בכל סוף יום כשהפעמון מצלצל בכיתות והילדים רצים במהרה לביתם, מתעכב ירון כמה דקות מאחור בתקווה שלא יפגוש באיתי ובחבריו ביציאה מן השער. אף על פי שירון ואיתי היו לפני כמה שנים חברים, היום איתי לא מפספס כל הזדמנות לקרוא לירון בשמות גנאי כמו "שמן" ו"מפגר". ירון לא פראייר, הוא פעמים רבות מגיב ומקלל בחזרה. לפעמים הוא אפילו ניסה לשאול את איתי למה הוא ממשיך לרדת עליו כל הזמן, ופעם, כשהמורה הייתה עדה למקרה, הוא סיפר לה איך איתי פוגע בו והיא זימנה את איתי לשיחה. השיחה לא עזרה, למעשה היא רק החמירה את המצב.

ילדים כמו ירון, המחפשים כיצד להתגונן מפני אלימות מילולית או פיזית, יש היום בשפע. תוכניות שונות נוסחו ופרוטוקולים של התנהלות במקרים של בריונות נכתבו. ועם זאת, לא נראה שהבעיה דועכת, להפך. בעידן הרשתות החברתיות היא רק פורחת. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שבאופן אירוני דווקא בבתי ספר (בארה"ב) בהם מתקיימות כבר שנים תוכניות נגד בריונות, שם היא פורחת במיוחד "Youth more likely to be bullied at schools with anti-bullying programs".