולה של חברות כאלה. אמנם עסקי ביטוח אינם רווחיים במיוחד, אבל כל פוליסת ביטוח שנחתמת מספקת לחברת הביטוח מזומן, ולבאפט תזרים מזומנים שאיתו הוא יכול לרכוש, איך לא, במזומן, "בדלי סיגריות" נוספים.

כלל מס' 1:

"הספרים הראשונים שקראתי על השקעות היו במשרד של אבי. קראתי את כולם", העיד על עצמו באפט. אבל רק ספר אחד שינה באמת את עולמו – The Intelligent Investor – של פרופ' בנג'מין גרהאם. באפט העריץ את גרהאם ונסע לאוניברסיטת קולומביה לשמוע את הרצאותיו. יש שני כללים לכל השקעה, אמר באפט כשיצא משם, ואת שניהם למד מגרהאם: "כלל מספר 1: אף פעם אל תפסיד כסף;

כלל מספר 2:

אף פעם אל תשכח את כלל מספר 1".

גרהאם, שהפך למנטור הפיננסי של באפט, טבע את המונח "השקעת ערך". השיטה שלו, הנלמדת כיום ברחבי העולם, היא לקנות מניות של חברות הנסחרות בשווי נמוך ביותר, שהשוק פספס והותיר בצד הדרך. מתישהו בעתיד, גרס גרהאם, השוק יכיר בערכן ואז יגיע הרגע למכור אותן. נשמע פשוט. אבל כמו הכנת סושי, קשה לחיקוי.

"באפט עשה כל כך הרבה כסף כשניסה ליישם את מה שגרהאם לימד אותו – לקנות מניות זולות מאוד", סיפר עליו צ'רלי מאנגר, שותפו בניהול ברקשייר האת'וויי. ב-1986, בגיל 56, הונו הוערך ב-1.4 מיליארד דולר; בגיל 66 כבר ב-15 מיליארד; ובגיל 76 הונו צמח ל-46 מיליארד. נראה שהזיקנה הטיבה איתו. ב-2017, בגיל 87, שנים ספורות אחרי שהשתלט סופית על ישקר הישראלית של סטף ורטהיימר (ב-2013), תמורת סכום עתק של 6 מיליארד דולר בסך הכול, הונו הוערך ב-60 מיליארד.

במכתב מ-1989 תיאר באפט את סוג החברות שהוא רוצה לקנות:

"אם יש לכם עסק העונה לקריטריונים הבאים תתקשרו אליי, או בעצם עדיף שתכתבו לי. הנה מה שאנחנו מחפשים (מחקנו סעיפים פחות רלוונטיים, א"ל):

– קנייה גדולה. לפחות 10 מיליון דולר רווח נקי אחרי מס.

– עסק שהפגין כוח רווח קבוע בעבר – פרויקטים עתידיים לא מעניינים אותנו.

– עסק שמרוויח תשואה יפה מאוד על ההון שלו, כאשר אין לו, או יש לו מעט מאוד חוב.

– עסק פשוט – אם יש בו הרבה טכנולוגיה שאנחנו לא מבינים, לא נקנה.

– עסק שמציע מחיר ידוע מראש. לא נבזבז זמן על עסק שמחירו לא ידוע מראש.

"צ'ארלי [מאנגר] ואני מקבלים לעתים קרובות הצעות לרכוש עסקים שבכלל לא מתקרבים לקריטריונים שאנחנו מחפשים. אנחנו מפרסמים שברצוננו לקנות כלב זאב, אבל אנשים רבים עם קוקר ספנייל מתקשרים".

בהמשך, מדגיש באפט שחשוב לו גם מי מוכר לו את החברה, ועד כמה לבעלים של חברה מסוימת אכפת למי החברה נמכרת. "אנחנו אוהבים לעשות עסקים עם מישהו שאוהב את החברה שלו, ולא רק את הכסף שיקבל בעבורה". אמירה זו אולי נשמעת שולית, אבל בעולם העסקים העכשווי, שבו חברות נמכרות על ימין ועל שמאל למשקיעים מסין, למשל, שאין מושג אמיתי מי הם ומה ערכיהם – העצה מקבלת משנה תוקף. באפט רומז שאם לבעלים חשוב למי הוא מוכר, יש בכך סימן לאיכויות שאפשר למצוא בחברה, כמו יחס הוגן ללקוחות, לעובדים ולשותפים, ודיווח חשבונאי נכון.

"גם ההיפך הוא נכון", כותב באפט, "כאשר בעלים של חברה מוציא אותה למכירה פומבית ואינו מגלה כל עניין במה שיקרה לה לאחר מכן, יש בכך לעתים קרובות משום איתות לכך שהחברה 'יופתה' לצורך מכירתה… אם לבעלים לא אכפת כלל מהעסק או מהעובדים בו, יש סבירות גבוהה שהגישה שלהם תתבטא לרעה גם בחברה עצמה".

בסוף שנות ה-90 היו שכבר הספידו אותו, שחשבו שהוא היסטוריה. באפט פספס את פריחת ההייטק והדוט.קום. "המשקיע המוצלח בעולם איבד את זה", נכתב עליו במגזין הפיננסים Barron's. השנה הייתה 1999, כשמניית AOL עלתה פי שישה ואמזון נסקה ב-1,000 אחוז בשנה, בעוד מניית ברקשייר – עלתה ב-11 אחוז בלבד.

שלוש שנים מאוחר יותר, אחרי שהתפוצצה בועת הדוט.קום, חברות כמו אמזון היו עושות הכול עבור 11 אחוז. באפט, שהימר על חברות משעממות כמו ג'ילט, קוקה קולה ואמריקן אקספרס, אמר שהוא לא הצליח להבין את החברות החדשות האלה שצצו.

מעיון במכתביו השנתיים עולה שבאפט חושב גם על האופן בו מנוהלות החברות שהוא משקיע בהן. אבל הוא לא מתרכז בפרסונה שמנהלת את החברה, אלא במבנה שלה – בתרבות הארגונית, ובאופן שבו האסטרטגיה שלה מחלחלת לחיי היום-יום של עסקי החברה. החיפוש אחר הנהלה מעולה אינו חיפוש פרסונלי – מנכ"לים פורשים, ראשי מחלקות באים והולכים, והאינדיבידואלים שמקבלים את ההחלטות אינם החלקים החשובים ביותר בחברה. באפט לא ישקיע בחברה לאורך עשורים בהתבסס על הערצתו לסטיב ג'ובס או לביל גייטס.

"אתה צריך להשקיע בעסק שגם טיפש יכול להפעיל, כיוון שיום אחד טיפש יפעיל אותו", אמר פעם באפט. האם אפל שאחרי סטיב ג'ובס היא עדיין השקעה טובה? לפי הגישה של באפט, בהחלט כן, כפי שממשלת ארה"ב תחת דונלד טראמפ היא עדיין מדינה עם מספיק כוח ניהולי לשרוד משברים שהיו הורסים כל מדינה אחרת, ללא קשר למנהיג ששולט בארה"ב.

באפט הוא גם איש של הרגלים. הרגל אחד שסיגל לעצמו הוא לשמור על לו"ז חופשי מפגישות. הוא טוב בלסרב לדברים. באפט יודע מה הוא אוהב לעשות – לשבת במשרדו, לקרוא עיתונים וספרים ולחשוב במשך חמש או שש שעות ביום, כפי שהוא מעיד על עצמו. יש מספר דברים נוספים שהוא יעשה מעבר לכך, אבל לא רבים. ומה שהוא עושה, הוא עושה טוב בצורה מופלאה. "לפעמים זה לא פרודוקטיבי כל כך, אבל אני נהנה לחשוב על בעיות עסקיות", הוא אומר. ההיקשרות לשגרה קשורה גם באופן שבו הוא משקיע. באפט דבק רק בחברות שנוח לו איתן.

את חברת האחזקות שלו, ברקשייר האת'וויי, בנה באפט כמקום שהיה רוצה לחיות בו את חייו. במשרדי החברה הוא מעסיק סביבו צוות מצומצם וקבוע של 25 איש, שלא מתחלף. אין בברקשייר ועדות, יועצים או רגולציות כלשהן. זה יותר כמו בית, משפחה.

מסופר על באפט שכאשר שלושת ילדיו היו קטנים, הוא הציב בקומה השלישית של הבית מכונת מזל, שמפעילים באמצעות מטבע. הרעיון היה להמחיש לילדים את הסכנה שבהימורים, אבל גם לשלוט בדמי הכיס שקיבלו. "יכולתי לתת לילדים שלי כמה דמי כיס שהם רוצים, כל עוד זה היה במטבעות, והכול היה חוזר אלי בחזרה עד רדת הערב", אמר באפט באחד המפגשים השנתיים של ברקשייר האת'וויי.

לשלושת ילדיו הוא הבטיח שישאיר "מספיק כסף כדי שהם ירגישו שהם יכולים לעשות כל דבר, אבל לא כל כך הרבה עד שהם ירגישו שהם לא צריכים לעשות דבר", אמר למגזין Fortune. כמה מאות אלפי דולרים נשמעו לו כמו מספר נכון. באפט טען שאם יספק לילדיו מספיק כסף לכל חייהם, רק מכיוון שנולדו למשפחה אמידה, הוא יפגע בהם. "תהיה בכך פעולה אנטי-חברתית", הוסיף.

הוא האמין שיוכל לשרת את החברה בצורה הטובה ביותר אם במקום לתת את כספו, ימשיך לצבור אותו, שנה אחר שנה, וימקסם את הכמות שיוכל לתת ביום מותו. אבל איפשהו בדרך, הוא שינה את דעתו, כנראה בעקבות מותה של אשתו, וביוני 2006, בגיל 75, הודיע שייתן 85 אחוז מהונו (כ-37 מיליארד דולר באותם ימים), באופן הדרגתי, בצורה של מניות בברקשייר האת'וויי. באופן מפתיע, את רוב הכסף הוא נתן לקרן של ביל ומלינדה גייטס. חלק הוא נתן לקרן של אשתו, והיתרה לקרנות שהוקמו על ידי שלושת ילדיו: סוזן, הווארד ופיטר. כל אחד מהם קיבל מניות בשווי מיליארד דולר, כסף המיועד לצדקה. כך הפך באפט מ"חזיר קפיטליסטי" לגיבור-על – הנדבן הגדול בהיסטוריה.

שש שנים מאוחר יותר העביר באפט 12 מיליון מניות נוספות לילדיו. "הוא קרא לאחותי", סיפר בנו הווארד למגזין The Atlantic, "הוא דיבר איתה, ואמר: 'איך לדעתך ירגישו אחייך אם אשים עוד מיליארד דולר בקרן?' והיא ענתה 'כן, זה נשמע בסדר'. וורן הוא כזה. יש לו רעיון, ואם הוא אוהב אותו, הוא עושה אותו. אז הוא עשה את זה".

כמנכ"ל של חברה השווה לפחות 60 מיליארד דולר, באפט משלם לעצמו רק 100 אלף דולר בשנה (למרות שעלויות אבטחתו מגיעות לכ-400 אלף דולר). מוצר היוקרה היחיד שקנה לעצמו זה מטוס פרטי. הוא אוהב לשחק ברידג' וגולף, ולאכול סטייק והמבורגר (שאותו הוא מוריד עם קולה). אבל יותר מכל, איש העסקים המבוגר ייזכר לא בגלל הכסף שיש לו, אלא בגלל החוש הבלתי רגיל שהוא ניחן בו, להבין כיצד עובד העולם.