הפילוסוף והסופר האמריקני הנרי דיוויד ת'ורו פרש למשך שנתיים לבקתת עץ מבודדת שבנה ביער (1847-1845). בבקתה, סמוך לאגם וולדן במסצ'וסטס שבארה"ב, הוא ערך ניסוי עם עצמו: כמה זמן יוכל לחיות חיים בלתי תלויים בחברה שתספק לו מזון ושירותים חיוניים. את חוויותיו ומחשבותיו על החיים הפשוטים בטבע, והמסע הרוחני שעבר, הוא תיאר בספרו המפורסם (1854) Walden or Life in the Woods.

בשלב מסוים הבין ת'ורו ששיחה עם בני אדם אחרים היא צורך בסיסי וחיוני עבורו כמו מזון לגוף. הוא הציב בבקתת ההתבודדות שלו שלושה כסאות הכרחיים, לדבריו. לכל אחד מהם הייתה משמעות סמלית ומעשית עבורו: "כיסא אחד להתבודדות, כיסא שני לחברות (Friendship) וכיסא שלישי לחבורה" (Society). בכיסא האחד הוא התיישב להתבונן במחשבותיו וברגשותיו, ולנהל שיחה פנימית עם עצמו. הכיסא השני היה לשיחות עמוקות עם חבר/ה קרובים ש"באו" לבקרו בבקתה, והכיסא השלישי היה עבור חבורה. דרך השיחות הממושכות והעמוקות, עם עצמו ועם אורחיו, הוא ליטש את רעיונותיו ומחשבותיו, רקם חברויות קרובות, ושיתף עם אחרים את תובנותיו.

אם נעשה קפיצה בזמן לתקופתנו, שיחות עמוקות עם עצמנו, או פנים אל פנים עם חברים, עמיתים לעבודה ואפילו עם בני זוג או ילדים, הופכות להיות נדירות יותר ויותר. כשאנו נוסעים בכביש והרמזור מתחלף לאדום, אנו ממהרים לשלוף את הטלפון הנייד ולבדוק אם הגיעה הודעה בווטסאפ או תגובה לפוסט בפייסבוק. כך קורה גם כשאנו עולים במעלית. אין רגע דל – שולפים מיד את הסמארטפון מהכיס ובודקים מה חדש.

את רגעי ההרהור עם עצמנו ואת השיחות העמוקות שפעם עשינו עם חברים מחליפות בימים אלה פיסות תקשורת שאנחנו מחליפים סימולטנית, במהירות וללא הפסקה עם כולם בהודעות טקסט, אימיילים, פוסטים בפייסבוק וכעת בבייבי החדש: "זום". נראה כי היכולת שהייתה לנו פעם לנהל שיחות משמעותיות, אובדת אט אט ומתלווה לכך מחיר כבד.

שרי טרקל (Sherry Turkle) כותבת על כך בספרה האחרון (Reclaiming conversation (2015. טרקל היא פסיכולוגית קלינית, ופרופ' לסוציולוגיה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). היא חקרה לאורך 30 שנה כיצד אנשים מגיבים ומסתגלים לטכנולוגיות דיגיטליות חדשות. "הבעיה אינה עם הטכנולוגיות החדשות", היא כותבת. "הבעיה היא שאיננו יודעים לשים להן גבולות". כמו האבא שסיפר לה שהוא בודק את האימייל שלו בזמן שהוא עושה אמבטיה לבתו בת השנתיים, בעוד שבעבר הוא היה משחק ומדבר איתה בזמן האמבטיה.

אם נאמץ באופן מטאפורי את הרעיון של ת'ורו של שלושת הכיסאות, הקושי היום מתחיל עם הכיסא הראשון. קשה לנו לשבת לבד ולשוחח עם עצמנו, על כל נושא שמעסיק אותנו החל מהמצב הפוליטי בארץ, דרך משבר הקורונה וכלה ביחסינו עם ילדינו. אולי זה חוסר הסבלנות, תחושת הבדידות או השעמום שלא נותנים מנוח או אולי אלו הן מחשבותינו שאינן מסודרות. פעמים רבות הן קופצניות, מקוטעות, אסוציאטיביות, סותרות זו את זו, לא מבוססות, משעממות, לא הגיוניות. ואם נצרף לכל זה את הרגשות שמתערבלים ועולים יחד עם המחשבות – מתקבלת תערובת סמיכה ומבולגנת. צריך הרבה זמן וסבלנות כדי להפוך את כל זה למשהו סדור, שלם והגיוני. ולמי יש סבלנות?

כשמגיעים לכיסא השני, לשיחה פנים אל פנים עם חבר/ה קרוב/ה, המשימה היא מסובכת אפילו יותר. כל הקשיים שעלו בשיחה עם עצמנו מוכפלים. כעת צריך גם להקשיב לאדם אחר, להבין אותו ואת דבריו מתוך המקום שבו הוא נמצא. כל אלה מתבררים ומתבהרים תוך כדי השיחה המתגלגלת וחילופי הדברים, ושיחה כזאת דורשת הרבה יותר זמן. אולי משום כך אנשים רבים שטרקל ראיינה למחקר שלה אמרו: "אני מעדיף לשלוח הודעת טקסט ולא לדבר". הודעת טקסט אפשר לסדר, לערוך, להתייעץ, בקיצור, שחלילה לא נציג את הפגיעות וחוסר המושלמות שלנו.

טרקל מספרת שמורה בחטיבת ביניים הזמינה אותה לייעץ כיצד לעזור לילדים להיות רגישים יותר זה כלפי זה, יותר אמפתיים. "הילדים מתקשרים ביניהם כל הזמן, אבל רק במכשירים הדיגיטליים", אמרה המורה, "הם לא מדברים פנים אל פנים". ובהמשך המורה הוסיפה שהילדים מתנהגים ברשעות ובאכזריות זה כלפי זה, אפילו מבלי שהם יודעים ומתכוונים לכך. כי אמפתיה נבנית כאשר מסתכלים זה לזה בעיניים, כאשר רואים את הבעות הפנים, את שפת הגוף, כשמצליחים להרגיש את האדם השני.

אנו נמצאים בנקודת מפנה שכדאי לעצור בה, ולנסות להחזיר שיחה אנושית אמיתית לתוך חיינו. אולי בימים אלה של בידוד או הסגר זו הזדמנות להתחיל להתאמן בשיחות עמוקות עם עצמנו, עם בני המשפחה, או אפילו בטלפון עם חברים.