"דמיינו לעצמכם עולם הנשלט בידי מדענים, לא בידי פוליטיקאים", צייץ האתר המדעי המוערך Physics-astronomy.org, תוך שהוא מציג תמונות של מדענים ידועים^[1]. המסר היה ברור: החברה תהיה במצב טוב יותר אם מדענים ישלטו במדיניות הציבורית ובפוליטיקה באמצעות חשיבה רציונלית ואחראית.

כמובן, כולנו מאוכזבים מעת לעת מהאופן בו פוליטיקאים מנהלים דברים. פעמים רבות הם אינם דוברים אמת, אינם מתנהלים בצורה מקצועית ומקבלים החלטות על סמך אינטרסים אישיים צרים או גחמות מפלגתיות. אבל האם העברת שרביט הכוח למדענים תפתור את הבעיה?

התשובה היא לא. חישבו על זה – המדע הוא שיטה להבנת העולם הפיזי. הכלים המדעיים כוללים העלאת השערות, תצפיות, מדידות מדויקות, בדיקות, ניסויים, הפרכה וכדומה. כדי שהמדע יהיה אפקטיבי, יש לעסוק בו באופן אובייקטיבי. נוסף לכך, תחום סמכותו של המדע הוא לחקור את החומר, את הפיזיקה שלו ואת הביולוגיה של עולם החי ולקבוע על סמך הממצאים עובדות. למדע אין, ולא אמורה להיות, אמירה לגבי מה שמצוי מעבר לכך. כלומר, הוא לא יכול לומר לנו מה נכון או מוטעה מבחינה מוסרית, מה טוב או רע. זה לא בתחום מומחיותו לקבוע זאת. זהו תחום השייך לפילוסופים, לתיאולוגים, לדתות וכו', לא לחוקרי מדעי הטבע.

כל זה מעלה בעיה. בניגוד למדע האובייקטיבי, קביעת מדיניות ציבורית היא עניין סובייקטיבי. זה נשמע רע, אבל זה לא – זו פשוט מציאות החיים. ניהול ממשל, ניהול חברה או ניהול משפחה הוא מעשה סובייקטיבי בהכרח כיוון שהוא נשען על מערכת ערכים רחבה המשמשת בתור בסיס או קנה מידה עבור המנהל, כאשר הוא צריך לשפוט את העובדות שהמדע מגיש לפתחו ולבחור את דרך הפעולה האידיאלית עבורו.

קחו לדוגמה את המחלוקת הידועה סביב נושא ההפלות. המדע מלמד אותנו שעובר הוא אורגניזם חי של הומו ספיאנס. המדע גם יודע לתאר את תכונותיו של העובר בשלבים שונים של התפתחותו, למשל, כשהלב מתחיל לפעום. אך המדע אינו יכול לומר לנו האם אנושיותו של העובר חשובה מבחינה מוסרית, כלומר האם ניתן להרוג אותו במהלך ההיריון או שמדובר בחטא. לכן "שליטים" מדעיים לא יוכלו לסייע בקביעת מדיניות הפלות יותר מאשר פוליטיקאים.

דוגמה אחרת היא פרויקט "מגן חינוך" הפועל בעשרות בתי ספר בישראל. על פי המדענים, אם יבוצעו מדי שבוע בדיקות ל-100 אחוז מהילדים בבתי הספר בישראל, ירד "מקדם ההדבקה" (כלומר, לכמה אנשים יעביר כל נדבק את הנגיף בממוצע) בכ-50 אחוז, באותם בתי ספר. במילים פשוטות, אם מישהו יחלה נוכל לזהות מהר הרבה יותר את החולה ולטפל בכך.

אבל המדענים אינם אומרים לנו דבר וחצי דבר על המשמעות הערכית של פרויקט כזה. הם אינם אומרים למקבלי ההחלטות, במקרה זה ההורים, האם זה מוסרי להורות לילדים בכיתה א' לעבור בדיקות לא נעימות בכל שבוע – בדיקות שאף אזרח שפוי אינו עובר בתדירות כזו – רק כדי להוריד את מקדם ההדבקה התיאורטי בתוך בית הספר. המדע גם אינו אומר להורים דבר לגבי ההשפעות הפסיכולוגיות שיכולות להיות לפרויקט על הילדים בטווח הארוך.

כך קורה גם עם כל יתר ההיבטים הקשורים במגפת הקורונה. המדע יכול לגלות לנו את מהות המחלה, הסימפטומים שלה, כיצד היא מתפשטת, ובתקווה, את הצעדים שיובילו למיגורה הסופי. אך הוא רק אלמנט אחד במערכת השיקולים שצריכים לשמש את קובעי מדיניות הקורונה. על קובעי המדיניות לשקול גם את הנזק הכלכלי והפסיכולוגי העצום שנגרם על ידי סגרים, ואת הדיכאון הנובע מבידוד קשישים. לא מדובר בשאלות מדעיות גרידא. כמו כן, עליהם לשקול האם כפיית חיסון על כלל האוכלוסייה תצית התנגדות ציבורית כה עזה שתחבל במאבק הכולל נגד המגפה. החלטה כזו מצויה מעבר לתחום המדע.

לכן כשאתם שומעים מדענים אומרים "האמת היא…", תזכרו שהאמת אינה מוחלטת ושקיימים שיקולים רחבים נוספים שהמדע אינו יכול לקחת בחשבון. למעשה אפילו בתוך תחום המדע, מדענים מתקרבים כל הזמן לאמת, אך האמת כנראה לעולם לא תהיה ידועה באופן מוחלט. הנה כמה דוגמאות מוכרות: בשנות ה-70 קבעו מדענים שאסור להשתמש בתחליף הסוכר "סכרין", לאחר שמספר מחקרים מדעיים גילו כי הוא גורם לסרטן בעכברים^[2]. אבל אז בשנת 2000 הוא שוב אושר לשימוש לצד שמונה "חומרים מסרטנים" אחרים, לאחר שנערכו מחקרים נוספים שהראו שבעצם אין לחומרים השפעה על בני אדם^[3]. במשך עשרות שנים גם רווחה התפיסה שילדים בגיל 3 עד 12 המתלוננים על כאבים ברגליים ובגב מבלי שקיבלו מכה או מתחו שריר – סובלים מ"כאבי גדילה". מחקרים מהשנים האחרונות מראים ש"כאבי גדילה" הם ככל הנראה המצאה, ושהבעיה נובעת מעייפות השריר או משברי מאמץ קטנים המתפתחים בעצמות הילדים עקב הקפיצות והריצות. תפיסה שגויה אחרת הייתה לגבי אולקוס (כיב קיבה). במשך עשורים לימדו בבתי הספר לרפואה שאולקוס נגרם מעצבנות או מלחץ נפשי, עד שמדען אוסטרלי צעיר גילה שאצל כל האנשים הסובלים מאולקוס קיים חיידק זעיר הגורם לפצע. למרות תגליתו, במשך כמעט כל שנות ה-80 סירבו רופאים רבים לאמץ את הטענה והמשיכו לנקוב ב"לחץ נפשי" כגורם לבעיה.

עשרות דוגמאות נוספות קיימות בתחומי מדע אחרים: אלקטרוניקה, מכניקת קוונטים ואסטרונומיה. מגפת הקורונה היא ההמחשה הטובה ביותר: נגיף הקורונה חי על משטחים, עד שבעצם הוא לא; מסכות לא עובדות עד שבעצם הן כן, ואז אולי לא; סגרים מאפשרים לשלוט בהתפשטות הנגיף, עד שמתגלה שלא; הווירוס מתפשט בבתי ספר, או שאולי בעצם לא.

כשמישהו אומר "הקונצנזוס בקרב מדענים הוא…", תדעו שלעתים דווקא אין קונצנזוס. מדע אמיתי אינו דומה לדמוקרטיה שבה מתקבלות החלטות בהצבעה, אלא הוא מוּנָע מוויכוח על עובדות, מדיון, מניסויים ומשכלול תמידי שלהם.

עלינו להשתחרר מהתפיסה לפיה המדע מספק לנו את "שיטת הידע" המהימנה היחידה על העולם, ושלמדענים יש זכות להכתיב את הקוד המוסרי של החברה, את האמונות ואף את מדיניות הממשלה, רק מעצם היותם מדענים. ושלא תבינו אותי לא נכון – אנו בהחלט זקוקים למדענים שיְיַדעוּ את מקבלי ההחלטות על עובדות העולם הטבעי ויספקו את התחזיות האובייקטיביות הטובות ביותר לגבי התוצאות הפוטנציאליות הכרוכות בקביעת מדיניות מסוימת ולגבי היתרונות שלהן. אך העבודה בפועל, של יצירת חוקים, תקנות והנחיות דורשת יותר מזה. היא דורשת ליישם את החוכמה, המוסר והיכולת לפשר בין סוגי מדיניות שונים. יצירת איחוד שלם שכזה הוא הרבה מעבר למערכת החשיבה המדעית.