סמארטפון, אינטרנט, פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, משחקי מחשב – עד לפני כשני עשורים לא הכרנו אותם והיום כולם או חלקם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של רובנו. אם נדמה לנו שכל הטכנולוגיות האלה רק שיפרו את חיינו, כדאי שנחשוב שוב. שורה ארוכה של מחקרים שפרסמה פרופ׳ סוזן גרינפילד בספרה האחרון, Mind Change (2014), מראה כי שימוש מתמשך בטכנולוגיות דיגיטליות פוגע במוח שלנו.

גרינפילד, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת אוקספורד, אמנם מסתייגת משימוש במילים עם השורש פ.ג.ע בהקשר הזה, אבל באותה נשימה מציגה מחקרים המצביעים על קשר בין עבודה מול מסכים דיגיטליים לבין הפרעות קשב, תוקפנות, ירידה ביכולות קוגניטיביות כמו חשיבה מעמיקה, זהות עצמית רופפת וסימפטומים שדומים לאוטיזם, כמו ירידה באמפתיה וחוסר התייחסות לבני אדם. מבחינת גרינפילד, המהפכה הגדולה שאנו צפויים לחוות נמצאת ממש בתוכנו: הטכנולוגיה משנה את האופן שבו המוח שלנו עובד, וגם את התנהגותנו.

הטיעונים של גרינפילד הקימו עליה לא מעט מבקרים שתוקפים אותה בחריפות: הם טוענים שהממצאים שהיא מביאה אינם מאוזנים מדעית, שגרינפילד מרבה להדגיש את הרע שבטכנולוגיה ושוכחת את כל הטוב שיש בה.

גרינפילד לא נרתעת מהביקורת נגדה. מי שפרסמה שבעה ספרי מדע פופולרי על המוח, כ-200 מחקרים, זכתה בתארי כבוד מ-30 אוניברסיטאות, ייסדה ארבע חברות ביוטכנולוגיה וקיבלה תואר ״ברונית״ על תרומתה לפופולריזציה של ידע מדעי, ממשיכה בקו שלה.

״בספר ובאתר שלי שמתי הפניות למאות מחקרים שמראים את השינויים במוח שנגרמים מטכנולוגיה דיגיטלית, כי נמאס לי לשמוע שאנשים אומרים שאין ראיות לשינויים״, היא אומרת בראיון לאפוק טיימס.

כלומר, יש ראיות מדעיות חותכות שמצביעות על כך שהטכנולוגיה משנה לרעה משהו במוח שלנו. 

״כן ולא. במדע נדיר מאוד שיש מאמר אחד שנותן הוכחות חותכות. המדע מתקדם בצעדי זיגזג כמו סרטן, מחקר אחד ועוד אחד, ואז מישהו לא מסכים, ובודקים שוב. זו לא בדיקה פשוטה שנותנת הוכחה חותכת כמו בדיקת היריון. המצב היום הוא שיש הצטברות של ראיות. בספר שלי לא התכוונתי להביא הוכחות חותכות, אלא רציתי להזמין אנשים, לא רק מדענים, להסתכל על כל הראיות שכבר הצטברו ולעורר דיון ציבורי בנושא״. 

״סריקות מוח של משתמשי אינטרנט כבדים מראות קשיים במיקוד, עלייה בתוקפנות ועלייה בהתנהגות שדומה לזו של אוטיסטים״ | תמונה: fotolia.com

המוח הלא מפותח

כדוגמה לשינויים שיש לגביהם ראיות מצטטת גרינפילד מחקרים שמראים שאצל שחקנים כבדים במשחקי מחשב, המוח מתנהג כמו אצל מכורים לסמים. בשני המקרים מופרש החומר הכימי דופאמין שבין השאר מעכב את הפעילות בקליפת המוח הקדם מצחית. 

מה המשמעות של זה?

״ידוע ממחקרים נוירולוגיים על אנשים שעברו פגיעה מוחית שכאשר הפעילות באזור הזה של המוח מתעכבת, אנשים נוטים לפעול בפזיזות. הם מתלהבים מאוד מרגע מסוים שבו הם נרגשים, מבלי להתחשב בתוצאות. רואים את אותה התנהגות גם אצל מהמרים, כאשר ההתרגשות שלהם מזריקת הקובייה או סיבוב הגלגל גוברת על המחשבה שהם עלולים להפסיד כסף. 

״גם ילדים צעירים מתנהגים יותר בפזיזות כי האזור הזה במוח מגיע להתפתחותו המלאה רק בסביבות גיל 25-20. ובכלל בחיים אנחנו מכירים מצבים שאנשים מתנהגים לפי ‘אכול ושתה כי מחר נמות׳. הדאגה שלי היא שיותר מידי משחקי וידיאו יגרמו לאנשים להיות יותר מידי במצב הזה״.

השאלה שעולה מכל זה היא כמובן האם ההתנהגות שלנו משנה את המוח, או ששינויים במוח גורמים לשינוי בהתנהגות שלנו. לפי גרינפילד זו שאלה שעולה תמיד בחקר המוח ואין עליה תשובה מוחלטת. כדוגמה היא נותנת את הטיפול בדיכאון. ידוע שאפשר להתגבר על דיכאון אם לוקחים פרוזאק שמעלה את רמת הסרוטונין, חומר כימי הגורם להתרוממות מצב הרוח. אז אפשר לשאול, האם היית בדיכאון בגלל רמות נמוכות של סירוטונין או שאולי הדיכאון הוביל לרמות נמוכות של סירוטונין. 

גרינפילד מסבירה שבאותו אופן אפשר לשאול בבית משפט האם שינויים במוח גרמו להתנהגות הפלילית, או שההתנהגות הפלילית גרמה לשינויים במוח. ״זו בעצם שאלה של ביצה ותרנגולת שאי אפשר לענות עליה. אפשר לדבר רק על מתאמים בין התופעות״.

באופן דומה, מוסיפה גרינפילד, אפשר לראות בסריקות מוח של משתמשי אינטרנט כבדים, קשיים במיקוד וירידה גדולה בתשומת הלב, עלייה בתוקפנות ועלייה בהתנהגות שדומה לזו של אוטיסטים: הם מגיבים באותו אופן לחפצים כמו שולחן או דלת וגם לפנים של בן אדם, הם לא מבדילים ביניהם. אצל משתמשים כבדים ברשתות החברתיות רואים זהות עצמית חלשה ותלות גדולה באישורים מבחוץ: הרבה לייקים והרבה חברים בפייסבוק נותנים תחושה של ״אני חשוב״ או ״מעריכים ואוהבים אותי״.

איך מתנהגים בעולם האמיתי אנשים שמבלים זמן רב מול המסכים?

״האמת היא שרואים עלייה ב-IQ, כי במשחקי מחשב למשל מתאמנים בפתרון בעיות. רואים גם עליה בקואורדינציה בין תנועות יד ועין, שחשובה אולי לאנשים מסוימים…״

רבים יגידו שעלייה ב-IQ היא מעלה גדולה של משחקי מחשב. 

״נכון שרואים במחקרים עלייה ב-IQ, אבל מצד שני אצל משתמשים כבדים רואים פרופיל של אנשים שנהיים דומים יותר ויותר לילדים קטנים, שעדיין לא התפתחו אצלם כל הכישורים השכליים והחברתיים להתנהגות בוגרת. הם רגשנים, עם טווח קשב קצר, פזיזים, חיים את הרגע, פחות אמפתיים ועם יכולת נמוכה של חשיבה מופשטת״. 

״פעם הטכנולוגיה הייתה אמצעי להשגת מטרות״, אומרת גרינפילד. ״מכונית הייתה מביאה אותך ממקום למקום והטלוויזיה הייתה אמצעי לבידור. היום הטכנולוגיה בפעם הראשונה יכולה להיות מטרה בפני עצמה. היא מאפשרת לחיות באופן מלא במציאות מקבילה. אנשים יכולים לעשות קניות, לצאת לדייט, לשחק, וכל דבר אחר שאנחנו עושים בחיים האמיתיים, מבלי לזוז ממסך המחשב ומבלי לפגוש אף אדם אמיתי״. 

עדיין לא כולם משתמשים כבדים. נראה כרגע שהבעיה היא בעיקר של הדור הבא שגדל לתוך זה.

״ברור שעדיין אנשים רבים חיים באופן נורמלי. יש להם חברים אמיתיים והם מאמצים את הטכנולוגיות המודרניות כמרכיב נוסף בחייהם. הדאגה שלי עולה כאשר זה הדבר העיקרי שאתה עושה, כמו שקורה היום להרבה מאוד בני נוער וגם לילדים צעירים״.

גרינפילד נתמכת בדבריה בנתוני סקר בבריטניה לפיו 54 אחוז מהילדים בגילאי 17-13 מבלים לפחות 30 שעות בשבוע מול מסכים, מחוץ לשעות בית הספר. ״מה שמדאיג אותי זו המילה ‘לפחות׳. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו מרוצים מהמצב הזה, ולאיזה שינויים הוא עלול לגרום״.

fotolia.com

חיים כאן ועכשיו

אצל משתמשים כבדים, ממשיכה גרינפילד, כל מושג הזמן והמרחב משתנה בצורה קיצונית. ״בילדותי הדואר היה מגיע פעמיים ביום, ואם פספסתי אותו הייתי צריכה לחכות ליום הבא. אם רציתי לדבר עם מישהו, הייתי צריכה להחליט איפה ומתי ניפגש וכמה זמן ייקח להגיע למקום. וכמעט תמיד היה עיכוב מסוים. היום אנחנו יכולים להתקשר לכל אחד בכל זמן ובכל מקום בעולם, אין לנו סבלנות לעיכובים, והרבה פעמים אנחנו מתעצבנים כשאנחנו לא מקבלים תגובה למייל תוך כמה שעות״.

אפשר לומר שזו מציאות שבה חיים את הרגע, הכול כאן ועכשיו.

״בדיוק כך. פעם מרחב וזמן היו דבר ממשי והיום אנחנו חיים בעיקר ברגע הזה״.

גרינפילד טוענת שכאשר אנחנו מתענגים על ה״כאן ועכשיו״, בתוך מסך המחשב, הטלוויזיה או הסמארטפון, אנחנו בעצם חיים בחסך חושי כי המסכים מערבים רק את חוש הראייה והשמיעה. לא רק זאת, גרינפילד אפילו מרחיקה עוד יותר וטוענת שזה פוגע באנושיות של משתמשים כבדים. 

״מגע למשל, חשוב מאוד לאופן שבו אנחנו מתקשרים. אני זוכרת שכאשר אבי נפטר ומישהו בא וחיבק אותי, זו הייתה דרך הרבה יותר עוצמתית להביע השתתפות בצער ונחמה, מאשר הודעת טקסט שקיבלתי ‘אני מצטער שאביך נפטר׳. 

״כאשר מתקשרים עם טכנולוגיה יותר מאשר עם בני אדם, גם לא יודעים לקלוט ולפרש שפת גוף, שהיא דבר משמעותי הרבה יותר ממילים בתהליך התקשורת בין בני אדם. בעבר אנשים הרגישו את הדשא כשדרכו עליו, את השמש על הפנים, מיששו גזע עץ, הריחו את המלח של הים. כאשר אין את התחושות האלה ביומיום, הגירוי של החושים האחרים (ראייה ושמיעה) צריך להיות הרבה יותר חזק: סופר רועש, סופר מהיר, סופר נוצץ, כדי לפצות על החושים האחרים שלא מגורים״. 

גרינפילד תוהה האם גם מגפת ההשמנה שנפוצה היום כל כך קשורה לפחות באופן חלקי לחסך החושי בטעם וריח שיש למשתמשי מסכים כבדים. לדבריה ייתכן שהצירוף של חוסר בתנועה כאשר יושבים שעות מול המסך, יחד עם ״מכת הטעם והריח״ שמגיעה כאשר אוכלים, בגלל החסך בהם מול המסך, משפיעה על חלק מהאנשים חזק יותר וגורמת להם לאכול יותר. 

אם לא נתעורר לבעיות שהטכנולוגיה המודרנית יוצרת אצלנו, מזהירה גרינפילד, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו צועדים באופן בלתי מודע לעבר עולם של ״אנשים שמתנהגים ופועלים כמו ילדים בני שלוש או ארבע״.

״המבקרים לא פנו אלי״

לגרינפילד יש תחושה של שליחות לעורר אנשים ולהפיץ את כל המידע שאספה על השפעת המסכים על חיינו. כבר ב-2009 היא נשאה נאום בבית הלורדים בבריטניה בו התריעה על ההשפעות הקשות שיש לשימוש כבד ברשתות החברתיות על בני נוער. מאז היא מרבה לכתוב, להופיע בתקשורת ולהרצות בכל העולם בנושא הזה. מנגד נטען שאין ראיות חותכות לטענות שלה.

״אף פעם, אף אחד מהמבקרים שלי לא הראו לי ראיות אחרות, או איפה אני טועה, ואף אחד מהם גם לא פנה אלי ישירות. במקרה כזה הייתי בהחלט מוכנה לבדוק שוב, זה מה שאנחנו עושים במדע כל הזמן. 

״כל מה שאני עושה הוא להציג את הראיות, ומציעה לדבר על זה. אבל פעמים רבות אנשים כועסים משום שהם אולי מרגישים שמאיימים על סגנון החיים שלהם. מצד שני, רוב האנשים שאני פוגשת, הורים, מורים, אנשי חינוך, אנשי עסקים, מאוד מקשיבים. הם מודאגים מהשתלטות המסכים על חיינו ומוכנים לדון על זה״.

מה הפיתרון לדעתך לבעיות שהטכנולוגיות המודרניות יוצרות?

״ראשית, חשוב לעורר את המודעות לנושא כי כאשר אנשים מודעים, הם יכולים לשנות את התרבות. למשל בילדותי היה נהוג ללבוש מעיל מפרוות מינק. זה היה סימן לסטטוס חברתי גבוה. היום אף אחד לא היה מעז לצאת החוצה עם מעיל פרווה, למרות שאין חוק נגד זה. אני רוצה לעורר שאלות ודיון לגבי חברה אידיאלית וחינוך אידאלי. אנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו איזה אנשים אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו. איך נעזור להם לפתח את מלוא הפוטנציאל שלהם?״

לעורר מודעות זה תהליך שיכול לקחת זמן. האם היית ממליצה בינתיים להפחית את השימוש באינטרנט?

״מניסיוני, כשאומרים לאנשים לא לעשות משהו זה לא יעיל. בעבר הייתי מעשנת כבדה והסיבה שהמשכתי הייתה שנמאס לי שאנשים אמרו לי כל הזמן להפסיק. במקום להצביע על הדברים השליליים עדיף להציע משהו חיובי. במקום להגיד לילד שהוא יכול לשחק במחשב רק שעתיים, עדיף לעשות איתו דברים שהוא יהנה מהם ויעשירו את חייו כמו לצאת לטיול אופניים או לשבת איתו ולספר לו סיפור. במיוחד לילדים צעירים הסיפור מאוד חשוב. זה נותן להם טווח תשומת לב ארוך לסיפור ועוזר לפתח את הדימיון לעומת משחקי מחשב שזה דמיון של מישהו אחר״. 

את משתמשת בכוונה במושג Mind Change כדי שיהדהד למושג Climate Change. איפה הדמיון ואיפה השוני בין שניהם?

״הדמיון הוא ששניהם תופעות גלובליות וחסרות תקדים. הדעות לגביהן חלוקות והן מעלות שאלות מורכבות. השוני הוא שלגבי שינויי אקלים אנחנו יכולים בעיקר לצמצם את הנזקים ואילו לגבי השינויים במוח אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר. יש לנו טכנולוגיות בעלות עוצמה רבה ואם נרתום אותן בצורה הנכונה, יכולים להיות לנו חיים נהדרים. אנחנו חייבים להחליט לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת״.