בטור הדעה "האם הפוליטיקאים הישראלים פועלים על פי עצותיו של מקיאוולי", נדב רט משרטט את התהליכים האחרונים בפוליטיקה הישראלית לאור משנתו של מקיאוולי כפי שמופיעה בספרו "הנסיך". אכן, הריאל-פוליטיק (פוליטיקה תועלתנית) הישראלי מזכיר פה ושם את תכונות המנהיג הרצויות על פי מקיאוולי, אך יש הבדל מרכזי שחשוב לזכור כאשר מדובר על העולם המערבי המודרני – הפוליטיקה התועלתנית הדמוקרטית אינה יכולה להתנהל בדומה לזו של שלטון מלוכני או דיקטטורי.

דמוקרטיה אינה ריבונות של אדם יחיד, אלא של העם, על כל גווניו, שבטיו ומפלגותיו. לכן, אפשר לנצח בדמוקרטיה ואף להחזיק בשלטון בעזרת שיטות פוליטיות תועלתניות, אך זה יקרה בדרך לאבד כליל את הדמוקרטיה. כאשר בוחנים משטרים דמוקרטיים היסטוריים אפשר לזהות רכיב נוסף חשוב מאוד – אתיקה.

כוחו של המלך או "הנסיך" אינו מוגבל, וניתן לו מהאל. עליו להתחשב במערך הכוחות הפוליטיים השונים בחצרו וגם בדעת העם, אחרת יאבד את כסאו ואולי גם את ראשו, אך זה רק במקרים קיצוניים. במרבית ההחלטות דעת היחיד שלו היא הקובעת והחצר הפוליטית כולה ערוכה סביבו וסביב בנו, יורש העצר. בדמוקרטיה, ועל אחת כמה וכמה בדמוקרטיה פרלמנטרית ולא נשיאותית, אין ציר מרכזי יחיד סביבו בנויה החצר הפוליטית, אלא 120 צירים – חברי הכנסת, שהם נבחרי הציבור.

על חברי הכנסת (וגם על הציבור שבחר בהם כמייצגים) לזכור שיום אחד הם מובילים את השלטון דרך הקואליציה ולמחרת ישבו עם חבריהם באופוזיציה. חברי הכנסת ובהם גם ראשי המפלגות נתונים, מדי ארבע שנים, למבחן הבחירה של העם. ראשיהם לא יותזו בהפיכה, אבל כל חריגה וחידוש שהם ביצעו במהלך כהונתם בקואליציה ישמשו גם את יריביהם הפוליטיים כאשר האחרונים יעלו בבחירות – הסכר ייפרץ. על כן, פוליטיקה תועלתנית בדמוקרטיה צריכה להסתכל אל העבר הרחוק ומספיק רחוק לעתיד כדי לדעת שגם אתיקה פוליטית היא כלי ריאלי מאוד לשימור הדמוקרטיה עצמה.

מספר מהלכים שינו את הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים. המהלך המשמעותי ביותר בהם, לדעתי, הוא השבירה של המערך המפלגתי שביצע אריאל שרון כחלק ממהלכיו לקידום תוכנית ההתנתקות ושמירה על הנהגתו לאחריה. שרון, שחשש ליכולתו לקדם תהליכים בליכוד לאחר תוכנית ההתנתקות, פרש מהמפלגה יחד עם שורה של שרים וחברי כנסת ויחד עם הצטרפות של חברי כנסת ממפלגת העבודה היריבה הקים מפלגה חדשה שעמד בראשה. בכך פתח שרון את הסכר למהלך שקיבל הסבר שנים אחר כך על ידי ציפי לבני, באומרה: "מפלגה היא רק פלטפורמה להשגת יעדים".

עד שלב זה בהיסטוריה הפוליטית הקצרה של ישראל תמך הציבור בעיקר בשתי המפלגות הוותיקות והמרכזיות ביותר בפוליטיקה הישראלית שייצגו שתי דרכים אידיאולוגיות ברורות דרך מגוון חברי כנסת. מנהיגי המפלגה וחברי הכנסת שירתו את האידיאולוגיה של המפלגה וברובם המכריע נותרו נאמנים לה גם כאשר לא זכו לעדנה. משלב זה החלו חברי כנסת שלא זכו לקולות מספקים במפלגתם לדלג באופן הולך וגובר ממפלגה למפלגה. חברי כנסת מרכזיים החלו להקים מפלגות שבהן רשימת חברים אותם בחרו ואישרו בעצמם. מפלגות "פלטפורמה" אלו הבטיחו להם כוח והשפעה גדולים יותר מאלו שהיו זוכים להם במפלגת האם.

כעת, לא עוד מנהיג מפלגה וחברי כנסת המחויבים לאידיאולוגיה רחבה ומסורת מפלגתית והנדרשים גם לתת דין וחשבון מול מוסדות המפלגה, אלא מפלגות של אדם יחיד "בצלמו ובדמותו" המחויבות בראש ובראשונה להצלחתו של המנהיג. הלך הרוח הזה ניכר גם ביחס המפלגה והנהגתה למערך הכוחות הפוליטי במדינה ככלל. מי מאיתנו לא דמיין את עצמו מחליט את ההחלטה "הנכונה" במקום ראש הממשלה או השר. אך מהי ההחלטה הנכונה בתוך המערך הדמוקרטי רב הגוונים והדעות? האם זו דעתי ואין בלתה, או שמא זהו השיח הציבורי הקשה והמתמשך בין פלגי החברה?

מנהיג של מפלגה "מסורתית" מחויב לשיח עמוק שכזה גם בתוך מפלגתו שלו. אין הוא יכול לפרש את רוח המפלגה לבדו ונדרש לשתף בכך את ציבור מתפקדי המפלגה, את מרכז המפלגה ואת חברי הסיעה. לעומתו, במפלגת המנהיג היחיד כל המערך סובב אותו, בדומה לחצר המלך, ודעת היחיד שלו היא הקובעת. מנהיג מפלגת היחיד אינו נדרש להתפשר, אינו נדרש למסורת מפלגתית וגם אינו נדרש למסורת פוליטית – הוא יכול לבצע פוליטיקה תועלתנית במלוא מובן המילה. כל שנדרש ממנהיג מפלגת היחיד הוא לשכנע מספיק אנשים מהציבור כדי לעבור את אחוז החסימה. בכך מובטח לו כיסא בכנסת הבאה ומספר אצבעות נוספות המכפילות את כוחו בכל הצבעה. עם מעט אופורטוניזם תחזר אחריו המפלגה הגדולה ותבטיח לו תפקיד שר בכיר בקואליציה. וכמתברר בפוליטיקה התועלתנית הישראלית, אם זכתה המפלגה לשבת כלשון המאזניים בין שני הגושים הגדולים, יכול מנהיג המפלגה אף לשאוף ולזכות בתפקיד ראש הממשלה.

על מנהיג מפלגת היחיד לא חל הכלל "אל תעשה לחברך את ששנוא עליך". כמפלגה שזה מכבר קמה, בה יכול המנהיג להחליף את שמה ואת רשימת הנציגים בה מדי בחירות ושכל מה שנדרש ממנו הוא רק לעבור את אחוז החסימה, המרקחה הפוליטית הופכת לשדה של הזדמנויות רגעיות בהן אפשר לכופף חוקים, מסורת, הבטחות ואתיקה פוליטית כדי לשרת את מטרת המפלגה האמיתית – הבאת המנהיג להשפעה הגבוהה ביותר האפשרית, גם אם הדבר יותיר את הדמוקרטיה הישראלית חבולה ופצועה.

במחקר ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית מקובל שמי שפרץ את הסכר היה הטריבון (נציג העם) טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס. גרקכוס רצה לפתור את הבעיה שנוצרה כשחיילים משוחררים איבדו את אדמותיהם החקלאיות עקב שירותם הממושך. לכן ניסה גרקכוס להעביר חוק שיאפשר החרמה נרחבת של אדמות ציבוריות שהוחזקו באותה העת על ידי עשירים רומאים, בהם גם רבים מחברי הסנאט. מתוך ההבנה שלא יזכה לתמיכת הסנאט במהלך, פנה ישירות לאסיפת העם. מהלך זה לא היה "בלתי חוקי" בהגדרה, אבל היה בניגוד לנוהג המקובל מזה דורות רבים. גם במהלכיו הבאים ביצע גרקכוס מהלכים שעקפו ופגעו בסמכויות שהיו מוקנות לסנאט בנוהג.

על אף גורלו המר של גרקכוס, הפרצה הפוליטית החדשה שיצר שימשה מאותו הרגע את הפוליטיקאים ה"פופולרים" של הרפובליקה הרומית ואלו ניסו תדיר להחליש את כוחו של הסנאט בתוך השלטון הרומי. הדבר הוביל לתקופה ארוכה וסוערת בפוליטיקה הרומית, שכללה כמה מלחמות אזרחים ומספר גנרלים שכוחם הישיר עלה על כוחו של הסנאט. סופה של תקופה זו וסופה של הרפובליקה הרומית הגיעו עם ההשתלטות של יוליוס קיסר על רומא. בכך תמו יותר מ-450 שנות ריבונות של העם הרומי והחל התהליך לכינון שלטון היחיד של הקיסרות הרומית.

ייתכן שגרקכוס צדק בכוונותיו, אך בחר לשים את עצמו ואת שאיפותיו לפני כל נבחרי הציבור האחרים ברומא ולפני הנוהג, האתיקה, של הפוליטיקה הרומית. הוא לא האמין שיוכל לקדם את דרכו במהירות מספקת בתוך המשחק הפוליטי הקיים, על כן שבר את כללי המשחק וקידם את מטרותיו בכל מחיר. כולל פגיעה בנבחרי ציבור אחרים ופגיעה בכוחו ובמעמדו של הסנאט הרומי – לב ליבה של הרפובליקה.

אימוץ "שיטתו" של גרקכוס אפשרה לפוליטיקאים רבים לקדם את עצמם על ידי ניצול הזדמנויות רגעיות ותוך שהם מדלגים ממחנה למחנה, מאידיאולוגיה לאידיאולוגיה בעוד הם מפזרים הבטחות ומאמצים ערכים לזמן קצר בלבד ולפי הצורך. רומא, הרפובליקה והערכים שהן ייצגו לא היו עוד במרכז הדיון האמיתי, אלא האדם היחיד עצמו ורצונו לקדם את עצמו מעלה בסולם הפוליטי.

בחינת הדמוקרטיה הישראלית דרך ספרו של מקיאוולי, "הנסיך", מטעה אותנו לחשוב שהפוליטיקה הישראלית כיום אינה סוערת כפי שנראה, משל היה מדובר במהלכי פוליטיקה תועלתנית המוכרים לנו מההגות הפוליטית. ייתכן שהדבר היה נכון אם היינו חיים בשלטון מלוכני. אך נראה שנכון יותר להשוות את מצב הדמוקרטיה הישראלית כיום לתהליך ההתדרדרות של הרפובליקה הרומית, בה שיטתם של "הפופולרים" הובילה בסוף לעלייתם של מנהיגים שהעדיפו את דעת היחיד על פני דעת הציבור.