"ברבי" אינו סרט ילדים. הוא סרט העוסק בסוגיות חברתיות מנקודת מבט פמיניסטית, ומעביר לצופיו מסרים סותרים. זהירות ספוילר.

הסרט מתחיל בארץ ברבילנד שהיא אוטופיה מטריארכלית. בראשה עומדות ברביות נשים החשות בטוחות בעצמן, עצמאיות ומצליחות; בעוד הברבים הבנים (הקֵנים) הם רק סוג של אובייקטים שוליים המנסים להרשים את הברביות, שאינן מתעניינות בהם כל כך, כיוון ש"כל ערב הוא ערב בנות".

יום אחד לוקה ברבי בחרדה קיומית. היא מתחילה להבחין בשינויים גופניים, כמו הופעת צלוליטיס, ומוטרדת ממחשבות על המוות. כדי לברר את פשר העניין היא פונה לעצתה של ברבי שנשחקה עקב שימוש יתר. זו מגלה לה כי כל תושבי ברבילנד הם צעצועים המושפעים מהאנשים שמשחקים איתם, וכי כדי להירפא עליה לנסוע לעולם האמיתי ולמצוא את בעליה. בדרכה לעולם האמיתי מסתנן למכוניתה קֵן כנוסע סמוי.

ברבי מצפה להתקבל בעולם האמיתי כגיבורה המעצימה נשים; במקום זאת, היא מגלה שהפטריארכיה שולטת בעולם האמיתי וכי גברים הם אלו הקובעים את החוקים. בשובו של קן לברבילנד הוא מנסה לשכנע את הקנים האחרים להקים פטריארכיה דומה שתבסס את שלטון הגברים. כאשר ברבי חוזרת לברבילנד היא מזדעזעת מהמצב ומובילה "מלחמת שחרור" של הברביות משליטתם של הקנים ושיקום מעמדן בחברה.

מה אגיד על הסרט? אולי הנקודה הטובה ביותר להתחיל בה היא הסוף. הקנים והברביות, המסמלים את הגברים והנשים בעולמנו, מגיעים למסקנה כי לחמו מכיוון ש"לא הבינו מי הם באמת". לחימתם הייתה לשווא, וכעת יש להם אפשרות לבנות מחדש את "ברבילנד". הקנים יזכו במשרות ניהול מסוימות, אם כי קולה של מספרת הסיפור מבהיר מיד שהם יכולים לשכוח מעמדות כוח והשפעה, בהתחלה. אולי יום אחד הם יקבלו מעמד דומה לזה של הנשים בעולם האמיתי, והברביות יוכלו להיות גם "ברביות יומיות" שאינן חייבות להיות נשיאות או מנהלות דגולות, אלא לייצג אימהות ונשים רגילות.

שאלת מיליון הדולר היא מה יקרה עכשיו עם ברבי עצמה – האם תישאר בברבילנד או תחזור לעולם האנושי הפטריארכלי והרע. כדי לברר זאת מופיעה לפתע רוחה של ממציאתה, רות הנדלר, האומרת לה: "יצרתי אותך כך שלא יהיה לך סוף". וכדרך אגב מוסיפה אמירה, אחת מיני רבות בסרט, שאינה מותאמת לקהל היעד (ילדים מתחת לגיל 10): "חברים, חשבתם שהיוצרת של ברבי נראית כמו ברבי? אני זקנה נמוכה עם כריתת שד כפולה ובעיות עם מס הכנסה".

היא אומרת לברבי: "את מבינה שלבני אדם יש רק סוף אחד (מוות). רעיונות, לעומת זאת, חיים לנצח. את מבינה את זה, נכון? להיות בן אנוש יכול להיות מאוד לא נוח". היוצרת מוסיפה כי מכיוון שבני אדם מתקשים להתמודד עם חוסר הנוחות, כלומר עם המוות, "הם ממציאים דברים כמו פטריארכיה וברבי… ואז הם מתים!"

אבל ברבי, כמו פינוקיו, רוצה למרות זאת להיות "ילד אמיתי", ולכן משיבה שהיא בוחרת "להיות עם אנשים היוצרים משמעות". כאן הסרט מגיע לקתרזיס, כאשר היוצרת מראה לברבי מה פירוש הדבר להיות בן אדם. על המסך מוקרנות תמונות של אימהות המגדלות באהבה את ילדיהן. מניקות, מאכילות, מנדנדות אותם בנדנה ומשחקות איתם בגינה מתחת לעצים הנעים ברוח. "כן", משיבה ברבי, והופכת להיות בן אדם.

כך מצד אחד מעבירים לנו התסריטאים גרטה גרוויג ובעלה נואה באומבך מסר שמרני במקצת – ברבי מוותרת על העולם הרעיוני המטריארכלי ובוחרת בעולם האמיתי בו היא יכולה להיות אימא ולהקים משפחה. אבל מצד שני, אפילו כאשר מוקרנות תמונות האימהות על המסך, נעדרים מהן הגברים.

כמה מבקרים התלוננו שהסרט שונא גברים. יהיה מדויק יותר לומר שהגברים בסרט מוצגים כישויות מיותרות לחלוטין בחייהן של נשים, או כאיום פוטנציאלי על האוטונומיה והעשייה של נשים. הסרט מקפיד לדחות הצידה את האהבה או מערכות היחסים בין המינים, למען האוטונומיה האינדיבידואלית של הנשים. קיים רק בעל אחד בסרט (בעלה של עובדת מטאל, החברה שייצרה את הברביות) אבל הוא משמש כמו גלגל שלישי ליחסי האם והבת, ואינו מביא שום משמעות או מטרה לחייהן.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם המסגור של התסריטאים היה שונה. לאורך מרבית ההיסטוריה המסורתית של האנושות האמינו בחשיבות של טיפוח מערכות יחסים עם בני המין השני. האמינו בנישואים, בהקמת משפחה ובגידול הדורות הבאים. האמינו שמשפחה היא מסגרת טבעית לחיי האדם, וברמה בסיסית יותר הייתה קיימת האמונה שהגבר והאישה הם כמו הפכים המשלימים זה את זה. כל אחד מהם מביא איכויות שונות לתא המשפחתי. דיברו בעבר על כבוד להורים ועל חינוך הילדים.

דברים אלו אינם רלוונטיים כלל במסגור שיצרו לנו בסרט "ברבי", בו לא מתאפשר מכנה משותף או השלמה הדדית בין גברים לנשים. יש עליונות גברית (ארץ קן) או עליונות נשית (ארץ ברבי). צד אחד צריך לנצח או להפסיד, והשוויון מושג כאשר הקנים מבינים, בדיוק כמו הברביות, שהם אינם חייבים את המין השני – הם יכולים להיות סוכנים אוטונומיים המגדירים את עצמם. שוויון אפשרי, לפי הסרט, אם כל אחד מהמינים ילך לדרכו.

נדמה שלסרטה הבא של התסריטאית גרטה גרוויג, שכתבה את התסריט ל"שלגיה" (עיבוד ל"שלגיה ושבעת הגמדים" משנת 1937) בכיכובן של גל גדות ורייצ'ל זגלר, יש מסר דומה. ריאיון וידאו עם שתי השחקניות שפורסם באתר "וראייטי" לקראת הסרט העתיד לצאת לאקרנים במארס 2024 נראה כך:

מראיין: "אמרת שאת מביאה יתרון מודרני לסרט. למה התכוונת בזה?"

רייצ'ל זגלר: "התכוונתי שזה כבר לא 1937. כתבנו על שלגיה שהיא…"

גל גדות: "היא לא הולכת להינצל על ידי הנסיך".

רייצ'ל זגלר: "היא לא הולכת להינצל על ידי הנסיך והיא לא תחלום על אהבת אמת. היא חולמת להיות המנהיגה שהיא יודעת שהיא יכולה להיות".

לסיכום, אולי אם התסריטאים של "ברבי" היו מיישמים מהמסר ש"היוצרת" של הבובה העבירה ועושים הבדלה בין "דברים שבני האדם ממציאים כמו פטריארכיה" ובין החיים האמיתיים בהם גברים ונשים לרוב אוהבים ומשלימים זה את זו, הסרט לא היה מזוהם בכל כך הרבה רעיונות שאינם מתאימים לקהל היעד הצעיר. אולי אז גם "הטוב המשותף" לשני המינים היה מתעלה על השאיפות האינדיבידואליות של כל אחד מהם.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן