האדריכל אלכס מייטליס משוחח על השראה, מספר מדוע הוא לא מוכן לוותר על מגורים בפלורנטין ולמה הוא מקווה שיהיה קשה להגדיר את הסגנון האדריכלי שלו
דינה גורדון | 1 באפריל 2014 | תרבות ואמנות | 7 דק׳
איש של פלורנטין
שכונת פלורנטין בשעת בוקר מאוחרת לא נראית מזמינה. הרחובות ריקים, נראים קצת מוזנחים ועזובים. רוב החנויות סגורות, לא ברור האם הן עומדות להיפתח מתישהו. כנראה טעיתי, אני חושבת לעצמי. אני בודקת שוב את הכתובת ומתקרבת בהיסוס לכניסה. "את מי את מחפשת?" שואל אותי אחד הדיירים. "אלכס? תעלי עד לקומה האחרונה".
התחלתי לטפס במדרגות גבוהות לקומה הרביעית. כל קומה נראית כמו משטח ענקי של עזובה. מרפסות באורך של עשרות מטרים, קופסאות קרטון מלאות בחפצים וערמות בגדים זרוקים. שוב הספק מנקר בליבי. את המעלית שנמצאת מאחורי הבית גיליתי רק כשירדתי.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
אלכס מייטליס
צילום: תקווה מהבד
