קראתי לאחרונה מאמר מעניין שכתב הפסיכולוג נחי אלון בשם "'הומו טראומטיקוס': ראייה ביקורתית על סיפור האדם בפסיכולוגיה הפופולרית"^[1]. אלון הוא פסיכולוג קליני בעל ניסיון רב שנים, המשלב בעבודתו תאוריות פסיכולוגיות מזרמים שונים עם הבנות מהבודהיזם.

בגרסה הרווחת בציבור וגם בקרב מטפלים, לפי אלון, תאוריות פסיכולוגיות מניחות שהאדם הוא קורבן פסיבי של אופן גידולו ונסיבות חייו. בעברו הרחוק, כילד, אולי הוריו פגעו בו כי לא אהבו אותו מספיק או להפך – אהבו אותו אהבה חונקת מדי; היו נוקשים מדי או להפך – לא שמו לו גבולות; לא עודדו אותו מספיק או להפך – דחפו יותר מדי, וכיוצא באלה. בכל מקרה, אין לבוא לאדם בטענות אם חלו שיבושים בחייו מאוחר יותר, כי הוריו אחראים לשיבוש הזה. נוסף לכך, בהמשך חייו כבוגר, פוגעות באדם טראומות של מכות החיים כמו מחלות, תאונות, מעשי אלימות ועוד. בגרסה הפסיכולוגית הפופולרית הזו "האדם הוא 'סכום הטראומות' שפגעו בו במהלך חייו". כתוצאה מכך הוא חלש, פגיע ושביר.

כדי להחלים מהטראומה ולהמשיך בחייו בצורה מיטבית, האדם חייב לעבד את הטראומה בדרכים פסיכולוגיות שונות כולל שיחות, טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (CBT) ועוד. בכל מקרה, מפגשי הטיפול מתמקדים באירוע הטראומטי, ברגשות ובתחושות שהוא מעלה ובטריגרים המעוררים אותו.

אך לא תמיד זה היה כך. התפיסה הזו של האדם כקורבן של נסיבות חיצוניות התגבשה רק במחצית השנייה של המאה ה-19 "באירופה החילונית שהמירה את הדת בדת המדע", כותב אלון. "בסיפורי האדם ההרואיים שרווחו לפני עידן הפסיכולוג, תואר האדם כגיבור בכוח, שבכוחו לגבור על פגעי החיים". כך קורה למשל בסיפור על הנער דוד שגבר על גוליית; כך עשה אודיסאוס שבתבונתו ובעורמתו גבר על הקיקלופים ועל צרות אחרות; כך הגיע פייר בזוחוב "ממלחמה ושלום" של טולסטוי, לשינוי נפשי עמוק כשהיה בשבי; וכזה הוא גם האתוס האמריקני על החלוץ הבודד ההולך מערבה ומקים עולם חדש.

בני האדם גם מעולם לא חוו טראומה באותו אופן. מושג הטראומה, החוויה הרגשית-נפשית-חושית הקשה שהיא מעוררת והדרכים להתמודד איתה, אינם אוניברסליים ואחידים כפי שהפסיכולוגיה במערב מכתיבה.

ד"ר שרה לואיס, אנתרופולוגית ופסיכולוגית באוניברסיטת נארופה שבקולורדו, ארה"ב, תומכת במסקנות אלה במחקרה. לואיס הגיעה לדרמסאלה שבהודו, המשמשת כמרכז לגולים טיבטים שברחו ממולדתם לאחר שסין סיפחה את טיבט בשנות ה-50. היא חקרה במשך יותר משנה כיצד הגולים הטיבטים מתמודדים עם הסבל והטראומות שעברו בטיבט ובמסע המפרך והמסוכן עד שהגיעו לדרמסאלה, וכתבה על כך בספרה Spacious Minds ("תודעה רחבה")^[2].

לואיס ידעה שחלק מהטיבטים הגולים היו אסירי מצפון שעברו עינויים קשים בכלא בסין, וחלקם ברחו מהעוני הקשה בטיבט. רובם סבלו מרעב קשה וממחלות במסע הארוך להודו, שבמהלכו גם איבדו בני משפחה. אבל כאשר לואיס רצתה לראיין אותם ולשמוע את הסיפורים שלהם, הם גילו חוסר עניין ואי רצון לספר לה. בהמשך, כאשר היא סיפרה להם על המחקר שלה, הם ניאותו לספר מאוד בקצרה. הם הסבירו לה שבתרבות הטיבטית מאמינים שלדבר באריכות על הקשיים והסבל זה עלול להזיק לאדם ואפילו לגרום למחלות, משום שזה עלול להתסיס ולקבע בגוף ובנפש רגשות שליליים כמו כעס, תרעומת, צער ועוד.

בתרבות הטיבטית מתאמנים כבר מגיל צעיר שבמקום להתמקד בסיפור האישי ובסבל שלהם, עליהם לחשוב תמיד על אנשים אחרים שעברו סבל דומה או אפילו סבל גדול יותר. בשפה הטיבטית יש ביטוי מיוחד לדרך החשיבה הזו שלואיס תרגמה לאנגלית כ"מחשבה רחבה וגדולה עד בלי די" (Sems pa chen po בטיבטית). כאשר המחשבה מתרחבת ומבינים שכל בני האדם סובלים, מתפתחת בלב חמלה עמוקה כלפי כולם, והסבל האישי כבר מפסיק להיות מרכז החיים. נוסף לכך, החמלה והמחשבה על אחרים נותנת תחושה של מלאות רגשית ורוחנית. זהו עיקרון אחד של התמודדות עם סבל וטראומות בתרבות הטיבטית, לפי לואיס.

עיקרון שני הוא ההבנה שהכול חולף ודבר אינו קבוע, כולל הרגשות והקשיים. המחשבה שהם קבועים היא אשליה הנוצרת משום שבאופן בלתי מודע אנחנו אוחזים בהם בכוח. כאשר מצליחים לרוקן את המחשבה מהאחיזות בקשיים וברגשות, הלב הופך בהיר וקל, המחשבה נקייה וריקה. לפי לואיס הגולים הטיבטים מאמינים ששני העקרונות האלה הכרחיים לבנייה של חוסן נפשי ובריאות.

"אין זה אומר שהגולים הטיבטים תמיד חושבים קודם על אחרים, או שהם תמיד מרוצים, או לחילופין שהם בעצם מדכאים את הרגשות שלהם", כותבת לואיס בספרה. "אבל כן קיימת הבנה עמוקה בתרבות ובחברה שהעקרונות האלה הם סוג של כוכב צפון המנווט את החיים".

הסוציולוג ד"ר פרנק פרודי (Furedi), פרופ' אמריטוס מאוניברסיטת קנת בבריטניה, הסביר בריאיון למגזין אפוק שלהתעסקות הבלתי פוסקת בישראל ובמערב בנושא בריאות הנפש יש השלכות לא רק אישיות, אלא גם מהותיות. "בעיות קיומיות כמו אכזבה, פגיעות או מצוקה, בעיות נורמליות של הקיום האנושי, מקבלות כעת אבחנה פסיכולוגית, והחלה תנועה של אנשים המודאגים מהבריאות הנפשית שלהם. וכאשר אתה מודאג מבריאותך הנפשית, הדאגה יכולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה", אמר.

עקב כך השתנתה ללא הכר המשמעות של מהו אדם, ומה אנחנו מצפים מאדם. "אפשר לראות את זה באופן ברור בדרך שבה אנחנו מגדלים את ילדינו ודואגים להם כל הזמן. אנחנו נוטים להתייחס לבני אדם כאל יצורים לא מאוזנים ופגיעים, לא כאל יצורים חסינים. אנחנו מתרכזים בצד הפסיבי של האדם יותר מאשר בצד האקטיבי שלו. אני חושב שהתרבות שלנו באופן כללי מצפה מאנשים להתמודד עם פחות כאב, פחות מצוקה, ולקחת פחות סיכונים. אין הדבר אומר שהאנשים עצמם חלשים פיזית, אלא שהאיתותים החברתיים שהם מקבלים מעודדים אותם להיות פסיביים במקום שיעודדו אותם לקחת את העניינים לידיים שלהם".

כמובן, הצעד הראשון מתחיל בפנים, בראש של כל אחד מאיתנו.