בינואר 2023 החלו להישמע בישראל קריאות ל"מרי אזרחי רחב היקף". בחודש יוני הן התגברו והתווספו אליהן המילים "אי ציות אזרחי" (מעבר על החוק). הקריאות הבהילו רבים שחששו מאנרכיה, אף על פי שביטויים של אי ציות אזרחי, כגון חסימת כבישים, הם כבר דבר שבשגרה.

כאשר עושים "זום אאוט" רואים שאנו מתמודדים כעת בישראל עם לפחות שני פרדוקסים – "פרדוקס הסובלנות" ו"פרדוקס הריבונות".

"פרדוקס הסובלנות" נראה כך:

1. כדי שחברה תהיה סובלנית לחלוטין, עליה לאפשר לכל הדעות לבוא לידי ביטוי.

2. גם דעות לא סובלניות הן דעות.

3. כלומר, כדי שחברה תהיה סובלנית לחלוטין עליה לאפשר את הבעתן של דעות לא סובלניות (כי גם הן דעות כפי שעולה מנקודה 2).

4. הבעתן של דעות לא סובלניות מעוררת חוסר סובלנות, במחשבות או במעשים.

5. מסקנה: כדי שחברה תהיה סובלנית לחלוטין עליה לאפשר התפתחות של חוסר סובלנות.

פרדוקס הסובלנות אינו סתם משחק בלוגיקה, אלא בעיה אמיתית שפגשו בה לאורך כל ההיסטוריה, ופוגשים בה גם היום. רק לשם המחשה תחשבו על פייסבוק. הרשת החברתית רוצה להיות סובלנית, אבל כדי להיות שכזו עליה, למשל, לאפשר גם לדעות אנטישמיות להישמע. דעות אנטישמיות יוצרות חוסר סובלנות כלפי יהודים, אך הופכות את פייסבוק לחברה סובלנית לחלוטין, תוך שהיא מקדמת חוסר סובלנות – אנטישמיות. הפתרון הפשוט הוא שפייסבוק תחסום דעות אנטישמיות, אלא שאז היא לא פתרה את הפרדוקס, כיוון שכעת היא חברה לא סובלנית.

באופן דומה, משטרת ישראל ופרקליטות המדינה (המחליטה אם להגיש כתב אישום) רוצות להיות סובלניות, אבל כדי להיות כאלה עליהן לאפשר גם לקולות הקוראים למרי אזרחי להישמע. קולות הקוראים למרי אזרחי מעוררים חוסר סובלנות במעשים ובמחשבה כלפי הממשלה והעם, אך הופכים את המשטרה והפרקליטות לסובלניות לחלוטין, תוך שהן מאפשרות חוסר סובלנות – מרי אזרחי. הפתרון הפשוט הוא להגיש כתבי אישום נגד אנשים הקוראים למרי אזרחי, אלא שאז לא נפתר הפרדוקס, כיוון שכעת המשטרה והפרקליטות אינן סובלניות.

בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" כותב הפילוסוף קרל פופר כי "סובלנות ללא גבולות מוליכה בהכרח להיעלמה של הסובלנות. אם ננהג בסובלנות חסרת גבולות אפילו באלה שאינם סובלניים, אם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מפני התנקשות של הלא-סובלניים, או אז יישמדו הסובלניים, והסובלנות עימם"^[1].

פופר רמז שכדי לפתור את פרדוקס הסובלנות, יש לקדש את דעותיהם של הלא סובלניים רק אם הסובלנות לדעותיהם אינה פוגעת או מגבילה את דעותיהם וחירויותיהם של היתר. הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס הציע פתרון דומה בספרו "תיאוריה של צדק". חירויותיהן של קבוצות מסוכנות, הוא כתב, "צריכות להיות מוגבלות רק כאשר הסובלניים מאמינים בכנות ובתבונה שבטיחותם האישית ובטיחות מוסדות החירות נמצאים בסכנה"^[2].

הפרדוקס השני מכונה "פרדוקס הריבונות" והוא הועלה לראשונה על ידי הרקליטוס היווני ועל ידי אפלטון כאשר ביקרו את הדמוקרטיה. הפרדוקס שואל מה יקרה אם ציבור הרוב במדינה יחליט שהוא הופך את החברה על פיה ומבטל את יסודות החברה עצמם? או במילים פשוטות, מה יקרה אם מצביעי הרוב יחליטו לבטל או לשנות את הדמוקרטיה? פופר ניסח זאת כך: מה יקרה אם העם יחליט באורח דמוקרטי שלא הוא ישלוט על עצמו אלא שישלוט עליו עריץ? כיצד אז צריכים להגיב האינטלקטואלים הדמוקרטים? "מצד אחד, העיקרון [הדמוקרטי] שאימצו דורש מהם להתנגד לכל שלטון מחוץ לשלטון הרוב, לא כל שכן לרודנות חדשה; ומצד שני, אותו עיקרון עצמו דורש מהם להשלים עם כל החלטה שיקבל הרוב, וממילא עם שלטונו של הרודן החדש"^[3].

אפלטון טען כי אין פתרון מושלם ל"פרדוקס הריבונות", ובכל זאת היה לו רעיון מסוים: למנות "עריצות נאורה" שתשמש בתור שומר סף מפני עריצות ישירה או מפני המון המחליט למוטט את יסודות החברה. הרעיון של אפלטון היה ש"מועצת גדולי הפילוסופיה" תשמור על החברה מפני התדרדרות מוסרית טבעית של הפוליטיקה ושל הדמוקרטיה.

אלא שכעת התגלתה בעיה חדשה. קמה ממשלת ישראל ואמרה: במשך עשרות שנים יישמנו את הפתרון שהציע אפלטון – מסרנו ל"מועצת גדולי המשפט" (בג"צ) את הסמכות לבחון את החלטותינו ולבלום אותן אם אינן עומדות בחוק, וראו מה קרה – המועצה סיגלה לעצמה "יכולות יתר" וביטלה לא פעם, שלא בצדק, את רצון נבחרי העם. כך נפגעת הדמוקרטיה ולכן דרושה רפורמה.

הפרדוקסים של הסובלנות והריבונות מבהירים קצת יותר את המורכבות הפילוסופית שאנו מתמודדים איתה בישראל בחודשים האחרונים. אף על פי שקיימים אלמנטים נוספים התורמים לבעירה הפוליטית-חברתית, ההבנה שיש כאן דילמה פרדוקסלית – כלומר שאינה ניתנת לפתרון קל, פשוט או מושלם – יכולה לסייע לכל צד להבין טוב יותר את דאגותיו של הצד האחר, ואולי לחשוב על דרך מוצא.