ד"ר מיקלין דוקלף זוכרת את הרגע בו הגיעה לתחתית בתור אימא. זה היה בשעה חמש לפנות בוקר באחד מימי דצמבר הקרירים. היא שכבה במיטה, לבושה באותו סוודר שעטתה אתמול, וכל שיכלה לשמוע היה את כלבה, מנגו, נושם על הרצפה מתחת למיטה. כולם ישנו מלבדה.

"התכוננתי לקרב", היא מספרת. "הרצתי בראשי תסריטים כיצד אתמודד במפגש הבא עם 'האויב'. זה נשמע נורא לקרוא לבתי 'האויב'. אלוהים יודע שאני אוהבת אותה עד מאוד. היא חכמה מאוד, אמיצה במיוחד ויש לה כוח של שור, מבחינה פיזית ונפשית".