לקח 15 שנה עד שמישהו הצליח לשבור את השיא העולמי האגדי של ג'ים היינס מאולימפיאדת 1968. בריצת 100 מטר הגיע היינס לתוצאה המופלאה של 9.95 שניות, וכמובן שזכה במדליית הזהב. למקום השלישי באותו מרוץ הגיע אמריקני נוסף – צ'ארלס גרין.

ומה קרה איתם מאוחר יותר? למרות ההישג המדהים ניסה היינס לפתוח בקריירת פוטבול אבל לא באמת הצליח. בהמשך הוא עבד באימון נערים ביוסטון ובהפעלת מתקני נפט. גרין לעומתו, התגייס לצבא האמריקני שם כיהן באקדמיה הצבאית של ארה"ב (West Point) ובהמשך היה המאמן הראשי של נבחרת הריצה של צבא ארה"ב. מאוחר יותר, לאחר הפרישה, עמד גרין בראש ארגון Special Olympics העולמי המקדם את ספורט הנכים בעולם וחברות בו 190 מדינות.

אולי זה נשמע מפתיע שהזוכה במקום השלישי הצליח בהמשך חייו יותר מהאלוף. אבל מחקר שפרסם לאחרונה פרופ' אדם לייב מאוניברסיטת וירג'יניה שבארה"ב מראה שלא רק שזה לא מפתיע, אלא שזו תופעה שאפילו חוזרת על עצמה.

בתחילה, עניין את פרופ' לייב להשוות בין תוחלת החיים של אלו שזכו במדליות הזהב לזו של זוכי הכסף. הוא התמקד באתלטיקה קלה, ובחן עבור כל האולימפיאדות שנערכו בשנים 1948-1896 מי היו הזוכים בשני המקומות הראשונים בענפי האתלטיקה השונים, ועד איזה גיל הם חיו.

מתברר שנמצא פער – לטובת זוכי מדלית הכסף. האלופים חיו בממוצע 1.4 שנים פחות מזוכי הכסף, ובגילים מבוגרים ההבדל בלט אפילו יותר. בעוד שכמחצית מזוכי מדליית הכסף זכו לחגוג את יום הולדתם ה-80 רק שליש מזוכי הזהב זכו לכך.

מה גורם להבדל? פרופ' לייב לא גילה הבדלים גופניים משמעותיים: הגובה, המשקל, הגיל בו התמודדו באולימפיאדה וכדומה נראו דומים למדי כשהשווה בין זוכי הכסף לזהב. במקרים רבים אפילו ההישגים שלהם בתחרויות שקדמו לאולימפיאדה היו דומים למדי.

בהמשך בחן פרופ' לייב את אורח חייהם של המתמודדים לאחר האולימפיאדה, ושם הוא כבר מצא הבדלים ברורים יותר – זוכי מדלית הכסף פיתחו קריירה מצליחה יותר, במקרים רבים מקצועית יותר. בעוד שזוכי הזהב התפגלו בין מגוון עיסוקים שונים – כ-30 אחוז מהם היו לבעלי עסקים קטנים או פקידים ורק כ-20 אחוז היו לבעלי מקצוע. בקרב זוכי מדליית הכסף, כ-70 אחוז פיתחו קריירה מקצוענית. וזה בא לידי ביטוי גם במשכורת – השכר הממוצע של זוכי מדלית הכסף היה גבוה בכ-16 אחוז מזה של האלופים.

כפי שמציע פרופ' לייב, ייתכן שההבדלים נובעים מרמת מוטיבציה נמוכה יחסית שמפתחים האלופים בהמשך חייהם, לאחר שכבר כבשו בגיל צעיר את הפסגה הגבוהה ביותר.

אין ספק שיש חשיבות גדולה להישגים שאליהם אנחנו מגיעים בצמתים החשובים של חיינו. אבל, כפי שמציין פרופ' לייב במאמרו, כשבוחנים את ההשפעות לטווח הרחוק, חשובה כנראה לא פחות גם התגובה שלנו לאותם ההישגים.

---

המחקר: Dying to win? Olympic Gold medals and longevity, by Adam Leive (Journal of Health Economics, 2018)

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן