בכל המצבים בחיים, החל מקונפליקטים יום-יומיים ועד לאסונות ולטראומות, אפשר לבחור בין מחשבות של שנאה ונקמה לבין אהבה וחמלה, טוענת ד"ר אדית אגר, פסיכולוגית וניצולת שואה
דינה גורדון | 27 בפברואר 2018 | פסיכולוגיה | 3 דק׳
לנפש יש חופש אין-סופי
ד"ר אדית אגר התבוננה בשקט בנער בן ה-14 שישב מולה, לבוש בחולצה חומה, ונועל מגפיים חומים, חיקוי למדים של פלוגות הסער הנאציות. הוא השעין מרפק אחד על השולחן שביניהם, היישיר אליה מבט מתריס וסינן מבין שפתיו: "הגיע הזמן שאמריקה תחזור להיות לבנה. אני הולך להרוג את כל היהודים, את כל הכושונים, את כל המקסיקנים ואת כל הצ'ינקים".
מתוך שלושים שנות הניסיון שלה כפסיכולוגית קלינית, היא ידעה לעצור את גל החמה שעלה בתוכה. היא יכלה לצעוק עליו, לנופף אצבע מאשימה מולו, לנער אותו, לספר לו שהיא ניצולה של מחנה ההשמדה אושוויץ, שהוריה נשרפו שם. אבל היא המשיכה לשבת בשקט. היא ידעה, מתוך מסע הייסורים שעברה בעצמה, ששנאה בעוצמה כזאת יכולה לבוא רק מתוך כאב פנימי שמוחץ את הלב.
תוך שהיא מתפללת למצוא דרך להגיע לליבו של הנער, קול פנימי בתוכה חזר ואמר: "תמצאי את הפנאטית שבתוכך, תמצאי את הפנאטית שבתוכך". היא? פנאטית? הרי היא הגיעה לאמריקה כפליטה חסרת כל, בבית החרושת שבו עבדה היא הלכה לשירותים של השחורים כאות הזדהות איתם, היא השתתפה בצעדות של מרטין לותר קינג. אבל הקול הפנימי המשיך להציק: "תמצאי בתוכך את החלק ששופט אחרים, מדביק תוויות, מפחית מערכם של אחרים, מפחית מהאנושיות של אחרים".
כשהביטה שוב בנער, היא כבר יכלה לראות מעבר למסכת השנאה את הפגיעות שלו, את הכמיהה לשייכות ולאהבה, ולחשה רק שלוש מילים: "ספר לי יותר". כשהוא יצא מאותה פגישה ראשונה בקליניקה שלה, הוא לא ידע דבר על ההיסטוריה האישית שלה, אבל הוא נפרד ממנה לשלום עם חיוך רך.
הסיפור המופלא הזה הוא אחד מעשרות הסיפורים שאגר מביאה בספרה מתוך עבודתה עם אלפי אנשים, חיילים ואזרחים, נפגעי הלם קרב, טראומות והתעללויות שבהם טיפלה בקליניקה שלה בקליפורניה. המסע שלה למצוא נתיב לליבם של המטופלים ולעזור להם למצוא את הכוחות הפנימיים להחלים ולשגשג, הולך יד ביד עם המסע הפנימי שלה לבחור להפוך מקורבן של טראומה נוראה, מלאה ברגשות של שנאה, אשמה, תלישות, ופגימות לאדם שבוחר לקחת אחריות מלאה על רגשותיו, ועל התייחסותו לנסיבות חיים קיצוניות שאין לו שליטה עליהם.
פרק מיוחד בספר מוקדש לפגישה של אגר עם ויקטור פרנקל שהיה מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה. ספרו "האדם מחפש משמעות" הגיע אליה כביכול במקרה. אחד הסטודנטים שלמד איתה במחלקה לפסיכולוגיה, הביא לה את הספר לאחר שניחש שהיא הייתה "שם, במחנות", אף על פי שהיא שמרה את סיפורה האישי בסוד מוחלט. הפגישות של אגר עם פרנקל בשנים שלאחר מכן עוררו אותה ועזרו לה לחפש משמעות בסבל שעברה.
הספר בנוי בשלושה חלקים. החלק הראשון מתאר ברגישות נוגעת ללב את החורבן של חייה האישיים של אגר, של משפחתה ושל כל יהדות הונגריה, עם הפלישה הנאצית, את פגישתה עם "מלאך המוות", ד"ר מנגלה, ואיך רקדה מולו את אגם הברבורים.
החלק השני הם הנדודים באירופה לאחר השחרור מאושוויץ עד ההגירה לארה"ב, והחלק השלישי הוא תהליך ההחלמה שבו אגר לומדת מתוך עבודתה עם המטופלים שלה לשחרר את מה שהיא מכנה "מחנה הריכוז הגדול ביותר, המחשבות שלי עצמי", שממשיכות להחזיק אותה בשבי, להציק ולענות, גם שנים רבות לאחר שהשתחררה באופן פיזי מאושוויץ.
תוך כדי התהליך היא מגלה את המשמעות העמוקה של חייה: לשבור את מעגל השנאה, להפיץ מסביבה מעגל חדש של אהבה וחמלה, וללמד אנשים שבכל אחד מאתנו יש ניצוץ אלוהי וניצוץ של שטן, וכל אחד יכול לבחור את מי מהם הוא מגדל ומטפח.
חלקים מעטים בספר קצת טרחניים, עם פרטי פרטים של השתלשלות המחשבות של אגר, ההסתבכויות שלה בתוך עצמה עד שהיא מצליחה להגיע לבהירות. ברובו הגדול הספר קריא מאוד, זורם ושוטף. מומלץ בחום.
The Choice: Embrace the Possible
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
עוד כתבות של דינה גורדון
לנפש יש חופש אין-סופי
בכל המצבים בחיים, החל מקונפליקטים יום-יומיים ועד לאסונות ולטראומות, אפשר לבחור בין מחשבות של שנאה ונקמה לבין אהבה וחמלה, טוענת ד"ר אדית אגר, פסיכולוגית וניצולת שואה
דינה גורדון | 27 בפברואר 2018 | פסיכולוגיה | 11 דק׳
ד"ר אדית אגר התבוננה בשקט בנער בן ה-14 שישב מולה, לבוש בחולצה חומה, ונועל מגפיים חומים, חיקוי למדים של פלוגות הסער הנאציות. הוא השעין מרפק אחד על השולחן שביניהם, היישיר אליה מבט מתריס וסינן מבין שפתיו: "הגיע הזמן שאמריקה תחזור להיות לבנה. אני הולך להרוג את כל היהודים, את כל הכושונים, את כל המקסיקנים ואת כל הצ'ינקים".
מתוך שלושים שנות הניסיון שלה כפסיכולוגית קלינית, היא ידעה לעצור את גל החמה שעלה בתוכה. היא יכלה לצעוק עליו, לנופף אצבע מאשימה מולו, לנער אותו, לספר לו שהיא ניצולה של מחנה ההשמדה אושוויץ, שהוריה נשרפו שם. אבל היא המשיכה לשבת בשקט. היא ידעה, מתוך מסע הייסורים שעברה בעצמה, ששנאה בעוצמה כזאת יכולה לבוא רק מתוך כאב פנימי שמוחץ את הלב.
תוך שהיא מתפללת למצוא דרך להגיע לליבו של הנער, קול פנימי בתוכה חזר ואמר: "תמצאי את הפנאטית שבתוכך, תמצאי את הפנאטית שבתוכך". היא? פנאטית? הרי היא הגיעה לאמריקה כפליטה חסרת כל, בבית החרושת שבו עבדה היא הלכה לשירותים של השחורים כאות הזדהות איתם, היא השתתפה בצעדות של מרטין לותר קינג. אבל הקול הפנימי המשיך להציק: "תמצאי בתוכך את החלק ששופט אחרים, מדביק תוויות, מפחית מערכם של אחרים, מפחית מהאנושיות של אחרים".
כשהביטה שוב בנער, היא כבר יכלה לראות מעבר למסכת השנאה את הפגיעות שלו, את הכמיהה לשייכות ולאהבה, ולחשה רק שלוש מילים: "ספר לי יותר". כשהוא יצא מאותה פגישה ראשונה בקליניקה שלה, הוא לא ידע דבר על ההיסטוריה האישית שלה, אבל הוא נפרד ממנה לשלום עם חיוך רך.
הסיפור המופלא הזה הוא אחד מעשרות הסיפורים שאגר מביאה בספרה מתוך עבודתה עם אלפי אנשים, חיילים ואזרחים, נפגעי הלם קרב, טראומות והתעללויות שבהם טיפלה בקליניקה שלה בקליפורניה. המסע שלה למצוא נתיב לליבם של המטופלים ולעזור להם למצוא את הכוחות הפנימיים להחלים ולשגשג, הולך יד ביד עם המסע הפנימי שלה לבחור להפוך מקורבן של טראומה נוראה, מלאה ברגשות של שנאה, אשמה, תלישות, ופגימות לאדם שבוחר לקחת אחריות מלאה על רגשותיו, ועל התייחסותו לנסיבות חיים קיצוניות שאין לו שליטה עליהם.
פרק מיוחד בספר מוקדש לפגישה של אגר עם ויקטור פרנקל שהיה מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה. ספרו "האדם מחפש משמעות" הגיע אליה כביכול במקרה. אחד הסטודנטים שלמד איתה במחלקה לפסיכולוגיה, הביא לה את הספר לאחר שניחש שהיא הייתה "שם, במחנות", אף על פי שהיא שמרה את סיפורה האישי בסוד מוחלט. הפגישות של אגר עם פרנקל בשנים שלאחר מכן עוררו אותה ועזרו לה לחפש משמעות בסבל שעברה.
הספר בנוי בשלושה חלקים. החלק הראשון מתאר ברגישות נוגעת ללב את החורבן של חייה האישיים של אגר, של משפחתה ושל כל יהדות הונגריה, עם הפלישה הנאצית, את פגישתה עם "מלאך המוות", ד"ר מנגלה, ואיך רקדה מולו את אגם הברבורים.
החלק השני הם הנדודים באירופה לאחר השחרור מאושוויץ עד ההגירה לארה"ב, והחלק השלישי הוא תהליך ההחלמה שבו אגר לומדת מתוך עבודתה עם המטופלים שלה לשחרר את מה שהיא מכנה "מחנה הריכוז הגדול ביותר, המחשבות שלי עצמי", שממשיכות להחזיק אותה בשבי, להציק ולענות, גם שנים רבות לאחר שהשתחררה באופן פיזי מאושוויץ.
תוך כדי התהליך היא מגלה את המשמעות העמוקה של חייה: לשבור את מעגל השנאה, להפיץ מסביבה מעגל חדש של אהבה וחמלה, וללמד אנשים שבכל אחד מאתנו יש ניצוץ אלוהי וניצוץ של שטן, וכל אחד יכול לבחור את מי מהם הוא מגדל ומטפח.
חלקים מעטים בספר קצת טרחניים, עם פרטי פרטים של השתלשלות המחשבות של אגר, ההסתבכויות שלה בתוך עצמה עד שהיא מצליחה להגיע לבהירות. ברובו הגדול הספר קריא מאוד, זורם ושוטף. מומלץ בחום.
The Choice: Embrace the Possible
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
