בסוף מאי השנה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לקיום "סדנאות הכשרה" לשוויון מגדרי בגיל הרך (גיל גן). מטרתו המוצהרת של החוק "לקדם חינוך מגדרי ופמיניסטי [לגננות וסייעות] בגני ילדים" כדי שאלה יוכלו להשפיע על התפתחות התפיסות המגדריות של הפעוטות^[1].

עד כמה שהרעיון נשמע אבסורדי, הוא אינו חדש כלל. לאט ובעקביות חלחלה בעשורים האחרונים לחברה התפיסה לפיה ההבדלים בין בנים לבנות אינם תוצאה של ביולוגיה וגורמים מולדים, אלא של הטיה מכוונת שנוצרה על ידי ההורים לאחר לידתם. לדוגמה, לבנים – ההורים נותנים לשחק במשאיות, בגיבורי על וברובים, ולבנות – בבובות ברבי ובנסיכות. כך הם משפיעים עליהם להתנהג בהתאמה למגדר נתון. אם רק יפסיקו לעשות זאת – יוכלו הילדים לבחור את המגדר בעצמם.

"ההחלטה לתייג ילד כבת או כבן היא החלטה חברתית", כתבה אן פאוסטו סטרלינג, פרופ' לביולוגיה וללימודי נשים מאוניברסיטת בראון האמריקנית, בספרה Sexing the Body משנת 2000, שזכה לתשבחות בכתב העת הרפואי החשוב New England Journal of Medicine כמו גם בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט, וסימן שינוי בתפיסה המסורתית שרווחה. מהפך נוסף סימן ספרה של ג'ודית באטלר Gender Trouble מ-1990, שהודות לו הפכה מפרופ' לספרות השוואתית בברקלי לחוקרת מובילה בתחום המגדר. גם היא טענה ש"גבר" ו"אישה" הם מושגים שנוצרו על ידי החברה.

באופן מפתיע או שלא, למרות שרעיונות אלה הוחדרו וחלחלו לחברה במשך שלושה עשורים, עד עתה לא נמצא להם בסיס מדעי איתן. מחקרים שנערכו ב-50 השנים האחרונות מראים שוב ושוב שבנים מעדיפים צעצועים של בנים ובנות צעצועים של בנות, לא משנה מה נעשה. כך מראים, למשל, החוקרים דיוויד והיינס בסקירה שניתחה 75 מחקרים ופורסמה בכתב העת המדעי למחקרי מין (Archives of Sexual Behavior) ^[2]. "ילדים הראו העדפות גדולות ואמינות לצעצועים שהיו קשורים למגדר שלהם עצמם. לפיכך, על פי סקירתנו, העדפת צעצוע על פי מגדר יכולה להיחשב כממצא מבוסס", הם כותבים.

"מכתב לעורך" שצירפו שני חוקרים אחרים ופורסם באותו גיליון ניסה לאתגר את המסקנות או לדייק אותן, כשטען שאמנם ילדים מראים העדפה ברורה לצעצועים הקשורים למגדר שלהם, אך בהשוואה לעבר הם משקיעים היום פחות זמן במשחק בצעצועים כאלה. מה הסיבה לכך? החוקרים משערים כי "השפעה זו עשויה לשקף לחצים חברתיים המופעלים בתקופה האחרונה על ילדים להיות פחות מגדריים בהתנהגותם"^[3]. במילים פשוטות, הורים מנסים לנווט את ילדיהם להתיישר עם רעיונות המגדר שמחלחלים בחברה, ולכן נצפית הפחתה מסוימת בזמן המשחק של בנים, למשל, במשאיות ובנינג'ות.

כפי שהראה סקר שפורסם ב-2017 במכון הסקרים פיו, בכל הקשור בארה"ב, מרבית האמריקנים חושבים שזה "דבר טוב או טוב מאוד" לנווט ילדים לשחק בצעצועים המאפיינים מסורתית את המין הנגדי^[4]. גם חלק מחברות הצעצועים מאמינות בכך. "מאטל" האמריקנית החלה לשווק ב-2019 בובות נטולות מגדר לילדים^[5]. וחברת הצעצועים הסברו (Hasbro) הודיעה השנה כי "מר תפוח אדמה" ייהפך לנטול מגדר. המילה "מר" תבוטל ודמותו תעבור עיצוב מחדש כדי שלא תיראה זכרית. כל זאת כדי "להתנתק מהנורמות המגדריות המסורתיות"^[6].

אך גם אם רואים הפחתה מסוימת בזמן המשחק שמשקיעים ילדים בצעצועים המתאימים למגדר שלהם – עקב הלחצים החברתיים – דיוויד והיינס, החוקרים שפרסמו את סקירת המחקרים מ-50 השנים האחרונות, כותבים כי השינוי הוא מינורי וש"אם החברה רוצה שילדות וילדים ישחקו בכל קשת הצעצועים, היא נדרשת ככל הנראה לבצע פעולה ממוקדת יותר".

אבל מדוע שהחברה בכלל תרצה לבצע "פעולה ממוקדת יותר" שמטרתה לגרום לילדים לשחק בצעצועים של המין השני, כאשר הם אינם מעוניינים לשחק בהם? מדוע שנרצה לשנות את נטייתם הטבעית?

ד"ר לאונרד סאקס, מומחה לרפואת ילדים שעבד עם אלפי ילדים וערך תצפיות ביותר מ-400 בתי ספר ברחבי ארה"ב, הסביר בריאיון למגזין אפוק (יוני 2019, גיליון 322) כי מבחינה מדעית, קיימים הבדלים מולדים בין המינים שלא ניתן להפריך ושלא כדאי לנסות לשנות. "אני לא אומר שכל הבנים הם אותו הדבר או שכל הבנות הן אותו הדבר. אני יודע שהם לא. בשלושים השנים האחרונות ביקרו במרפאה שלי אלפי ילדים. אבל העובדה שכל ילד שונה, אינה צריכה להשכיח מאיתנו את העובדה שקיימים הבדלים ברורים בקרב המינים".

בספרו Why Gender Matters מונה ד"ר סאקס הבדלים מהותיים רבים מבוססי מחקר. לדוגמה, כשנותנים לילדים קטנים דף לבן ומבקשים מהם לצייר, מרבית הבנות יציירו פרחים, עצים או חיות מחמד בצבעים רבים, ומרבית הבנים יציירו סצנות אקשן – מפלצת אוכלת אדם או טיל פוגע בפלנטה. ד"ר סאקס מציין מחקר בו נבדקו 700 ילדים מגיל 6 עד 12 בקרב תרבויות שונות: אפריקה, אסיה, אירופה ואמריקה. ובכל הפעמים התגלתה אותה תבנית זהה – הבנים כללו מכוניות וסצנות ספורט בציורים בכמות הרבה יותר גדולה מהבנות (בערך פי שניים). חלקם גם כללו כלי נשק – דבר שאף בת לא ציירה^[7].

ד"ר סאקס סולד מנטייתם של מורים, גננות או הורים לבטל את ההבדלים האלה. "ההנחה המונחת ביסודם של הדברים ושלא מדברים עליה היא שיש רק דרך אחת נכונה לצייר: עם הרבה צבעים ופרטים. אבל ציורי בנים בדרך כלל אינם עומדים בקריטריון הזה. וכשהם מציירים סצנות אלימות – כמו אביר הורג דרקון – יאמרו להם בדרך כלל שהם עברו את הגבול. אולי יעירו לבן בצורה עדינה: 'למה אתה חייב לצייר משהו אלים כל כך? תסתכל על הציור של אמילי, כלבלב חמוד, למה אתה לא יכול לצייר משהו כזה?'"

הערות מסוג זה, מסביר ד"ר סאקס, גורמות לבנים לסלוד מציור או מאמנויות ויזואליות ולא לעסוק בכך, בדיוק התוצאה ההפוכה מזו שרוצים להשיג. מנסים לגרום להם ללכת נגד הטבע שלהם, לצייר משהו שאינם מתחברים אליו וכך מדירים אותם בפועל. שכן אין שום סיבה אמיתית שבנים יסלדו מאמנויות ויזואליות. גברים מסוגלים ליצור אמנות נפלאה, ולראיה לאונרדו דה-וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי ועוד ציירים רבים אחרים. באופן דומה ניתוב ילדים לשחק בצעצועים של בני המין השני מגלם בתוכו סכנה – מעשה כזה אינו מכבד את ההבדלים הקיימים בין המינים, ועלול להזיק.

בספרו מתייחס ד"ר סאקס גם לאנומליות – מקרים בהם בנים אינם מתנהגים לפי מאפיינים גבריים ובנות אינן מתנהגות לפי מאפיינים נשיים (לא מדובר בטרנסג'נדרים). מדובר במקרים מעטים מאוד שאין להסיק מהם על כלל האוכלוסייה. מחקר שנערך ב-2013 הראה שהאנומליות נובעות מסיבות מולדות. מאפיינים גבריים כמו קול עמוק ואגרסיביות גבוהה נובעים מהפרשה של הורמונים זכריים כמו טסטוסטרון, ובקולטנים שלהם המשפיעים על גנים מסוימים ומפעילים אותם – והתוצאה היא שלבנות יש "מוח גברי" יותר^[8]. סאקס טוען שהורים שניסו להשפיע על בנות כאלה לשחק במשחקים נשיים לא הצליחו להשיג שום השפעה.

למרבה הצער, המגמה הרווחת בחברה, כפי שמוכיחה הצעת החוק, היא לרצות לאסור על בנים להתנהג בצורה שבנים מתנהגים בטענה שזה מעודד התנהגות אלימה או התנהגות שמפלה או מדירה את המין הנשי. הפתרון הדרוש אינו לשנות את מהותם המולדת או לעודד אותם לשחק, לצייר או להתלבש כמו בנות, אלא לחזור וללמד אותם כמה שיעורים בסיסיים שבלאו הכי מלמדים היום ילדים בגן: חינוך לסובלנות, לכבוד לאחר, לנדיבות ולחמלה.