"אני לא זמרת נחמדה או נעימה. אי אפשר לשים אותי ברקע ולשתות כוס יין או לבשל", מסבירה יסמין לוי בקול עדין ונעים שכמעט מנוגד למילים שהיא מבטאת. "צריך להקשיב לי. או שמשתגעים עלי, או שלא יכולים לסבול אותי. אני מבינה את זה היום, זה שחור או לבן. אין אצלי אפור, אין אמצע. ההקלטה הראשונה של האלבום הייתה אפורה וכשהקשבתי לזה הלב שלי בכה, כי לא הייתי נאמנה לעצמי".

הפקת האלבום האחרון "חופש" הייתה מאתגרת במיוחד עבור לוי שהחליטה, לאחר חודשיים של הקלטות אינטנסיביות, למחוק את השירים שהוקלטו לתדהמת כל הנוגעים בדבר. מאז תחילת הקריירה שלה מתעקשת לוי להישאר נאמנה לעצמה ולא להיכנע למה שאחרים רוצים ומצפים ממנה או לשיר את מה "שימכור".

"מה שעשיתי היה קשה מאוד לכל הסובבים אותי", היא מודה, "אבל פשוט לא אהבתי את עצמי וידעתי שאני זאת שצריכה לחיות עם זה".

יסמין לוי ידועה בעיקר בזכות שירת הלדינו והפלמנקו אותן היא מבצעת כזמרת נשמה וקולה העמוק חודר בעוצמה ישר פנימה ומפעים את הלב.

העצב היה תמיד מקור השראה כמו גם השורשים שלה, הספרדי והטורקי, המהווים חלק חשוב ממהותה ומהיצירה שלה. באלבומה החדש היא מגשימה חלום ומפגישה לראשונה את קצב הפלמנקו עם המוסיקה הטורקית.

תה יסמין

גירוש יהודי ספרד הביא את משפחתה של לוי לטורקיה בה השתקעה למשך כ- 500 שנה.

היא הייתה בת 24 כאשר הוציאה את אלבומה הראשון איתו הביאה את תרבות הלדינו שספגה מינקותה למדינות שונות בעולם. אביה, יצחק לוי, שנפטר עוד בילדותה, היה מגדולי זמרי מוסיקת הלדינו בישראל והקדיש את חייו לשימור וטיפוח תרבות הלדינו. "אבא שלי לא רצה שנהיה מוסיקאים", היא מספרת. "הוא ידע שהחיים האלה קשים ולכן ניסיתי בכל יכולתי להתחמק מלהיות זמרת. רציתי להיות וטרינרית ואחר כך גם למדתי דברים אחרים. אף אחד מהאחים שלי לא הפך למוסיקאי. זה גירד לי מתחת לעור אבל אמרתי לעצמי: 'לא, זה אסור'. בסוף כבר לא יכולתי לרמות את עצמי והתחלתי לשיר. הבנתי שיש לי שליחות משמיים להפיץ את שירת הלדינו ושזה חזק מאוד. חזק יותר מיסמין, חזק יותר מהקריירה שלי ומכל דבר אחר. וזה הרבה יותר גדול ממני".

לוי החלה לשיר בלדינו באופן שונה מאוד מאביה או מכל זמרי הלדינו בעולם. היא שרה עם השפעות ספרדיות של פלמנקו וצבע ייחודי משלה. "רציתי שיקשיבו לי בגלל מי שאני ובגלל מה שאני עושה ולא בגלל ששרתי לדינו, ולאנשי הלדינו היה קשה עם זה", היא מספרת. "הם חשבו שכבת של יצחק לוי אני הדור הבא. אני באמת הדור הבא, רק שלא עשיתי מה שהם רצו. שילמתי מחיר, כי אני לא כוס התה של אוהבי הלדינו. אני לא רוצה לעשות לדינו כי מצפים ממני, אני רוצה לעשות זאת כי אני אוהבת את זה".

זאת הסיבה שהתחלת להופיע בחו"ל?

"לא היה לי מקום בארץ. ישי בעלי שהיה לפני כן המנהל שלי במשך שנתיים וחצי, הציע את הרעיון לצאת לעולם ואני רק רציתי לשיר. כשיצאתי לעולם זה היה פיצוץ כזה – כמו כדור שלג שהתגלגל וגרם לאנשים פתאום להתעניין בלדינו".

היום לוי עם חמישה אלבומים מאחוריה ומאות אלפי אנשים בעולם המאזינים לה, מספרת שבתחילת הדרך פול ברגר, שהיה אחד ממנהלי חברת סוני הגדולה במשך 20 שנה ויצר את סלין דיון ועבד עם מייקל ג'קסון, לאונרד כהן וברוס ספרינגסטין, אמר לה: "אני מחתים אותך כי אף אחד אחר לא יחתים אותך". כשהסבירה לו מה זה לדינו הוא אמר: "לדינו זה בסדר אבל אף אחד לא יבין מה את רוצה מהחיים שלו. אני אומר לך שתמכרי בכל העולם רק 123 אלבומים". "אני אראה לך שאתה טועה", היא ענתה. ובחיוך היא מוסיפה: "היום זאת הבדיחה המשותפת שלנו".

שליחות

התופעה הבולטת והמפתיעה ביותר היא שללוי יש קהל מעריצים גדול באירן ובטורקיה. באירן אסור להשמיע את המוסיקה שלה, אך יש לה קהל מעריצים שמגיע מאירן אפילו לאירופה רק כדי לראות אותה מופיעה. "גדלתי בלב ירושלים", היא מספרת. "האנשים שם מאוד תמימים, מסורתיים, מאוד פשוטים. גדלתי בידיעה שכל העולם שונא אותנו, את עם ישראל. כשיצאתי לעולם ראיתי שזה לא כך. גם אם יש אנשים ששונאים אותנו, יש הרבה שאוהבים אותנו, יש הרבה אנשים טובים בעולם. רבים מהם עזרו לי להגשים את החלומות שלי".

איך את מסבירה את זה שהמוסיקה שלך נוגעת ומגיעה לתרבויות רבות?

"למוסיקה אין גבולות. כל כך הרבה אנשים לוקחים בה חלק וישנם כל כך הרבה צבעים. זאת חגיגה אחת גדולה של כל העולם, של כל הדתות. התברכתי להיות מוסיקאית, לטייל בעולם ולאסוף איתי למסע כל כך הרבה אנשים נפלאים שעובדים איתי כשכל אחד מהם מביא את העולם שלו ואת המוסיקה שלו. זה עושה את העולם שלי ואת המוסיקה הרב
ה יותר גדולים ויפים ממה שהם.

"אני מקבלת מכתבים מאנשים מכל העולם. מטורקיה, מאירן, מספרד, מפולין, ממצרים, מישראל וכל אחד אומר לי שהמוסיקה שלי היא העולם המוסיקלי שלו. אז אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מתרבויות שונות שומעים את זה כאילו זה שלהם. אני כועסת כשמשייכים את המוסיקה שלי למוסיקת עולם, לדינו, או ז'אנר אחר. זה מכעיס אותי כששמים את המוסיקה במסגרת. נכון שיותר קל להבין אותה כשאתה נותן לה כותרת אבל היא כל כך אוניברסלית וכל כך גלובלית ועולמית ועם זאת כל כך אישית".

לוי מקשרת את הכתיבה וההלחנה שלה לאמונה שלה באלוהים: "לפעמים כשאני הולכת לקנות לחם, אני חוזרת עם לחם ושיר". ובהתלהבות היא מוסיפה: "איך את מסבירה את זה? הרי לא ישבתי לכתוב בדרך למכולת ופתאום יש לי שיר. עולם חדש בראש. הוא כמו ישות בפני עצמה. אלוקים שלח לי שיר חדש כדי שאשב ואעבד אותו בעצמי.

"יום אחד קיבלתי מכתב ממישהו ששמע את השיר 'האלגריה'(השמחה) שכתבתי לאלבום השני. אותו אדם כתב לי: 'עכשיו כששמעתי את האלבום אני יודע שאני לא לבד בעולם'. את מבינה איזה דבר מטורף זה? אני חוויתי משהו, ישבתי בבית הקטן שלי וכתבתי אותו, ויום אחר מישהו שומע אותו וחווה משהו מצידו. זאת האמונה שלי באלוקים. זה מה שמביא אותי לתת".

דרך חדשה

השמות שלוי נוהגת לתת לאלבומיה סמליים. הם מתארים תקופה, מתארים את נושא האלבום.

מה עומד מאחורי אלבומך החדש "חופש"?

"האלבום החדש נקרא "חופש" ויש שתי סיבות לכך. כאישה מודרנית חופשיה שחיה בעולם מדהים וחופשי אני נחשפת לנשים וגברים רבים בעולם שאין להם חופש. בעיקר בחברות הדתיות בהן לנשים אין זכות לבחור, להצביע או לעבוד. הן רק יולדות ילדים ואם הן קמות נגד זה הן עלולות להירצח. כל יצור ראוי וזקוק לחופש. כמוסיקאית אני יכולה להעביר מסר. רציתי לזעוק להן שתילחמנה על הזכויות שלהן.

"הסיבה השנייה האישית יותר היא שאני אדם שהיו לו פחדים זמן רב מאוד. דברים שליוו אותי בכל רגע בחיי והייתי שוקעת בהם עמוק. כשהבן שלי מיכאל נולד לפני שנה וחצי הבנתי שאני צריכה להיות אמא חזקה בשביל הילד הזה והתחלתי תהליך. אני יכולה להגיד לך שהיום אני חזקה יותר מאי פעם".

מהיכן נבעו הפחדים האלו?

"אמנים, שיוצרים יצירות מהקרביים שלהם הם האנשים הרגישים והפגיעים ביותר. היצירה שלהם, משמע הנשמה שלהם, נחשפת כל כך ברבים ושמה אותם במקום הרבה יותר פגיע מכל אדם אחר. הסיכון שיש בלהיחשף, הוא חלק מהמהות שלנו כאמנים. אנחנו אמנם תלויים בזה, בחשיפה הזו ואיננו יכולים בלעדיה, אך היא גם זו שבעוכרינו ולכן אנחנו זקוקים לכוחות נפשיים גדולים מאוד שלא תמיד מצויים ברשותינו. בד בבד קיים הצורך הנואש שלנו בהכרה, באהבת הקהל, כיוון שאתה לא תמיד אוהב את עצמך. כאמן אתה זקוק באופן תמידי לאהבת הקהל, אותו קהל שיכול גם להיות אכזרי. ולמעשה עם הצורך הזה אתה נתון לחרדות…חרדות קיומיות, נפשיות, חרדות נטישה. ראיית המציאות שלך לעיתים אינה נכונה, אינה מציאותית. אך עבורך היא עולם ומלואו.

"לפני כמה חודשים עמדתי להפסיק לשיר. זה היה להפסיק לשיר או לצאת לדרך חדשה של טיפול עמוק, כי באמת עברתי את אחד המשברים הכי קשים שהיו לי. היום אני אדם חופשי. אני הרבה יותר בבלאנס ובעיקר בזכות מיכאל. הוא הפך להיות פסקול חיי והיום כשאני שרה אני שרה למיכאל, וכשאני קמה אני קמה גם בשביל עצמי אך בעיקר בשביל מיכאל, וכל מה שאני עושה זה מיכאל. קראתי לו מיכאל כדי שאוכל לומר 'מיכאל שלי'", היא צוחקת. "אני סוף סוף חיה. אני חושבת שאיבדתי הרבה שנים מהחיים שלי ולא הייתי מודעת. סוף סוף אני חיה. חיה באמת. אני שמחה שהתעוררתי בגיל 36 ושלא הפסדתי עוד 36 שנים.

"הפחד זה הדבר הכי נורא שיכול להיות. אני חושבת שהמכשול היחיד של אדם זה הוא עצמו. להיות מובל על ידי פחד שמשתק אותך ואז אתה לא עושה כלום. זה מצחיק אבל רק עכשיו אחרי חמישה אלבומים אני מתחילה את הקריירה שלי. אני מרגישה חופשייה, כי עכשיו אני יודעת שאין גבול. אני רק פורצת את הגבול של עצמי. של העשייה שלי, של היכולת שלי, יש לי אומץ לשנות, לבחון.

"בגלל זה האלבום האחרון הוא סגירת מעגל בשבילי. אני יכולה לומר שנכון להיום יש לי תחושה שזה הדיסק האחרון שיחשב מוסיקת עולם. אני לא יכולה לספר לך מה יהיה כי אני לא יודעת בעצמי, אבל אני הולכת לרעות בשדות זרים. אני הולכת לחפש גוונים חדשים, צבעים חדשים. אני הולכת לעשות גם טעויות. כמובן, לא יהיה לי קל, אין לי בכלל ספק. אבל אין בי שום פחד. אני רוצה עוד עשרים או שלושים שנה לטפוח לעצמי על השכם ולומר 'ניסיתי'. גם אם אטעה ואפול חזק, לפחות ניסיתי".

עוצמה זו שבדבריה היא בדיוק זו המשתקפת בע
יניה הבורקות, בקולה המרשים ובעומק הרגש אותו היא יודעת להעביר כה יפה באמנותה.

---

יסמין לוי תופיע החודש בפסטיבל "צלילים במדבר" המוקדש כולו למוסיקה ישראלית מקורית ומתקיים בין התאריכים ה 12-16 בדצמבר בקיבוץ שדה בוקר. יסמין  תופיע ב-16.12 יחד עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית

ב-15 בינואר 2013 יתקיים מופע בכורה לכבוד אלבומה הבינלאומי החדש Libertad במשכן האופרה בתל אביב www.yasminlevy.net