בחורף 1873 מצאו את עצמן שלוש בנות מ"לואיס סקול" באוניברסיטת מיסיסיפי חוגגות לבדן בקמפוס את חג המולד בזמן שיתר הסטודנטים נסעו לבקר את משפחותיהם. השהות יחד נתנה להן השראה להקים מועדון סודי שיעודד עזרה הדדית. הן קראו לו "דלתא גאמה" – ראשי תיבות באותיות יווניות ל"עשה טוב" (באנגלית Do Good).

הן לא חלמו שאחוות האחיות שלהן תמשיך ותחיה עד היום ותהפוך לאחווה בין-לאומית גדולה. כיום ישנם 150 סניפים של "דלתא גאמה" הפזורים בקמפוסים ברחבי ארה"ב וקנדה, ויותר ממאתיים קבוצות בוגרות שסיימו אוניברסיטה. "אחוות דלתא גאמה ממשיכה לעורר השראה בנשים באמצעות הערכים שנכתבו בחוקה הראשונה שלנו, שנכתבה על ידי המייסדות שלנו", הן כותבות באתר ומצטטות ממנה:

"מטרתה של האחווה היא לטפח אידיאלים גבוהים של חברות בקרב נשים, לקדם את החינוך שלהן ואת התעניינותן התרבותית, לנטוע בהן תחושה אמיתית של מחויבות חברתית ולפתח בהן את תכונות האופי הטובות ביותר".

המטרה האמיתית שלהם היא להשיג כוח. אין שום דבר מלבד כוח. הדבר הזה רציני – זה הורס את החברה ומביא כאוס

כך קרה לבוגרת סניף דלתא גאמה בשם אדה קומסטוק. ב-1923 היא נבחרה לנשיאת רדקליף קולג' לנשים בעיר קיימברידג' שבארה"ב (היכן ששוכנת אוניברסיטת הרווארד, שהייתה אז פתוחה רק לגברים). עשרים שנה אחר כך היא עזרה להרווארד לקבל את הרעיון שקורסים יהיו פתוחים גם לנשים.

מאז פתחה האוניברסיטה את שעריה, שינתה עוד ועוד את הפילוסופיה שלה, וב-1994 נפתח בה סניף של דלתא גאמה (שנקרא Zeta phi). אולם מה שהתחיל כפתיחות וקבלה של האחר, מתן הזדמנויות שוות לנשים וחופש ביטוי לפרט, קיבל לאחרונה תפנית חדה כש"פוליטיקת הזהויות" חדרה לאוניברסיטת הרווארד.

בהודעה לעיתונות שיצאה באוגוסט השנה, הודיע סניף דלתא גאמה שהוא סוגר את שעריו. הסיבה: סנקציות שהטילה אוניברסיטת הרווארד על תלמידים שישתתפו באחווה השייכת לבני מין אחד. הסנקציות התחילו בדצמבר 2017 כשהאוניברסיטה כתבה שתלמידים החברים בארגונים מהסוג הזה לא יוכלו, למשל, להיות קפטנים של קבוצות ספורט או שלא יזכו למכתבי המלצה לכל מיני מלגות אוניברסיטאיות ולא יקבלו הזדמנויות אקדמיות אחרות. תלמידים השייכים לאחווה ממין אחד הפכו בין לילה למנודים.

בניין באוניברסיטת הרווארד | תמונה: Fotolia

כתוצאה, כמה מהאחוות החליטו להרכין ראש ולשלב בתוכן מתמודדים מהמין הנגדי. אחרות, כמו דלתא גאמה, החליטו לא להתפשר על המסורת והערכים שעליהם נוסדה האחווה ופשוט לסגור את הסניף.

מדובר במקרה קלאסי ועכשווי של פוליטיקת זהויות – שאמורה להגן על קהילות, אבל בפועל גורמת בדיוק לדבר הפוך. מה שנעשה מתוך רצון לשלב קהילות שונות, לעודד סובלנות וריבוי דעות, הפך לאקט חסר סובלנות כלפי ההתאגדות החופשית ובעיקר לשימוש בכוח ובסמכות כדי לשלוט על דעותיהם ומעשיהם של התלמידים.

ריסזרד לגטקו (Ryszard Legutko), פרופ' לפילוסופיה המתמחה בתיאוריה פוליטית מהאוניברסיטה היגלונית בקרקוב שבפולין, מסביר בספרו The Demon in Democracy (2016) מדוע זה קורה: "פוליטיקת הזהויות היא מונח מטעה, כיוון שהיא לא עוסקת כמעט בהגנה על מבנה החברה ועל הקהילות שהרכיבו אותה לאורך כל ההיסטוריה. היא למעשה תוכנית לפוליטיזציה של קבוצות מסוימות מתוך מטרה לשנות את מבנה החברה".

גורמים המעוניינים לצבור כוח, כותב פרופ' לגטקו, משתמשים בקבוצות שונות בחברה, בין אם אלה קהילות של נשים, הומוסקסואלים, מוסלמים ועוד, כדי להשיג השפעה וכך לשנות את החברה כראות עיניהם. "הנטייה הקיימת היום היא להפוך קבוצות חברתיות למשהו הדומה למפלגות פוליטיות. וכאשר הן הופכות למפלגות, הן מאבדות את אופיין הקהילתי".

כאשר הנהלת אוניברסיטת הרווארד יוצאת נגד אחווה נשית ומאיימת על סטודנטיות שלא יקבלו מלגה אם יירשמו לאחווה, היא צוברת בדרך זו כוח. היא משתמשת בסמכות שלה כדי לשלוט על מעשיהם של הסטודנטים, ובתוך כך גם הופכת את האחווה לקבוצה פוליטית, בעל כורכה, המתנגדת לאוניברסיטה – טקטיקה המחלישה את הקהילתיות שלה. סטודנטים חברים באחווה שיעזו להיכנע לתכתיבי האוניברסיטה (כל עוד האחווה לא תסגור את שעריה) ייחשבו בעיני חברי האחווה כבוגדים וכאויבים. באופן דומה, כאשר אמריקני שחור מעז לגנות את מעשיהם של רדיקלים בקהילה האפרו-אמריקנית, הוא נחשב לבוגד בעיני קהילתו, לא חשוב אילו הישגים השיג עד היום עבור הקהילה הזו. אישה הדוחה את הפמיניזם הרדיקלי בגלל שלדעתה זה מקדם אידיאולוגיה אלימה, נתפסת כבוגדת ב"אחיותיה".

"יש כאן, במערב, קבוצות אינטרסים בעלות אג'נדה פוסט-מודרניסטית שרוצות כוח, והן לא יעצרו עד שישיגו את זה", אמר בראיון לאפוק טיימס, במאי השנה, ג'ורדן פיטרסון, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו. פיטרסון נהייה לאחד הפרופסורים המפורסמים והמצליחים בעולם לאחר שהחל לחקור את תרבות הפוסט מודרניזם – שממנה נגזרה פוליטיקת הזהויות. "אני מדבר כל הזמן עם אנשים כאלה, והמוטיבציה שלהם היא לצבור עוד כוח".

ניתן לראות את זה קורה כיום אפילו בחברות הייטק כמו מיקרוסופט וגוגל ובחברות בין-לאומיות, למשל, לעריכת דין, אמר פרופ' פיטרסון. "הם ינתחו את המבנה ההיררכי של החברה, ויפרקו את האנשים שמרכיבים את הארגון לקטגוריות של זהויות: גברים, נשים וטרנסקסואלים. אבל הם לא יעצרו שם. הם יחלקו את האנשים לקטגוריות של גזע, מוצא אתני ומיניות ויגיעו לשש או שבע קטגוריות לפחות. ואז הם ייקחו את מעגל האנשים הנמצא בתחתית הארגון וישאלו: האם הוא מורכב מ-50 אחוז גברים ומ-50 אחוז נשים? אם התשובה היא לא, הם יטענו שהסיבה לכך היא דיכוי מערכתי, דעות קדומות, אי-סובלנות וגזענות כלפי נשים. הם גם יאמרו שמנהלי הארגון הם גזענים, אפילו אם הם עושים זאת באופן לא מודע… יש כיום אנשים שממש עוסקים בזה כמקצוע, ובשלב הבא מגישים לחברה תוכנית המוודאת שהמבנה ההיררכי בה מורכב ממספר שווה של גברים ונשים.

"אם יש שני מועמדים לתפקיד המנכ"ל – גבר ואישה – ואתה בוחר למנות גבר, הם יבואו ויאמרו: אתה לא סבלני מספיק כלפי נשים. הם רומזים שצריך יותר נשים בהנהלה, כאילו שכל הנשים חושבות אותו דבר ויש להן את אותן היכולות הנובעות מעצם הזהות הקבוצתית הנשית שלהן. אבל כך בדיוק חשבו הגזענים באמריקה – שכל השחורים חושבים אותו הדבר. הם גם יטענו שבגלל שבדירקטוריון של החברה אין אחוז גבוה מספיק של נשים, החברה לא תיהנה מריבוי דעות. אם נזרום עם קו החשיבה הזה, עד שלא תביא לדירקטוריון גם איראנים, שחורים, הומואים או כל קבוצה אחרת שאפשר לסווג לזהות מסוימת, לא תקבל ריבוי דעות. מבחינה טכנית זה בלתי אפשרי, ומבחינה מדעית זה פשוט לא נכון – אתה לא מקבל ריבוי דעות במצב כזה. זה רעיון טיפשי".

פרופ' פיטרסון משתמש במספרים שבין גברים לנשים רק לשם המחשה. באותה מידה, הוא מציין, יכלו לקבוע שצריך מספר שווה בקרב קבוצת זהות אחרת. "העיקר שזה נתון להחלטתם, כך הם משפיעים על החברה וצוברים כוח. זה משחק שמתקדם בקצב מהיר באופן שלא יאומן בחברה שלנו".

איך הכול התחיל

פרופ' פיטרסון ממקם את שורשי "פוליטיקת הזהויות" בשנות ה-70, כאשר הפוסט-מודרניזם הפך לפופולארי, "אחרי שהמרקסיזם הקלאסי איבד אמון ואף אחד לא תמך בו יותר בפומבי", הוא אמר בראיון. "בכל מקום שהמרקסיזם יושם הוא הביא רק להרג. מיליונים מתו ברוסיה ובסין. אפילו האינטלקטואלים הצרפתים, שרובם היו מרקסיסטים, ובהם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, נאלצו להודות בסוף שנות ה-60 שהקומוניזם היה דיל גרוע. הוא הפך לקטסטרופה טוטלית בכל מקום שיושם – ברוסיה של סטאלין, בסין של מאו, או בכל גרסה אחרת שלו, בלי קשר למנהיג שיישם אותו. בסוף שנות ה-60 לא יכולת להיות מרקסיסט וגם להיחשב לבן אדם, ולכן המרקסיסטים מיתגו את עצמם מחדש תחת השם 'פוסט-מודרניזם'".

פרופ' ג'ורדן פיטרסון | תמונה: באדיבות פרופ' ג'ורדן פיטרסון

אבל הרעיון המרקסיסטי, שמדבר על "מטריאליזם דיאלקטי", לא השתנה. "מטריאליזם דיאלקטי" היא תיאוריה המסבירה את הפוליטיקה, את ההיסטוריה, את התרבות וכל מה שקורה בחברה כמאבק בין מעמדות. לנין ומאו, למשל, נשענו על התיאוריה הזו כדי להשיג כוח והשיקו קמפיינים נגד מעמדות שונים של אנשים או קבוצות שונות בחברה – בעלי אדמות, "עשירים", איכרים והכמורה – בטענה שהם מדכאים קבוצות אחרות. גם בגרמניה הנאצית השתמש אדולף היטלר בפוליטיקת זהויות שכזו, כשצייר את היהודים, את המזרח אירופאים וקבוצות אתניות ודתיות אחרות, כקבוצות הנמצאות בקונפליקט עם האומה הגרמנית ועם הגזע הארי.

ובכל זאת היה הבדל מסוים בין "המטריאליזם הדיאלקטי" של המרקסיסטים, לבין רעיונות הפוסט-מודרניזם. "אחרי שהמרקסיסטים מיתגו עצמם מחדש, תחת השם פוסט-מודרניזם", אמר פרופ' פיטרסון, "במקום להתמקד במעמד הפועלים שנלחם נגד המעמד הבורגני – מה שהטיף מרקס, הם החלו להתמקד ב'מדוכאים' נגד 'המדכאים'. הם זיהו ותייגו אין-ספור קבוצות בחברה כמדוכאות, זיהו אין-ספור גורמים כמדכאים, ויצאו למלחמה נגדם. כבר לא היה מדובר יותר במלחמה כלכלית, אלא במלחמה על כוח.

"אחד השחקנים המרכזיים בדרמה הזו היה הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. דרידה יצא נגד המסורת היהודית והנוצרית. הנחת היסוד שהוא יצא ממנה הייתה שהחברה המערבית נשלטת בידי גברים. רבים מהדברים שאמר היו נכונים, אבל ההנחה הזאת היא פישוט יתר רדיקלי של ההיסטוריה. עם הטענה הזו הוא הלך רחוק מדי. הוא ביקר את רעיון האינדיבידואל וטען שלא האינדיבידואל הוא מרכז החברה ושסביבו צריך לבנות תרבות, אלא שבמרכז החברה נמצאת הזהות הקבוצתית שלך. כיום, פרופסורים פוסט-מודרניסטים שהשתלטו על האוניברסיטאות שלנו, מתנגדים לרעיון האינדיבידואל. לא מעניין אותם מי אתה, מעניין אותם רק הזהות הקבוצתית, מה הזהות המינית או הגזעית שלך".

מה שקרה באוניברסיטת הרווארד הוא דוגמה לכך. דוגמה נוספת היא מה שקורה בפקולטות לחינוך בארה"ב ובקנדה, מציין פרופ' פיטרסון. "אלה פקולטות מושחתות לגמרי. לאחרונה קראתי מסמך של הפדרציה למורים באונטריו (הפרובינציה המאוכלסת בקנדה, שבירתה טורונטו). זה מסמך שהפיק גוף המורים הגדול שם. תוכנית הלימודים שלהם לילדים מגיל גן ועד חטיבת ביניים עוסקת כמעט רק ב'צדק חברתי', בשוויון פוסט-מודרניסטי. איך מלמדים ילדים לקרוא ספרים? הם לא לומדים לקרוא ולנסות להבין מה ניתן ללמוד מהספר או מה ניתן לקחת ממנו כהדרכה לחיים – זו המערכת הישנה. המערכת החדשה היא שהילד קורא את הספר ומנתח אותו במונחים של מעמדות ושל כוח… הילדים קוראים את הטקסט כאילו כל מה שכתוב בו הוא שיקוף של מבנה הכוח המושחת שקיים בחברה העכשווית… המורים באונטריו החליטו שמטרת מערכת החינוך היא לעשות אינדוקטרינציה לילדים, מגיל גן, כדי שיגדלו על האתוס של הפוסט-מודרניזם".

אבל הפוסט-מודרניזם לא באמת מתעניין בצדק חברתי או רוצה שוויון, סבלנות או אמפטיה לקבוצות שונות באוכלוסייה, חוזר ומדגיש פרופ' פיטרסון, אלא משתמש בשפת הסבלנות והחמלה רק על פני השטח. "אין שום סיבה הגיונית במאה ה-21 לקדם את המרקסיזם, תחת כסות הפוסט-מודרניזם, ולטעון שיש בזה סבלנות, אמפטיה וחמלה ושזה הפתרון לבעיות שלנו. מצטער, אבל זה פשוט לא הגיוני וטיפשי ביותר. מעל 100 מיליון איש שהפכו לקורבנות תחת משטרים קומוניסטיים-מרקסיסטיים הוכיחו את זה. מי שטוען אחרת צריך לבדוק את הידע ההיסטורי שלו או את אופיו המוסרי. המטרה האמיתית שלהם היא להשיג כוח. אין שום דבר מלבד כוח. הדבר הזה רציני – זה הורס את החברה ומביא כאוס".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן