מתי לאחרונה רציתם לומר משהו בפומבי, או להגיב ברשתות החברתיות, אבל הרגשתם שעדיף לא לומר כלום? תחת אקלים של קיטוב חברתי ו"תרבות הביטול" המעודדים עוינות כלפי אנשים המביעים דעה אחרת, נוצר לעתים פחד לבטא את דעותינו והרגשה שאם נעשה זאת, תיפתח תיבת פנדורה של תגובות רעילות. "עדיף לחיות בשקט", אנחנו אומרים לעצמנו, ולא להעיר את הדוב.

גם הפילוסוף זנון מקיטיון, אבי האסכולה הסטואית, חשב כך בצעירותו כשהתהלך ברחובות אתונה, בביישנות ובחרדה ממה שאנשים יחשבו עליו. מורו, קראטס הציניקן, הבחין בקושי של זנון ולכן ביקש ממנו יום אחד לשאת סיר חרס מלא במרק עדשים בקרב ההמון בעיר. זנון, שלא רצה למשוך תשומת לב מיותרת, הסתיר את הסיר תחת בגדיו. מבלי ששם לב, ניגש אליו לפתע קראטס וניפץ את סיר המרק בלב הרחוב ההומה. המרק התיז על גופו של זנון שנבהל והחל לרוץ מיד מהמקום. "למה לברוח, פיניקי (על מוצאו הפיניקי) קטן שלי? שום דבר נורא לא קרה", קרא אחריו קראטס, שניסה ללמד אותו שיעור.

השיעור היה ברור – אחת הדרכים להתמודד עם החשש ממה יאמרו עלינו היא להתכונן לחוות השפלה ולהישיר מבט לבעיה. אם אני מתביישת לדבר מול קבוצה של אנשים מחשש שהם אולי יחשבו דברים רעים על מה שאומר, עליי לעשות את זה למרות הכול או לדמיין מנטלית שזה אכן קורה. כך אולי אבחין שאין זה נורא כל כך, ובהדרגה, ככל שאחזור על הסימולציה, אנטרל את החשש. הסיטואציה תהיה לי נוחה יותר, ואוכל לממש את רצוני החופשי באומץ ובגאווה.

אולם הנושא אינו כה פשוט. הקיסר והפילוסוף הסטואי מרקוס אורליוס הציע בספרו "רעיונות" שאין זה מספיק לדמיין את הסיטואציה או לחוות אותה, עלינו גם להתבונן לתוך מחשבתנו ולזהות את המחשבה הגורמת לנו לחשש הזה: "אם דבר חיצוני כלשהו גורם לך מצוקה, זה לא הדבר עצמו שמטריד אותך, אלא דעתך עליו. ואת זה יש לך הכוח לסלק עכשיו", כתב אורליוס.

הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס הוסיף שמסיבה זו "לעולם לא נאשים אחרים, אלא את עצמנו – כלומר, את הדעות שלנו". גם אורליוס חשב כך וכתב: "הסר את דעתך מזה, ו'נפגעתי' יוסר גם כן. קח משם את 'נפגעתי', והפגיעה תוסר"^[1].

השניים חזרו והדגישו את ההבדל בין גורמים חיצוניים שאין לנו שליטה עליהם ובין גורמים פנימיים שכן בשליטתנו. גורמים חיצוניים הם דברים כמו דעתם של אחרים עלינו, בעוד שגורמים פנימיים הם המחשבות שלנו, הערכים שלנו, או האופן בו אנו מגיבים לביקורת נגדנו. "המשימה העיקרית בחיים היא פשוט זו: לזהות, להפריד עניינים ולהגיד: 'גורמים חיצוניים אינם בשליטתי', כתב אפיקטטוס והוסיף: "'איפה אחפש טוב ורע? בתוכי, בדברים השייכים לי'. אבל במה שלא שייך לך, אל תקרא לו שום דבר, לא טוב או רע, לא רווח או נזק, שום דבר מהסוג הזה"^[2].

הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון הוסיף נדבך חשוב אחר, כאשר ניסח במהלך ריאיון כיצד הוא מתמודד עם החשש מדעותיהם של אחרים^[3]: "הגעתי להבין שהעניין המרכזי הוא שאני מפחד מ'הדבר הנכון', כלומר אני מפחד מהאמת. […] אבל אם העולם בנוי כהלכה דרך אמת, אז פירושה של 'אמונה' הוא הנכונות שלך לדבוק באמת. אתה אומר את מה שאתה מאמין שהוא הדבר הנכון, ואז משהו קורה. לפעמים קורה דבר לא כל כך טוב, וזאת הסיבה שאנשים משקרים לעתים קרובות. אתה אומר את האמת ואתה נכנס בגללה לצרות. כל ילד מכיר את זה. שואלים אותו מדוע הוא שיקר, והוא אומר ששיקר כי חשב שיסתבך אם יספר את האמת. אבל זאת לא אסטרטגיה טובה לטווח ארוך".

אסטרטגיה טובה יותר, מסביר פיטרסון, היא לומר את מה שאתה מאמין שהוא האמת, ושתהיה לך האמונה שלא משנה מה יקרה, אם אמרת את מה שאתה מאמין שהוא נכון, מה שיקרה הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות. "אני מאמין בזה. אני חושב שכך העולם פועל. […] אני הולך להגיד את מה שאני רוצה, אעשה זאת בזהירות המרבית, ואז אנתק את עצמי מהתוצאה".

אפיקטטוס כתב ש"אם אי פעם תפנה את תשומת לבך לגורמים חיצוניים, כמו למשל כדי לרצות מישהו, היה סמוך ובטוח שהרסת את תוכנית חייך". הוא מוסיף: "הסתפק, אם כן, בלהיות פילוסוף בכל דבר; ואם אתה רוצה להיחשב כך על ידי מישהו, היראה כך בעיני עצמך, וזה יספיק לך"^[4].

במילים אחרות, אמירת האמת הפנימית משולה ל"חיפוש בפנים", לעומת מיקוד במה שאחרים חושבים עלינו המשול ל"חיפוש בחוץ". פיטרסון הסביר זאת: "אם אני מגיע לאירוע ויש לי הזדמנות לשאת דברים, אני לא חושב עוד: 'יש לי דברים שאני רוצה לשכנע אותך בהם'. במקום זאת אני חושב: 'לא אכפת לי אם אתה משוכנע שזה לא ככה'. לא אכפת לי ממך, לא במובן שאינני דואג לך או מקווה לטוב עבורך, אלא שלא אכפת לי אם אתה משוכנע. לא בשביל זה אני כאן. אני כאן בשביל לשמוע את השאלות, לנסות להבין מה אני חושב עליהן, ואז לומר את זה ולראות מה קורה. מי יודע מה הולך לקרות?"

היבט נוסף שפיטרסון נוגע בו הוא המשמעות של אמירת אמת עבור עצמנו. "כאשר אתה אומר את האמת אתה חושף את הישות שלך. וכאשר אתה חושף את הווייתך, אתה חי בעולם, אתה נוכח. זה אתה, זה הגורל שלך, זה המסע שלך, זאת ההרפתקה שלך. זה מה שמצדיק את חייך. ההרפתקה הזו אינה עומדת להיות קלה, אבל אם אתה מסתתר מהאמת, אתה מסתתר מעצמך ואז אתה אפילו לא שם. מי אתה? האם אתה לא בובה של איזה דיקטטור או של איזה פילוסוף או של איזה רעיון אידיוטי או של בריון שפחדת ממנו בכיתה ו'? רק האל יודע. במצב כזה אתה לא באמת חי את חייך. אתה מאבד את חייך, ומאבד גם את נשמתך".

אורליוס, שהיה קיסר ודמות ציבורית החשופה לביקורת, כתב: "לא פעם תהיתי איך זה שכל אדם אוהב את עצמו יותר מאשר את כל שאר בני האדם, אבל בכל זאת מעריך פחות את הדעה שלו על עצמו מאשר את דעתם של אחרים עליו"^[5]. אדם כזה, לפי אורליוס, הוא אדם שאינו מחובר לערכיו.