הרשמה לניוזלטר

ויליאם דרסיוויץ בן ה-26 היה צעיר טיפוסי וטיפש כבני גילו כשפגש לראשונה את האישה ששינתה את…

מאיה מזרחי | 8 ביולי 2021 | דעות | 6 דק׳

למה לקרוא ספרות קלאסית? ג’יין אוסטין מסבירה

ויליאם דרסיוויץ בן ה-26 היה צעיר טיפוסי וטיפש כבני גילו כשפגש לראשונה את האישה ששינתה את חייו. העובדה שהיא הלכה לעולמה לפני 200 שנה לא שינתה לו דבר, וגם לא העובדה שזה היה מאוד לא “קוּל” עבור גבר משכיל שכמותו לשבת במדשאות הקמפוס ולקרוא ספרים שכתבה. יש להודות ששמה של ג’יין אוסטין, האישה המדוברת, נקשר, בעקבות סרטים הוליוודיים וסדרות טלוויזיה, לרומנטיקה נשית ודביקה, למסיבות תה, לנשפים ולסיומות של הֶפִּי אנד.

סטיגמה נוספת שדבקה באוסטין היא שיצירותיה טריוויאליות, משעממות, שלא קורה בהן כלום, וכי הדרמה הגדולה ביותר שמתרחשת בהן היא כאשר גיבורת הסיפור מועדת בעת טיול בשדה או עוברת חוויית השפלה בפומבי. דרסיוויץ, היום סופר בעל דוקטורט בספרות אנגלית, ולשעבר מרצה באוניברסיטת ייל, האמין לאותן סטיגמות, עד שמצא עצמו יום אחד מחויב לקרוא את הספר “אֶמה”, במסגרת קורס חובה באוניברסיטה.

עבורו זו הייתה דרישה שערורייתית. הוא נמשך לספרות מודרנית, מהפכנית, לספרים בהם לגיבורים הייתה מטרה גדולה, וכעת היה מחויב להעביר את זמנו עם “אמה” המשעממת והאיטית. “שמעתי במשך השנים ש’אמה’ הוא אחד הרומנים הטובים ביותר מבחינת שפה, שהוא מורכב יותר מכל מה שכתבו ג’יימס ג’ויס או מרסל פרוסט. אך כשהתחלתי לקרוא, כל הדעות הקדומות שהיו לי כלפי ג’יין אוסטין רק התחזקו”, כתב. “הכול היה בנאלי כל כך באופן בלתי נסבל. נדמה היה שהסיפור עוסק בלא יותר מדיבורים רבים בקרב חבורת דמויות שגרתיות באזור כפרי. לא היו אירועים גדולים וגם לא נושאים גדולים. לא הייתה שום תשוקה”[1].

אמה וודהאוס, צעירה בשנות ה-20, מתוארת ביצירה כ”נאה, חכמה ועשירה”. היא חיה עם אביה הנוהג להשתטות באחוזת המשפחה בהארטפילד. חייה מצומצמים מאוד – היא מבלה בשיחה עם דמויות אחרות על מי היה חולה השבוע, מי השתתף במסיבת קלפים יום לפני, ומי אמר מה למי. מדי פעם היו יוצאים לסיבוב בגינה. קריאת הדואר היא גולת הכותרת של יומם. לפעמים אמה “מתפרעת” ויוצאת לביקור בחנות היחידה באזורם.

אחת הדמויות היא מיס בייטס, “שכנה משעממת מהסוג שהייתי מפנה אליה את הגב בחיים האמיתיים”, כותב דרסיוויץ. “לא יכולתי להאמין כמה טריוויאלי כל זה היה. דברים קרו, הסיפור התפתח אך לא היה רגע אחד של מתח שהניע את הסיפור קדימה”.

דרסיוויץ החל לתהות מדוע עליו לבזבז את זמנו על ספרות קלאסית משעממת ואיטית כל כך, אבל בדיוק אז גילה דבר מה מוזר בחוויית הקריאה: גיבורת הספר, אמה, הסכימה איתו לגמרי – “אם אני השתעממתי…גם אמה השתעממה. היא גם כן חשבה שלא התרחש שם שום דבר מעניין, והייתה נחושה להתחיל להניע דברים. לא הייתי בטוח איך אני מרגיש בקשר לזה. מצד אחד הזדהיתי איתה. מצד שני, כשהניעה דברים היא נהגה בעיוורון ובעקשנות וכל תוכניותיה הפכו לאסונות. מצאתי את עצמי מתכווץ בכל פעם שהיא פתחה את פיה”.

דרסיוויץ לא התכווץ לשווא. בכל פעם שאמה יזמה מהלך כלשהו, היא פעלה בשחצנות וביוהרה. כך קרה כשאמה החליטה לאמץ נערה צעירה ותמימה בשם הריאט, מתוך מחשבה אנוכית להתפאר בה בפני חברתה. אמה אף ניסתה לשדך את הריאט למר אלטון, הכומר החדש – רעיון מגוחך שנועד לכישלון בהתחשב בעובדה שהריאט הייתה בת לא חוקית לאב לא ידוע, בלי כסף או מעמד. ואם כל זה אינו מספיק, אמה שכנעה את הריאט לוותר על הצעת נישואים שקיבלה מאיכר צעיר בו הייתה מאוהבת. “הסצנה הייתה מייסרת, כמו לראות מישהו מתעלל בגור כלבים”, כותב דרסיוויץ, שלא יכול היה יותר לסבול את אמה. “לשחק עם האושר של מישהו אחר, איזו יוהרה!”

האסימון נפל לדרסיוויץ רק באמצע הספר כשאמה מעליבה באכזריות ובפומבי את השכנה המשעממת, מיס בייטס, אישה מהמעמד הנמוך. “ברגע זה הבנתי את מה שאוסטין עשתה כל הזמן הזה. האכזריות של אמה, שמיהרתי לבקר, הייתה מראה לדמותי שלי. השעמום והבוז שחשתי לספר לא היו סימנים של חוסר המסוגלות של הסופרת, אלא תגובות מדויקות שהסופרת רצתה ליצור בי. היא גרמה להן כדי לחשוף אותן בפניי. בכך שיצרה גיבורה שהרגישה בדיוק כמוני, שהתנהגה בדיוק כפי שהייתי אני מתנהג במצבה, היא שיקפה לי את פניי המכוערות”.

אוסטין, הבין דרסיוויץ, כתבה על ענייני דיומא לא כיוון שלא היה בכוחה לחשוב על נושא מעניין יותר. אלא היא כתבה עליהם כדי לשקף באמצעותם לקורא את החסרותיו – את מחשבותיו חסרות הסבלנות, את שחצנותו ואת יהירותו.

חוקרים נוספים מסכימים גם הם עם ההבחנה הזו, ואף עושים צעד נוסף קדימה וטוענים כי התהליך האישי שעוברות הגיבורות בספריה של אוסטין, במהלכו הן מתפתחות ערכית ורוחנית, הוא מעין “חינוך מוסרי” שאוסטין רוצה שגם הקורא יעבור ככל שהעלילה מתפתחת. זהו תהליך בו הקורא מגלה לא רק את חולשות אופיו, אלא גם לומד לחזק ערכים מסוימים על פי הקריטריונים של אוסטין, כגון אמונה, אדיבות, צדק ואמת. היום דרסיוויץ אינו מתבייש להודות: “היא (אוסטין, מ”מ) לימדה אותי כל מה שאני יודע על מה שבאמת חשוב”.

זהו כוחה של ספרות קלאסית, שהגדרתה ברורה – יצירה הנותרת רלוונטית ופופולרית גם מאות שנים לאחר שנכתבה. לא משנה כמה שנים חלפו, אילו מלחמות התחוללו, ואילו אידיאולוגיות חדרו לחברה, היצירה נותרה פופולרית ולא במקרה. תחשבו על יצירות קלאסיות באמת כמו “האודיסיאה” או “המסע למערב” (הטאו של הקוף) – הן מלמדות אותנו על עצמנו ומסייעות לנו להיות בני אדם טובים יותר בשעה שאנחנו קוראים אותן.

בספרה הראשון של אוסטין “תבונה ורגישות”, לדוגמה, נמצא במרכז הסיפור המתח בין שתי מידות טובות שאוסטין ניתחה – חביבות וכנות רגשית, מסבירה הסופרת שרה אמסלי, מומחית לג’יין אוסטין[2].

אוסטין מציגה ביצירה שתי דמויות מפתח. הראשונה היא מריאן, רומנטית אולטימטיבית. צעירה יפה, מלאת תשוקה וכנה. היא שרה כמו מלאך, קוראת שירה, מנגנת בפסנתר ואוהבת לטייל לבדה. במרכז עולמה נמצא הרצון להיות נאמנה למה שהיא חושבת ומרגישה. היא מאמינה שעליה לפעול באופן טבעי וספונטני על פי המחשבות והרגשות החולפות בראשה. אדם מוסרי, לתפיסתה, הוא אדם המקשיב לתחושותיו, לרגשותיו ולתשוקותיו הארעיות. תפיסה זו מתאימה לפילוסופיה של דיוויד יוּם (Hume) שקוּדמה באותם ימים. יום האמין כי רגש הוא הסיבה למה שאצילי, בעוד ההיגיון הוא קר ואינו מעורר השראה[3]. יום היה משוכנע שמה שמדרבן אנשים להיות מוסריים הן רגשות ותשוקות ולא היגיון, מסבירה אמסלי.

אוסטין מראה לקורא מהן תוצאות תפיסה זו – מריאן מתקשה להיות נדיבה כיוון שהיא מגיבה למציאות על פי מחשבותיה הארעיות שמרביתן אנוכיות. באחת הסצנות היא מסרבת למשחק קלפים באומרה למארחות שלה: “אני שונאת קלפים, אלך לנגן בפסנתר”.

אוסטין לא הסכימה עם הפילוסופיה של יום והציגה מנגד את דמותה של אלינור, דמות הגיונית יותר, מנומסת ואדיבה השומרת על לב פתוח שאינו מחליט או שופט בצורה נמהרת ופזיזה. אלינור מנסה לשמור על המשפחה מלוכדת ולתחזק את הפן החברתי באדיבות, בצניעות ובחוכמה.

אך אוסטין ידעה שהמציאות לעולם אינה דיכוטומית. דמויותיה לומדות לאורכה של העלילה, יחד עם הקורא, שעליהן למצוא איזון – בין כנות חסרת פשרות הנענית למחשבות ולתשוקות אנוכיות לבין נימוסים ואיפוק מוקפדים יתר על המידה עד כדי איבוד הכנות. אוסטין הושפעה מאוד מאריסטו שהסביר ב”אתיקת המידות” שלכל סגולה יש מידה יתרה, מידה חסרה ומידה אמצעית. כנות, למשל, היא מידה אמצעית בין רברבנות (מידת יתרה) לאירוניה – מידה חסרה. ואילו חביבות היא מידה אמצעית בין חנפנות לזעפתנות. אוסטין מעבירה את מריאן ואת אלינור תהליך של חינוך מוסרי קלאסי על פי מידותיהן, ובאותו הזמן הקורא עובר תהליך דומה של מציאת איזון בעצמו.

References
.1 Deresiewicz, A Jane Austen Education: How Six Novels Taught Me About Love, Friendship, and the Things That Really, 2012
.2 Sarah Emsley, Jane Austen’s Philosophy of virtues, 1973
.3 Hume, An Enquiry Concerning the Principles of Morals, 1751, p.15

שתפו את הכתבה:

למה לקרוא ספרות קלאסית? ג’יין אוסטין מסבירה

ויליאם דרסיוויץ בן ה-26 היה צעיר טיפוסי וטיפש כבני גילו כשפגש לראשונה את האישה ששינתה את…

מאיה מזרחי | 8 ביולי 2021 | דעות | 3 דק׳

ג'יין אוסטין (1817-1775) | צילום: Public Domain

ויליאם דרסיוויץ בן ה-26 היה צעיר טיפוסי וטיפש כבני גילו כשפגש לראשונה את האישה ששינתה את חייו. העובדה שהיא הלכה לעולמה לפני 200 שנה לא שינתה לו דבר, וגם לא העובדה שזה היה מאוד לא “קוּל” עבור גבר משכיל שכמותו לשבת במדשאות הקמפוס ולקרוא ספרים שכתבה. יש להודות ששמה של ג’יין אוסטין, האישה המדוברת, נקשר, בעקבות סרטים הוליוודיים וסדרות טלוויזיה, לרומנטיקה נשית ודביקה, למסיבות תה, לנשפים ולסיומות של הֶפִּי אנד.

סטיגמה נוספת שדבקה באוסטין היא שיצירותיה טריוויאליות, משעממות, שלא קורה בהן כלום, וכי הדרמה הגדולה ביותר שמתרחשת בהן היא כאשר גיבורת הסיפור מועדת בעת טיול בשדה או עוברת חוויית השפלה בפומבי. דרסיוויץ, היום סופר בעל דוקטורט בספרות אנגלית, ולשעבר מרצה באוניברסיטת ייל, האמין לאותן סטיגמות, עד שמצא עצמו יום אחד מחויב לקרוא את הספר “אֶמה”, במסגרת קורס חובה באוניברסיטה.

עבורו זו הייתה דרישה שערורייתית. הוא נמשך לספרות מודרנית, מהפכנית, לספרים בהם לגיבורים הייתה מטרה גדולה, וכעת היה מחויב להעביר את זמנו עם “אמה” המשעממת והאיטית. “שמעתי במשך השנים ש’אמה’ הוא אחד הרומנים הטובים ביותר מבחינת שפה, שהוא מורכב יותר מכל מה שכתבו ג’יימס ג’ויס או מרסל פרוסט. אך כשהתחלתי לקרוא, כל הדעות הקדומות שהיו לי כלפי ג’יין אוסטין רק התחזקו”, כתב. “הכול היה בנאלי כל כך באופן בלתי נסבל. נדמה היה שהסיפור עוסק בלא יותר מדיבורים רבים בקרב חבורת דמויות שגרתיות באזור כפרי. לא היו אירועים גדולים וגם לא נושאים גדולים. לא הייתה שום תשוקה”[1].

אמה וודהאוס, צעירה בשנות ה-20, מתוארת ביצירה כ”נאה, חכמה ועשירה”. היא חיה עם אביה הנוהג להשתטות באחוזת המשפחה בהארטפילד. חייה מצומצמים מאוד – היא מבלה בשיחה עם דמויות אחרות על מי היה חולה השבוע, מי השתתף במסיבת קלפים יום לפני, ומי אמר מה למי. מדי פעם היו יוצאים לסיבוב בגינה. קריאת הדואר היא גולת הכותרת של יומם. לפעמים אמה “מתפרעת” ויוצאת לביקור בחנות היחידה באזורם.

אחת הדמויות היא מיס בייטס, “שכנה משעממת מהסוג שהייתי מפנה אליה את הגב בחיים האמיתיים”, כותב דרסיוויץ. “לא יכולתי להאמין כמה טריוויאלי כל זה היה. דברים קרו, הסיפור התפתח אך לא היה רגע אחד של מתח שהניע את הסיפור קדימה”.

דרסיוויץ החל לתהות מדוע עליו לבזבז את זמנו על ספרות קלאסית משעממת ואיטית כל כך, אבל בדיוק אז גילה דבר מה מוזר בחוויית הקריאה: גיבורת הספר, אמה, הסכימה איתו לגמרי – “אם אני השתעממתי…גם אמה השתעממה. היא גם כן חשבה שלא התרחש שם שום דבר מעניין, והייתה נחושה להתחיל להניע דברים. לא הייתי בטוח איך אני מרגיש בקשר לזה. מצד אחד הזדהיתי איתה. מצד שני, כשהניעה דברים היא נהגה בעיוורון ובעקשנות וכל תוכניותיה הפכו לאסונות. מצאתי את עצמי מתכווץ בכל פעם שהיא פתחה את פיה”.

דרסיוויץ לא התכווץ לשווא. בכל פעם שאמה יזמה מהלך כלשהו, היא פעלה בשחצנות וביוהרה. כך קרה כשאמה החליטה לאמץ נערה צעירה ותמימה בשם הריאט, מתוך מחשבה אנוכית להתפאר בה בפני חברתה. אמה אף ניסתה לשדך את הריאט למר אלטון, הכומר החדש – רעיון מגוחך שנועד לכישלון בהתחשב בעובדה שהריאט הייתה בת לא חוקית לאב לא ידוע, בלי כסף או מעמד. ואם כל זה אינו מספיק, אמה שכנעה את הריאט לוותר על הצעת נישואים שקיבלה מאיכר צעיר בו הייתה מאוהבת. “הסצנה הייתה מייסרת, כמו לראות מישהו מתעלל בגור כלבים”, כותב דרסיוויץ, שלא יכול היה יותר לסבול את אמה. “לשחק עם האושר של מישהו אחר, איזו יוהרה!”

האסימון נפל לדרסיוויץ רק באמצע הספר כשאמה מעליבה באכזריות ובפומבי את השכנה המשעממת, מיס בייטס, אישה מהמעמד הנמוך. “ברגע זה הבנתי את מה שאוסטין עשתה כל הזמן הזה. האכזריות של אמה, שמיהרתי לבקר, הייתה מראה לדמותי שלי. השעמום והבוז שחשתי לספר לא היו סימנים של חוסר המסוגלות של הסופרת, אלא תגובות מדויקות שהסופרת רצתה ליצור בי. היא גרמה להן כדי לחשוף אותן בפניי. בכך שיצרה גיבורה שהרגישה בדיוק כמוני, שהתנהגה בדיוק כפי שהייתי אני מתנהג במצבה, היא שיקפה לי את פניי המכוערות”.

אוסטין, הבין דרסיוויץ, כתבה על ענייני דיומא לא כיוון שלא היה בכוחה לחשוב על נושא מעניין יותר. אלא היא כתבה עליהם כדי לשקף באמצעותם לקורא את החסרותיו – את מחשבותיו חסרות הסבלנות, את שחצנותו ואת יהירותו.

חוקרים נוספים מסכימים גם הם עם ההבחנה הזו, ואף עושים צעד נוסף קדימה וטוענים כי התהליך האישי שעוברות הגיבורות בספריה של אוסטין, במהלכו הן מתפתחות ערכית ורוחנית, הוא מעין “חינוך מוסרי” שאוסטין רוצה שגם הקורא יעבור ככל שהעלילה מתפתחת. זהו תהליך בו הקורא מגלה לא רק את חולשות אופיו, אלא גם לומד לחזק ערכים מסוימים על פי הקריטריונים של אוסטין, כגון אמונה, אדיבות, צדק ואמת. היום דרסיוויץ אינו מתבייש להודות: “היא (אוסטין, מ”מ) לימדה אותי כל מה שאני יודע על מה שבאמת חשוב”.

זהו כוחה של ספרות קלאסית, שהגדרתה ברורה – יצירה הנותרת רלוונטית ופופולרית גם מאות שנים לאחר שנכתבה. לא משנה כמה שנים חלפו, אילו מלחמות התחוללו, ואילו אידיאולוגיות חדרו לחברה, היצירה נותרה פופולרית ולא במקרה. תחשבו על יצירות קלאסיות באמת כמו “האודיסיאה” או “המסע למערב” (הטאו של הקוף) – הן מלמדות אותנו על עצמנו ומסייעות לנו להיות בני אדם טובים יותר בשעה שאנחנו קוראים אותן.

בספרה הראשון של אוסטין “תבונה ורגישות”, לדוגמה, נמצא במרכז הסיפור המתח בין שתי מידות טובות שאוסטין ניתחה – חביבות וכנות רגשית, מסבירה הסופרת שרה אמסלי, מומחית לג’יין אוסטין[2].

אוסטין מציגה ביצירה שתי דמויות מפתח. הראשונה היא מריאן, רומנטית אולטימטיבית. צעירה יפה, מלאת תשוקה וכנה. היא שרה כמו מלאך, קוראת שירה, מנגנת בפסנתר ואוהבת לטייל לבדה. במרכז עולמה נמצא הרצון להיות נאמנה למה שהיא חושבת ומרגישה. היא מאמינה שעליה לפעול באופן טבעי וספונטני על פי המחשבות והרגשות החולפות בראשה. אדם מוסרי, לתפיסתה, הוא אדם המקשיב לתחושותיו, לרגשותיו ולתשוקותיו הארעיות. תפיסה זו מתאימה לפילוסופיה של דיוויד יוּם (Hume) שקוּדמה באותם ימים. יום האמין כי רגש הוא הסיבה למה שאצילי, בעוד ההיגיון הוא קר ואינו מעורר השראה[3]. יום היה משוכנע שמה שמדרבן אנשים להיות מוסריים הן רגשות ותשוקות ולא היגיון, מסבירה אמסלי.

אוסטין מראה לקורא מהן תוצאות תפיסה זו – מריאן מתקשה להיות נדיבה כיוון שהיא מגיבה למציאות על פי מחשבותיה הארעיות שמרביתן אנוכיות. באחת הסצנות היא מסרבת למשחק קלפים באומרה למארחות שלה: “אני שונאת קלפים, אלך לנגן בפסנתר”.

אוסטין לא הסכימה עם הפילוסופיה של יום והציגה מנגד את דמותה של אלינור, דמות הגיונית יותר, מנומסת ואדיבה השומרת על לב פתוח שאינו מחליט או שופט בצורה נמהרת ופזיזה. אלינור מנסה לשמור על המשפחה מלוכדת ולתחזק את הפן החברתי באדיבות, בצניעות ובחוכמה.

אך אוסטין ידעה שהמציאות לעולם אינה דיכוטומית. דמויותיה לומדות לאורכה של העלילה, יחד עם הקורא, שעליהן למצוא איזון – בין כנות חסרת פשרות הנענית למחשבות ולתשוקות אנוכיות לבין נימוסים ואיפוק מוקפדים יתר על המידה עד כדי איבוד הכנות. אוסטין הושפעה מאוד מאריסטו שהסביר ב”אתיקת המידות” שלכל סגולה יש מידה יתרה, מידה חסרה ומידה אמצעית. כנות, למשל, היא מידה אמצעית בין רברבנות (מידת יתרה) לאירוניה – מידה חסרה. ואילו חביבות היא מידה אמצעית בין חנפנות לזעפתנות. אוסטין מעבירה את מריאן ואת אלינור תהליך של חינוך מוסרי קלאסי על פי מידותיהן, ובאותו הזמן הקורא עובר תהליך דומה של מציאת איזון בעצמו.

References
.1 Deresiewicz, A Jane Austen Education: How Six Novels Taught Me About Love, Friendship, and the Things That Really, 2012
.2 Sarah Emsley, Jane Austen’s Philosophy of virtues, 1973
.3 Hume, An Enquiry Concerning the Principles of Morals, 1751, p.15

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
“ויה נגטיבה” – איך לפתור בעיות באמצעות חשיבה הפוכה

מייק דונגיה

כשחושבים כיצד ניתן לשפר משהו, רובנו מתמקדים אינסטינקטיבית בדברים שאפשר להוסיף או לשנות. כשאנו רוצים...

המוסר הכפול של הירוקים

עידן לוי

תעצמו את העיניים ותחשבו על עולם עתידני וירוק… מה אתם מדמיינים? ערים מתקדמות עם גורדי שחקים מנצנצים מכוסים בצמחייה ובפאנלים סולריים,...

איש החתול והשאלה המוסרית הגדולה

ד"ר משה רט

האיש שקרא לעצמו Stalking Cat נולד בשנת 1958 במישיגן בשם דניס אבנר. הוא שירת בחיל הים כטכנאי סונר, ולאחר מכן עבד כמתכנת וכטכנאי...

ה-CDC החליט לעצב לנו את המציאות מחדש

מאיה מזרחי

1. המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) – הגוף המדעי הנחשב ביותר בעולם היום – פרסם מדריך ל"תקשורת מכילה" המזהיר משימוש במילים...

המשפחה המערבית – זן בסכנת הכחדה

ד"ר משה רט

העובדה שבארה"ב יש אחוזי גירושים גבוהים ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער הייתה ידועה לי; אולם כשצפיתי עם ילדיי בסרט המצויר...

מדוע מפיצי טרור יכולים לפעול בטוויטר אבל טראמפ לא

ג'ק פיליפס

אין זה משנה אם אתם בעד טראמפ או נגדו. אם אתם מאוהביו או משונאיו. הנושא שלפניכם הוא עניין עקרוני. נכון למועד כתיבת...

מה גורם להתחממות – הפליטות האנושיות או השמש?

אלכס ניומן

האינטואיציה של האדם הממוצע שאינו בקיא בנושא "משבר האקלים" רומזת לו בבירור כי השמש ודאי אחראית למרבית התחממות כדור...

הודעת המערכת

מערכת אפוק

מגזין אפוק מגנה בכל תוקף את מעצרם בסין של 11 אזרחים בטענה שהעבירו לעיתון אפוק טיימס בשפה הסינית מידע המתעד את ההגבלות החמורות שהפעיל המשטר הסיני...

שתפו: