כניסה
הרשמה לניוזלטר

רבים מתייחסים לעצמם היום בתור “קופים משופרים” – סוג של חיה שהתפתחה מהקוף בדרך אקראית וטבעית. ההיסטוריון פרופ’ ריצ’ארד וייקרט, מומחה לדרוויניזם מאוניברסיטת קליפורניה, מסביר בריאיון מה סוג החשיבה הזה עולל בעבר לאנושות ולאן הוא עלול להוביל אותנו היום

מאיה מזרחי | 9 במאי 2023 | חברה והיסטוריה | 16 דק׳

מה הופך אותנו לבני אדם?

יש בדיחה ידועה על מדען, כומר ונער שטסו במטוס קטן. לפתע, הטייס מודיע שהמנועים כשלו וצריך לנטוש את המטוס. הבעיה: יש רק שלושה מצנחים לארבעתם. מי יקבל מצנח? המדען מרים מיד את קולו: "אני גאון התורם רבות לקידום הידע של האנושות. אני חייב להישאר בחיים. הכומר הזה, לעומתי, רק עוסק במעשיות ובמיתוסים חסרי תועלת. לכן אני לוקח את אחד המצנחים, ביי!'. אחרי שהמדען קופץ מהמטוס, הכומר מביט בנער ובטייס ואומר: "מה נעשה עכשיו?" הנער עונה לו בשלווה: "אל תדאג, יש מצנחים לכולנו". הכומר שואל בתמיהה: "אבל חשבתי שהטייס אמר שיש לנו רק שלושה?" "אכן, יש לנו רק שלושה", מסביר הנער, "כי הגאון לקח את התרמיל שלי".

"הבדיחה הזו מזכירה לי תרגיל פופולרי שערכו בשנות ה-70 המורים שלי בחטיבת הביניים", כותב ההיסטוריון פרופ' ריצ'רד וייקרט (Richard Weikart) מאוניברסיטת קליפורניה, המתמחה בחקר הדרוויניזם, בספרו "מות האנושיות" (The Death of Humanity). "הם נתנו לנו הנחיה לדמיין שאנחנו נמצאים בחללית המכילה תריסר אנשים. סיפרו לנו על גילם, על מצבם המשפחתי ועל עיסוקיהם. ואז אמרו שלחללית קרתה תקלה ונותר חמצן שיספיק רק למחצית מהאנשים בה. אם כולם ימשיכו לנשום את האוויר, כולם ימותו. אנחנו, המתבגרים, התבקשנו להצביע מי צריך לחיות ומי צריך למות.

"ביסודו של דבר ניסינו להחליט את מי אנחנו צריכים לרצוח כדי להציל את כל היתר. אני נבוך להודות שכמו יתר התלמידים, גם אני שיחתי ב'משחק' הזה. התלבטנו לאילו חיים יש ערך גדול יותר ולאילו ערך פחות. רק כמה שנים מאוחר יותר התחוור לי שבמשחק ששיחקנו למעשה הסכמנו עם שתי הנחות יסוד מסוכנות: האחת היא שלחיים של אנשים מסוימים יש ערך גדול יותר מלחיים של אנשים אחרים; והשנייה – שמותר להרוג אנשים מסוימים כדי להועיל לאחרים.

Wirestock Creators/Shutterstock.com

שתפו: