בכל המצבים בחיים, החל מקונפליקטים יום-יומיים ועד לאסונות ולטראומות, אפשר לבחור בין מחשבות של שנאה ונקמה לבין אהבה וחמלה, טוענת ד"ר אדית אגר, פסיכולוגית וניצולת שואה
דינה גורדון | 27 בפברואר 2018 | פסיכולוגיה | 3 דק׳
לנפש יש חופש אין-סופי
ד"ר אדית אגר התבוננה בשקט בנער בן ה-14 שישב מולה, לבוש בחולצה חומה, ונועל מגפיים חומים, חיקוי למדים של פלוגות הסער הנאציות. הוא השעין מרפק אחד על השולחן שביניהם, היישיר אליה מבט מתריס וסינן מבין שפתיו: "הגיע הזמן שאמריקה תחזור להיות לבנה. אני הולך להרוג את כל היהודים, את כל הכושונים, את כל המקסיקנים ואת כל הצ'ינקים".
מתוך שלושים שנות הניסיון שלה כפסיכולוגית קלינית, היא ידעה לעצור את גל החמה שעלה בתוכה. היא יכלה לצעוק עליו, לנופף אצבע מאשימה מולו, לנער אותו, לספר לו שהיא ניצולה של מחנה ההשמדה אושוויץ, שהוריה נשרפו שם. אבל היא המשיכה לשבת בשקט. היא ידעה, מתוך מסע הייסורים שעברה בעצמה, ששנאה בעוצמה כזאת יכולה לבוא רק מתוך כאב פנימי שמוחץ את הלב.
תוך שהיא מתפללת למצוא דרך להגיע לליבו של הנער, קול פנימי בתוכה חזר ואמר: "תמצאי את הפנאטית שבתוכך, תמצאי את הפנאטית שבתוכך". היא? פנאטית? הרי היא הגיעה לאמריקה כפליטה חסרת כל, בבית החרושת שבו עבדה היא הלכה לשירותים של השחורים כאות הזדהות איתם, היא השתתפה בצעדות של מרטין לותר קינג. אבל הקול הפנימי המשיך להציק: "תמצאי בתוכך את החלק ששופט אחרים, מדביק תוויות, מפחית מערכם של אחרים, מפחית מהאנושיות של אחרים".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
