כמעט שלושה שבועות חלפו מאז פתיחת המלחמה של חמאס נגד ישראל, וצה"ל טרם ביצע כניסה קרקעית לעזה, מלבד תמרונים קצרים ונקודתיים. בינתיים צה"ל ממשיך בתקיפות אוויריות, לצד שימוש מסוים ומוגבל בארטילריה ובטנקים. שאלת דחיית הכניסה הקרקעית לעזה, נידונה בימים אלה הן בתקשורת הישראלית והן בתקשורת הבין-לאומית. אחת האפשרויות שהועלתה ביומיים האחרונים בכלי תקשורת בין-לאומיים, כדוגמת ה"ניו-יורק טיימס" ו-"CNN", הינה כי הממשל האמריקני מפעיל לחצים על ישראל לא להתחיל במהלך הקרקעי בעזה, בין-היתר בשל הרצון למצות את האפשרות לשחרור חטופים בעלי אזרחות זרה, ובפרט האמריקנים שבהם.

בעוד שבכירים בישראל דחו את הדיווחים האלה, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הממשל האמריקני מעורב מאוד בניסיונות לשחרר את האזרחים האמריקניים ואף את יתר האזרחים הזרים משבי חמאס בעזה. כך למשל, בתקשורת הערבית והבין-לאומית דווח בימים האחרונים על המאמצים של ממשל ביידן, בתיווך קטר ומצרים, להשלים עסקת שחרור כ-50 חטופים בעלי אזרחות זרה מידי חמאס.

גם אם הדיווחים על לחצים אמריקניים לדחיית הכניסה הקרקעית בעזה נכונים וגם אם לאו, טוב תעשה ישראל אם תדחה במספר ימים מעטים את הכניסה הקרקעית לעזה מכמה סיבות. ראשית, על-מנת לנסות ולגבש עסקה לשחרור החטופים – ולא רק הזרים – בתיווך מצרים וקטר, ובמעורבות של ארצות-הברית, צרפת, בריטניה וגרמניה. שנית, ממילא ישראל ככל הנראה זקוקה למספר ימים נוספים על-מנת למצות את ההכנות לכניסה הקרקעית, ולהמשיך "לרכך" את רצועת-עזה ולפגוע במחבלים ובתשתיות הצבאיות של חמאס. לצד זאת, הממשל האמריקני ביקש מישראל כמה ימים על-מנת להשלים את תגבור כוחותיו באזור – הן כדי למנוע הסלמה והן כדי להיערך אליה. מעבר לאינטרס לאומי אמריקני, מדובר באינטרס לאומי ישראלי, שכן הנוכחות הצבאית האמריקנית מרתיעה את איראן וחיזבאללה. ככל שיהיו יותר כוחות אמריקניים באזור, עם עוצמות אש גדולות ואיכותיות יותר, כך האפשרות להסלמה מול חיזבאללה ואיראן פוחתת.

העובדה כי בידי חמאס מוחזקים אזרחים של מעצמות עולמיות, מהווה מבחינת ישראל נכס במסגרת המציאות המורכבת הנוכחית. לכן, על ישראל להשתמש בקלפי המיקוח של ארצות-הברית, צרפת וגרמניה על-מנת לחלץ הישגים גם בתחום השבויים בעלי האזרחות הישראלית בלבד. ישראל צריכה להתנות את דחיית המהלך הקרקעי בעזה בדרישה מבחינתה לכרוך שחרור חטופים בעלי אזרחות ישראלית בלבד, נוסף על שחרור החטופים בעלי האזרחות הכפולה ו/או הזרה, גם אם לא מדובר בכל החטופים.

לצד זאת, ישראל צריכה להציב זמן-יעד ברור שעד אליו קטר ומצרים צריכות להגיע להבנות עם חמאס באשר לשחרור חלק מהחטופים. בחמאס ינסו לשחרר אזרחים חטופים (בעיקר קשישים, נשים וילדים – ובעיקר כאלה עם אזרחות זרה) טיפין-טיפין על-מנת למשוך את הזמן ולמנוע ככל הניתן את כניסת צה"ל לעזה. משיכת זמן ללא הגבלה תפגע בכושר הלחימה ובמורל של חיילי צה"ל, תזמין ביקורת בין-לאומית גוברת (כאשר עוד ועוד מדינות יחלו לאבד סבלנות בזמן שהקשב עובר מאירועי עוטף עזה לאירועי התקיפות האוויריות בעזה), ותשחק עוד את הכלכלה והמשק. קיים קו דק המבדיל בין שעת כושר לאובדן הכושר, ועל ישראל להיזהר מלהישאב למלחמת התשה עם חמאס.

בנאומו לאומה ב-25 באוקטובר, הציב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתי מטרות למלחמה: השמדת יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס, ומאמץ להשיב את החטופים. כך, המשימה של החזרת החטופים הישראליים הופכת לאסטרטגיה מהותית במסגרת המלחמה. שתי האסטרטגיות אינן סותרות האחת את השנייה, שכן ישראל יכולה לנסות לשחרר את החטופים באמצעות משא-ומתן ועסקת שבויים לפני הכניסה הקרקעית, או באמצעות הפעלת כח במסגרת הפלישה הקרקעית. כך, הכניסה הקרקעית לעזה אינה בהכרח אמורה להידחות לפרק-זמן ממושך בשל סוגיית החטופים, גם אם משא-ומתן לשחרורם לא יצלח. יש להניח כי בידי ישראל מידע – לפחות בסיסי וחלקי – באשר לאיתור חלק מהחטופים (בעיקר בשל חקירות מאות פעילי חמאס שנלקחו בשבי על-ידי ישראל ממקורות מודיעין נוספים). שחרור החטופים במסגרת המאמץ הקרקעי הינו מהלך מורכב, מסובך ומסוכן ביותר. כך למשל, הוא יחייב את צה"ל להיכנס לרשת מנהרות הטרור ברצועת-עזה כדי לנסות ולמצוא ולהוציא את החטופים, ולא להסתפק בהשמדתן מעל פני הקרקע.

במקביל למאמץ לשחרר את החטופים – בין אם באמצעות עסקת שבויים ובין אם באמצעות הפעלת כח – ישראל חייבת לחזק ולשפר את השימוש בממד התקשורתי ובדיפלומטיה הציבורית (הסברה). חמאס מבחינתו פתח בקמפיין תקשורתי ושיווקי להציג את עצמו לעולם כארגון "הומניטרי" הדואג לשבויים – זאת בניסיון לטעון כי ישראל משקרת באשר לאופיו הרצחני והברברי. כחלק מהקמפיין הציני והשקרי שלו, חמאס ככל הנראה דאג מראש להקים תשתית במנהרות שבה יטופלו החטופים הישראליים, מתוך מטרה שיחזרו לאחר מכן לישראל ויספרו לעולם שנקטו בהם ביד טובה. כך למשל בדיוק נהגה אחת החטופות שחזרה, יוכבד ליפשיץ, כשסיפרה על ההתנהגות הטובה כביכול של חוטפיה. חמאס אף פרסם סרטון שבו נראית ליפשיץ לוחצת את היד לאחד ממחבלי חמאס שהעביר אותה ל"צלב האדום". עוד לפני כן, חמאס שחרר שתי ישראליות עם אזרחות אמריקנית.

כנגד ניסיון ציני זה, ישראל חייבת לשלוט עד כמה שניתן בזירה התקשורתית כאשר מדובר בחטופים החוזרים משבי חמאס. בין אם כתוצאה מתסמונת שטוקהולם, מחשש לחיי קרובים שעדיין נמצאים בשבי החמאס או מיחס טוב אמיתי שניתן להם (אמנם מתוך מטרה צינית ואסטרטגית של חמאס) – לא ניתן לאפשר לחטופים החוזרים ולמשפחותיהם מיקרופון חופשי לשבח את חמאס ובכך להעניק לארגון הטרור נקודות זכות בקרב הקהילה הבין-לאומית. בנוסף, ישראל חייבת להזכיר ולפרסם ביתר-שאת את הזוועות והטבח שביצע חמאס, כדי להזכיר שוב ושוב לעולם את פרצופו המסוכן בדומה לדאע"ש ולנאציזם.

---

ד״ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה, צבא וביטחון לאומי. חוקר ב״מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון״, ובתנועת ״הביטחוניסטים״.