גלגמש, מלך העיר ארך בשומר העתיקה, צלל לפני יותר מארבעת אלפים שנה למעמקי הים לחפש את הצמח שמבטיח חיי נצח, האלים האולימפיים של יוון אכלו אמברוסיה ושתו נקטר כדי לזכות בחיים ללא מוות, והאלכימאים בימי הביניים חיפשו את אבן החכמים שתבטיח להם נעורי נצח. האפשרות לחיים אינסופיים ממשיכה להצית את הדמיון גם היום. מדענים, עתידנים, חוקרי מוח ורופאים מבטיחים שממש עוד מעט, רק עוד כמה עשרות שנים, נצליח לפצח את הסוד העתיק. יצאתי למסע לחפש כמה מהחוקרים האלה. נקודת ההתחלה הייתה ביפן, שם יש לפחות יצור אחד שאולי כבר זכה לחיי אלמוות.

1. החיים הנצחיים של סקארלט

אולי באמת המפתח לחיי נצח נמצא במעמקי האוקיאנוס?

כך לפחות מאמין פרופ׳ שין קובוטה, שחוקר יצורים מימיים זעירים כבר כמה עשרות שנים. המעבדה שלו שוכנת ב״מכון סטו לביולוגיה ימית״, שלוחה רחוקה של אוניברסיטת טוקיו, בעיירת שירהאמה, על חוף האוקיאנוס השקט. שם הוא עוקב במסירות רבה במיוחד אחרי מחזורי חייה האינסופיים של מדוזה בגודל של ציפורן זרת קצוצה. שמה המדעי של המדוזה הוא Turritopsis dohrnii, והכינוי שהיא קיבלה הוא ״מדוזת השני״, או ״סקארלט״ באנגלית, בשל צבעה האדמדם כשהיא נמצאת במים קרירים. אבל הכינוי הנפוץ יותר שלה הוא ״המדוזה בת האלמוות״, מסיבה מאוד פשוטה: המדוזה הזאת, לפי מה שידוע עד כה, יכולה לחיות לנצח כל עוד היא לא נמחצת או נטרפת על ידי גדולים ממנה.

בספרו ״מדוזת השני הפלאית״ (2013) מספר קובוטה איך תכונת האלמוות של המדוזה התגלתה כמעט בטעות. בקיץ 1988 הגיע לרפאלו, עיירת קייט בריביירה האיטלקית, כריסטיאן זומר, סטודנט גרמני לביולוגיה ימית, במטרה לערוך מחקר על מחזורי החיים של חסרי חוליות זעירים. כל יום הוא צלל למימי הטורקיז עם רשת צפופה, אסף מאות יצורים ימיים והניח אותם בצלחות פטרי. בין היצורים שאסף היתה גם מדוזת השני. יום אחד, שהיה עמוס במיוחד, הוא שכח להאכיל את מדוזת השני.

המדוזה, שזקוקה למנת מזון יומית, הייתה אמורה למות מרעב. להפתעתו הרבה הוא גילה שבמקום למות ולהתפורר במים, המדוזה חזרה לשלב הראשון של חייה. קל היה להבחין בכך בגלל השוני במבנה: בשלב הראשון בחייה גוף המדוזה מכונה פוליפ, והוא נראה כמו צמח שמיר עם גבעולים ועלים דקיקים, ואילו המדוזה הבוגרת נראית כמו כיפה דמויית פעמון שממנה משתלשלות זרועות זעירות.

זומר לא הבין מיד את משמעות התופעה, אבל עמיתיו מהמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת גנואה התרגשו מאוד מהגילוי שלו והמשיכו לחקור את היצור הזעיר שהיה אז נדיר יחסית. ב-1996 הם פרסמו את תוצאות מחקרם בכתב העת Biological Bulletin במאמר בשם ״להחזיר לאחור את מחזור החיים״. החוקרים מתארים בהשתאות איך ״מדוזת השני״ יכולה, כאשר היא רעבה או נפצעת, או בכל מצב מצוקה אחר, להחזיר לאחור את כל מעגל החיים למצב הראשוני שלה שהוא הפוליפ. משם היא ממשיכה להתפתח שוב למדוזה בוגרת.

התהליך הזה של חזרה לינקות קורה גם באופן טבעי במעגל החיים שלה: מיד לאחר ההזדווגות סקארלט הזכר וסקארלט הנקבה מתפוררים ושוקעים לקרקעית. אחר כך בתהליך שנראה כמו נס הם חוזרים למצב הפוליפ, משם מתפתחים שוב למדוזה בוגרת, חוזרים שוב להיות פוליפ, ממנו מתפתחת מדוזה בוגרת וחוזר חלילה. ״כך מדוזת השני מתחמקת מהמוות ומשיגה את הפוטנציאל של חיים לנצח״, כותבים החוקרים.

ב-15 השנים האחרונות קובוטה מקדיש לפחות שלוש שעות כל יום כדי לטפל במדוזות שלו, לפי הניו יורק טיימס. במאמר האחרון שפרסם ב-2011 בכתב העת Biogeography הוא כותב שבמשך שנתיים הוא היה עד לעשרה מחזורים בהם סקארלט חזרה לשלב הראשון של חייה, פוליפ, התפתחה לבגרות ושוב חזרה להיות פוליפ. קובוטה, שמרבה להופיע ולהתראיין לתקשורת, להפיץ תקליטורים שמסבירים את מעגל חייה של ״מדוזת האלמוות״ וגם להופיע במועדוני קריוקי עם שירים שחיבר על מדוזת הסקארלט הנצחית, הפך לסלבריטי ביפן, וכך גם המדוזה. גם הקהילה המדעית עוקבת אחריו בסקרנות רבה.

האם אפשר יהיה ליישם בעתיד חיי נצח גם לבני אדם? קובוטה מאמין שכן. בראיון לתקשורת ביפן הוא אומר: ״כאשר אפצח את המסתורין של המדוזה, אני רוצה ליישם את היכולות שלה עבור האנושות״. מצד שני הוא חושש מכך. ״בני אדם היום אינם ראויים לחיי נצח״, הוא אמר לניו יורק טיימס. ״אנחנו חכמים ומתורבתים כל כך, אבל הלבבות שלנו נורא פרימיטיביים. אם הלבבות שלנו לא היו פרימיטיביים, לא היו מלחמות. אני חושש שאנחנו ניישם את המדע מהר מדי, כמו שעשינו עם פצצת האטום. לבני אדם קשה מאוד לנהוג באיפוק. כדי לפתור את הבעיה הזאת יש צורך בשינוי רוחני״.

עד שקובוטה יצליח לפענח את סודה של המדוזה, אולי נוכל לפחות להתנחם בחיים של אלף שנים בלבד? החלטתי לבדוק מה אומר אוברי דה גריי, חוקר ההזדקנות.

2. עד אלף כשלושים

“האדם שיזכה להגיע לגיל 1,000 כבר נולד, והוא מתהלך בינינו״, אומר הביולוג וחוקר ההזדקנות ד״ר אוברי דה גריי, 50. למעשה, התחזית שלו היא שבעוד כמה עשורים כולם יוכלו להגיע לגיל 1,000 עם גוף ומוח צעירים ובריאים, ואפילו לעבור את הגיל הזה, ללא הגבלה.

דה גריי, שלא יכול לשאת את הרעיון של אובדן היכולות הפיזיות והמנטליות בגיל מבוגר, מקדיש כבר יותר מעשור את זמנו ואת הונו לחקר מה שהוא מכנה “מחלת הזקנה״. את התאוריה שפיתח הוא מפיץ בלהט בהרצאות ב-TED, בגוגל, באוניברסיטאות ובראיונות לתקשורת ברחבי העולם. כדי לזרז את המחקר בנושא הוא הקים את מכון SENS ו(Strategies for Engineered Negligible Senescence) לחקר ההזדקנות.

דה גריי, גבוה, כחוש עם זקן ארוך, נראה כמו נביא או מטיף בשער. בטון פסקני וחד הוא אוהב לאתגר את הקהל שלו בשאלה קבועה: “מי מכם חושב שמלריה זה טוב?״ כשאף אצבע לא מורמת הוא ממשיך: “מצויין שאתם חושבים כך. כי הסיבה שאנחנו חושבים שמלריה אינה טובה היא בגלל תכונה משותפת שיש לה עם הזקנה: שתיהן הורגות אנשים״.

אבל יש הבדל ביניהן, מסביר דה גריי: את המלריה כבר הדברנו, לפחות בעולם המערבי, בעזרת אנטיביוטיקה וחיסונים. כך גם הדברנו את רוב המחלות המדבקות. אבל את המחלות הקשורות בזקנה, כמו סרטן, מחלות לב, פרקינסון, ואלצהיימר, אנחנו באופן בסיסי עדיין לא יודעים לרפא. אנחנו נותנים תרופות שלכל היותר מטפלות בסימפטומים של המחלה, אבל לא מרפאות אותה.

הסיבה לפער הזה לפי דה גריי היא שכולם, מדענים, חוקרים והציבור הרחב, שבויים ברעיון המוטעה שמחלות הזקנה הן בלתי נמנעות. דה גריי דוחה בתוקף את הרעיון הזה ומוכן להגן עליו גם אם דעתו לא מקובלת על הממסד. למעשה הוא רגיל ללכת בדרכים פחות מקובלות. לאחר שנים רבות של חקר בינה מלאכותית הוא החליט שיש נושאים יותר חשובים לעתידו של העולם. הוא עזב קריירה מצליחה ובחר במסלול חדש של התמחות בביולוגיה כדי לחקור לעומק את מחלות הזקנה. מבלי לעשות את מסלול הלימודים הרגיל הוא הגיש לאוניברסיטת קיימברידג׳ ספר שכתב על השפעת הרדיקלים החופשיים על תהליך ההזדקנות (The Mitochondrial Free Radical Theory of Aging). הספר זיכה אותו בתואר דוקטור ובמשרה במעבדות המחקר הגנטי באוניברסיטה.

לפחות בעניין אחד דה גריי נמצא בתוך הזרם המרכזי בחקר הזקנה: הוא טוען שכבר לפני הלידה כל המערכות שמפעילות את הגוף שלנו מתחילות להישחק, בדיוק כמו שמכונית נשחקת תוך כדי שימוש. עד אמצע החיים מסוגל הגוף להתמודד עם הנזקים ולנטרל אותם, אבל מגיל 50 בערך הנזק המצטבר הוא גדול מדי. דה גריי מציג את רשימת הנזקים ואת המחלות שנגרמות בגללן בכמה קטגוריות. הן כוללות מוות של תאים שגורמים למחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר, התחלקות בלתי מרוסנת של תאים שגורמת לסרטן והצטברות של פסולת בתוך ובין התאים שגורמת למחלות לב.

לטענת דה גריי, אם נתחיל לתחזק את הגוף שלנו בערך מגיל 50, כמו שאנחנו דואגים לתחזק את המכונית שלנו, יש סיכוי טוב שבגיל 80 נתפקד מבחינה פיזית ומנטלית כמו בגיל 30. התחזוקה תכלול לפי דה גריי טיפולים מגוונים כמו הזרקת תאי גזע, סילוק פסולת בעזרת אנזימים מהונדסים, הזרקת וירוסים מהונדסים ועוד. חלק מהטיפולים האלה נמצאים בשלבים של מחקר וניסויים בבעלי חיים, אומר דה גריי בראיון לגרדיאן.
מהרגע שנתחיל ליישם את הטיפולים האלה על בני אדם בעשורים הקרובים, ההתקדמות של המחקר המדעי תהפוך למהירה הרבה יותר, אומר דה גריי בהרצאה ב-TED. בני ה-40 שיתחילו טיפול בגיל 50 כבר יוכלו לחיות עד גיל 150 ולהרגיש כמו בגיל 30. ככל שנתקדם במחקר המדעי, נוכל להוסיף שנים של בריאות וחיוניות לחיינו וכך הזקנה והמוות יידחו שוב ושוב.

בינתיים התאוריה של דה גריי לא התקבלה על ידי הזרם המרכזי של המחקר המדעי. כתב העת EMBO Reports, העוסק בביולוגיה מולקולרית, פרסם ב-2005 מאמר דעה של 28 חוקרים שהסיקו שאף אחת מהתרפיות שדה גריי מציע “לא הראתה הארכת תוחלת חיים של איזשהו בעל חיים, שלא לדבר על בני אדם״.

מסתבר שגם כאן צריך סבלנות, לפחות של עוד כמה עשורים. אם כך, אולי יש דרך אחרת לחיות לנצח?

3. האם הטכנולוגיה תנצח את המוות?

יש תחזית האומרת שעד שנת 2045 הטכנולוגיה שלנו תהיה מתקדמת ואינטלגנטית כל כך, עד שתעלה פי מיליארד על האינטלגנציה של בני האדם. בנקודת זמן זו בני אדם יוכלו להעלות את התודעה שלהם למחשב, לוותר על גופם הפיזי וכך לחיות חיי נצח כיצורי כלאיים שהם תערובת של אדם ומכונה. אם זה נשמע לכם הזוי, כדאי שתדעו שאת התחזית הזאת השמיע העתידן ריי (ריימונד) קורצווייל, 65, שבין שלל עיסוקיו הוא משמש כיועץ לצבא ארה״ב, מנהל ההנדסה בגוגל, מייסד שותף עם גוגל ונאס״א בהקמת אוניברסיטת הסינגולריות בעמק הסיליקון, מיליונר בזכות ההמצאות שלו, מחזיק בזכויות ל-24 פטנטים, וסופר פורה שכתב בין השאר את רבי המכר “עידן המכונות האינטלגנטיות״, “הסינגולריות מתקרבת: כאשר האנושות מתעלה על הביולוגיה״, ו-How To Create A Mind.

קורצווייל השמיע את התחזית הזו של חיי נצח בכנס “עתיד גלובלי 2045״ שהתקיים בניו יורק לפני כשנה. בין המשתתפים היו עשרות חוקרים מתחומי הביוטכנולוגיה, ננו-טכנולוגיה, רובוטיקה והנדסה ביו-רפואית, וגם אנשי עסקים ופילנתרופים, ואפילו ארכיבישוף, רב, נזיר הינדי ונזיר טיבטי. לוחות ענקיים עם דיאגרמות מאירות עיניים שהיו פזורים בלובי ובאולם הציגו את ציוני הדרך העיקריים בתחזית: עד שנת 2020 בני אדם יוכלו להפעיל רובוטים מרחוק באמצעות המחשבה. עד שנת 2025 בני אדם שגופם נפגע או כשל יוכלו להעביר את כל הידע, את החוויות, את המחשבות והזכרונות שהצטברו בנפתולי מוחם, את כל התודעה שלהם, לרובוט תומך חיים, ולהמשיך לחיות חיים מלאי עניין ופעילות תוך שהם מוותרים על גופם הפיזי. עד 2035 אפשר יהיה לשכפל את התודעה במחשב ולהעביר אותה לרובוט וכך להשיג אלמוות קיברנטי. עד 2045 אפשר יהיה להעלות את התודעה לגוף הולוגרפי ולחיות חיי נצח בגוף שנבחר ובמציאות שנבחר.

בנקודת הזמן הזאת ב-2045, הסביר קורצווייל, נגיע לנקודת מפנה בה יתחיל עידן חדש ובלתי הפיך של הציוויליזציה האנושית. אפשר לכנות אותו “עידן אדם-מכונה״. מכיוון שהוא יהיה שונה לחלוטין בכל אספקט של החיים ממה שאנחנו מכירים היום וממה שאנחנו בכלל מסוגלים לדמיין, נתנו לו כינוי ששאול מתחום הפיזיקה: סינגולריות.

בעידן הזה, אמר קורצווייל, מיליארדי ננו-רובוטים יסיירו באופן קבוע בגופנו ובמוחנו, דרך מחזור הדם. הם כל הזמן יתכנתו מחדש את הגנים שלנו ואת חילופי החומרים כרצוננו, יחדשו איברים או רקמות שנפגמו או הזדקנו, יחדירו תרופה באופן מדויק למקום שנחוץ, יסלקו רעלים ויחסלו וירוסים. אותם ננו-רובוטים יתחברו למוח שלנו, וכך יוכלו לשפר את הזיכרון, את מהירות החשיבה, את היצירתיות ואת כל היכולות המנטליות שלנו. הם יוכלו לשנות את רגשותינו לפי רצוננו, ולתקשר עם מוחות אחרים. אין שום דבר בגופנו או במוחנו שלא נוכל לשפר.

אם נרגיש משועממים בתוך הגוף שקיבלנו מהטבע, נוכל להעביר את התודעה שלנו לגוף הולוגרפי ולשנות אותו אינסוף פעמים לכל גוף שנרצה. נוכל גם לבחור לחיות באינסוף מציאויות וירטואליות. “בעידן הזה לא יהיה הבדל ברור בין בני אדם לבין מכונות״, אמר קורצוויל, כשהוא מחייך לעבר חוקר הרובוטיקה הירושי אישיגורו מאוניברסיטת אוסקה, יפן, שהסתובב בכנס עם כפיל אנדרואיד – רובוט שהוא בנה שנראה בדיוק כמוהו.

קורצווייל טוען שיש היגיון רב בתחזית שלו לגבי ההתקדמות הטכנולוגית המהירה כל כך. הסיבה לכך היא שלטענתו כל טכנולוגיות המידע, ללא יוצא מן הכלל, מכפילות את הביצועים שלהן בערך כל שנתיים, ובאותו זמן המחיר והגודל שלהן הולך ונעשה קטן יותר ויותר.

קורצוויל לא רוצה למות. “מוות של מישהו אהוב הוא בלתי נסבל וטרגדיה עמוקה. אני לא מקבל את הרעיון של מוות״. אולי הטראומה של מות אביו שקורצוייל אהב כל כך עדיין חיה בתוכו. מאז מות אביו הוא שמר ב-50 קופסאות קרטון את כל המסמכים של אביו, כולל מכתבים, המוסיקה שהוא חיבר, ואפילו חשבונות החשמל. “אני מתכנן להחזיר את אבי לחיים בעזרת הטכנולוגיה״, אומר קורצווייל בסרט דוקומנטרי על חייו, תוך שהוא מוחה דמעה.

קורצווייל פועל באופן כפייתי כדי להצליח להגיע בעצמו לנקודת הסינגולריות. מאז שאובחן כחולה סכרת לפני שלושים שנה, הוא לוקח כל יום 150 תוספי תזונה, מזריק לעצמו חומרים מעכבי הזדקנות, בודק כל כמה חודשים לחץ דם וכולסטרול ועוסק בספורט.

לא כולם מסכימים עם התחזיות של קורצווייל. אחד הספקנים הגדולים בא מלב הטכנולוגיה עצמה: פול אלן, מייסד שותף של מיקרוסופט. לדבריו התפתחות החומרה של טכנולוגיית המידע אכן מתקדמת במהירות רבה מאוד, אבל התוכנות שאמורות לחקות את פעילות המוח מתקדמות בקצב שונה לגמרי. לטענת אלן, כדי לבנות תוכנות מתוחכמות שיחקו את פעילות המוח, אנחנו צריכים ראשית להבין היטב ולעומק איך פועל המוח, ובתחום הזה הידע שלנו “רק מגרד את פני השטח״ הוא כותב במאמר במגזין MIT Technology Review.

על כך מוסיף הנוירולוג פרופ׳ ויליאם הרלבוט (Hurlbut) מאוניברסיטת סטנפורד: “אנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים מטופשים כאשר אנחנו מנסים לשנות בני אדם כדי לשפר אותם. התוצאה של זה יכולה להיות טרגית. אם קורצוויל היה ביולוג, אולי הוא היה זהיר יותר באקסטרפולציה שהוא עושה לגבי השימוש בטכנולוגיה. אם נשנה את האיזון שנוצר בגופנו לאורך אלפי שנים, יהיה לזה מחיר. אסור לנו להיות כל כך יהירים ולחשוב שהתעלינו על החכמה של אלפי השנים בהן נוצר הגוף האנושי״, הוא אומר בסרט הדוקומנטרי על קורצווייל.

פרופ׳ הוגו דה גאריס, חוקר בתחום הבינה המלאכותית שעבד באוניברסיטאות בבריסל, יפן וסין, מזהיר באותו סרט מפני סכנה גדולה עוד יותר: “המכונות האלה יכולות מכל סיבה שהיא למחוק את האנושות. הסיכון הזה קיים. כמו שאנחנו היום הורגים נמלה בלי לחשוב פעמיים, מי יכול להבטיח שהמכונות האלה, שיהיו להן פי כמה וכמה טריליונים יותר יכולות מאשר לבני האדם, לא יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על נמלים או יתושים. אנחנו אף פעם לא יכולים להיות בטוחים״.

האמת היא שהתחזית הזאת הצליחה להפחיד אותי. ובינתיים עלו לי גם כמה שאלות פרקטיות, כמו איפה כולם יגורו ומה יאכלו? אומרים שכבר יש לכך פתרונות: בין אינספור הכוכבים בשמים, יש מקום לכל מי שירצה לבחור להתגורר בכוכב לכת אחר. ויש עוד שאלה, יותר פילוסופית, שעליה עוד לא מצאתי תשובה: אם אנחנו יודעים מהי שמחה רק משום שאנחנו מכירים גם עצב, ואנחנו מכירים שלווה רק משום שאנחנו יודעים גם מהו סבל, ואנחנו יודעים מהי הצלחה רק משום שאנחנו מכירים כישלון, איך נדע להעריך את החיים אם לא נדע שיש גם מוות?