האדריכלית עדה כרמי-מלמד, זוכת פרס ישראל, כותבת על השימוש בטכנולוגיה באדריכלות, ועל מה שאיבדנו בדרך
עדה כרמי-מלמד | 31 באוגוסט 2017 | תרבות ואמנות | 1 דק׳
"אני מחפשת את ההיסטוריה של המחר"
"בשנים האחרונות הגיעה הטכנולוגיה בתחום האדריכלות לשיאים שלא היו כמותם. זה יצר שפה אדריכלית אוניברסלית ואיקונית, שתלויה לחלוטין באקרובטיקה של השלד ובמעטפת המבנים. מושגים כמו גמישות, קיימות, יעילות ושקיפות הפכו לנכסי צאן ברזל, והשפעתם ניכרת בכל מקום ומקום.
הגמישות הפכה את החלל הפנימי של הבניין לשדה ניטראלי שאינו מיועד לשום פעילות ספציפית, למעט הצורך בשינויים מתמידים. השקיפות גורמת לחלל הפנימי להסתיים מחוץ למבנה, ללא קצה וגבול משל עצמו – כך מפגין הבניין תלות בסביבה החיצונית בלבד. הפונקציונאליות מבוססת על יחסי ברוטו-נטו ועל הזיקות בין הפונקציות השונות שהערכתן נעשית בממד הזמן והמרחב בלבד. היעילות מבוססת על קיצור תהליכי היצור והביצוע, על חסכון בתקציב ובזמן. כל אלה הפכו לאמות מידה מקצועיות.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
צילום: אלכס גורביץ׳
