על בתים בוערים, קלאסיקות נצחיות ומציאת משמעות בחיים
מאיה מזרחי | 4 באפריל 2023 | גוף, נפש ורוחניות | 5 דק׳
הנבואה של פרנהייט
ספרות נפלאה מלמדת אותנו על עצמנו, בעוד ספרות דיסטופית מזהירה אותנו ממה שאנו עלולים להיות. בפרנהייט 451, ספרו הנבואי של ריי ברדבורי, אנו מזהים מי היינו, לְמה נהפכנו בשבעת העשורים האחרונים, ומה צפוי לנו, אולי, בהמשך.
ברדבורי חזה במדויק ב-1953, ימים בהם לא הייתה טלוויזיה בכל בית והבידור העיקרי היה קריאת ספרים, שהאנושות תתמכר בעתיד ל"זמן מסך" – לצפייה מופרזת בסדרות ולבהייה ממושכת במסכים. מציאות שתנתק את בני האדם מהעבר התרבותי וההיסטורי, מחוכמת הדורות, ותחבר אותם למסרים קצרים ושטחיים המועברים בטלוויזיה, ברדיו ובאופן כללי – בתקשורת. "הטלוויזיה היא 'אמיתית', היא מיידית, יש לה ממדים", מסבירה אחת הדמויות. "היא אומרת לך מה לחשוב ומחדירה זאת פנימה. זו חייבת להיות האמת. זה נראה אמיתי כל כך. היא מקפיצה אותך למסקנות שלה מהר כל כך, שלמוח שלך אין די זמן למחות".
ברדבורי מתאר את המציאות הזו דרך אישה בשם מילדרד, המבלה את רוב זמנה באסקפיזם אל מציאות מדומה – צפיית בינג' בטלוויזיה השטוחה הענקית שלה, המשתרעת על שלושה קירות בסלון. מילדרד "חיה" את הדמויות המופיעות בתוכניות האהובות עליה ומדמיינת שהיא שחקנית באחת מהן. כשהיא לא צופה בטלוויזיה היא שומעת רדיו ומוסיקה דרך האוזניות שלה, בדומה לאוזניות AirPods שרבים מסתובבים איתן היום, אפילו כאשר בעלה משוחח איתה. למעשה מילדרד לא מסוגלת לנהל שיחה משמעותית, כיוון שאין לה באמת נושאי שיחה, מלבד הסדרות שלה, וגם אז התיאורים שהיא מספקת מעורפלים למדי.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
מתוך הסרט "פרנהייט 451" (2018). תפקיד הכבאים בעולם הדיסטופי שהגה ברדבורי בספרו הוא לשרוף ספרים | HBO films/TCD/Prod.DB/Alamy Stock Photo
הנבואה של פרנהייט
על בתים בוערים, קלאסיקות נצחיות ומציאת משמעות בחיים
מאיה מזרחי | 4 באפריל 2023 | גוף, נפש ורוחניות | 5 דק׳
מתוך הסרט "פרנהייט 451" (2018). תפקיד הכבאים בעולם הדיסטופי שהגה ברדבורי בספרו הוא לשרוף ספרים | HBO films/TCD/Prod.DB/Alamy Stock Photo
ספרות נפלאה מלמדת אותנו על עצמנו, בעוד ספרות דיסטופית מזהירה אותנו ממה שאנו עלולים להיות. בפרנהייט 451, ספרו הנבואי של ריי ברדבורי, אנו מזהים מי היינו, לְמה נהפכנו בשבעת העשורים האחרונים, ומה צפוי לנו, אולי, בהמשך.
ברדבורי חזה במדויק ב-1953, ימים בהם לא הייתה טלוויזיה בכל בית והבידור העיקרי היה קריאת ספרים, שהאנושות תתמכר בעתיד ל"זמן מסך" – לצפייה מופרזת בסדרות ולבהייה ממושכת במסכים. מציאות שתנתק את בני האדם מהעבר התרבותי וההיסטורי, מחוכמת הדורות, ותחבר אותם למסרים קצרים ושטחיים המועברים בטלוויזיה, ברדיו ובאופן כללי – בתקשורת. "הטלוויזיה היא 'אמיתית', היא מיידית, יש לה ממדים", מסבירה אחת הדמויות. "היא אומרת לך מה לחשוב ומחדירה זאת פנימה. זו חייבת להיות האמת. זה נראה אמיתי כל כך. היא מקפיצה אותך למסקנות שלה מהר כל כך, שלמוח שלך אין די זמן למחות".
ברדבורי מתאר את המציאות הזו דרך אישה בשם מילדרד, המבלה את רוב זמנה באסקפיזם אל מציאות מדומה – צפיית בינג' בטלוויזיה השטוחה הענקית שלה, המשתרעת על שלושה קירות בסלון. מילדרד "חיה" את הדמויות המופיעות בתוכניות האהובות עליה ומדמיינת שהיא שחקנית באחת מהן. כשהיא לא צופה בטלוויזיה היא שומעת רדיו ומוסיקה דרך האוזניות שלה, בדומה לאוזניות AirPods שרבים מסתובבים איתן היום, אפילו כאשר בעלה משוחח איתה. למעשה מילדרד לא מסוגלת לנהל שיחה משמעותית, כיוון שאין לה באמת נושאי שיחה, מלבד הסדרות שלה, וגם אז התיאורים שהיא מספקת מעורפלים למדי.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
