הרשמה לניוזלטר

הן פוצצו רכבות, השתתפו במחתרות ובמרידות בגטאות, שיחדו ופיתו חיילים נאצים והרגו אותם בכל הזדמנות בדם קר. ההיסטוריונית הקנדית ג'ודי בטליון אספה בספרה את סיפוריהן של נשים שנלחמו כנגד כל הסיכויים

דינה גורדון | 9 בספטמבר 2021 | חברה והיסטוריה | 11 דק׳

הנשים שלחמו בנאצים

השנה הייתה 1943, אמצע מלחמת העולם השנייה. רניה קוקילקה (Kukielka) בת ה-19, עמדה בתחנת הרכבת בוורשה לצד אנשים נוספים. ליבה הלם בפראות והקור העז בחוץ העביר רעד בגופה, אבל פניה נראו שלוות ונינוחות. היא הידקה היטב את מעיל הפרווה לגופה ושילבה את ידיה על חזה. היא נראתה כאחת התושבות המקומיות, עם שכבות הבגדים שבצבצו מתחת למעילה והמטפחת הססגונית לראשה. לאחר מספר דקות נשמעה צפירת הרכבת המתקרבת. רניה עלתה לאט, בצעדים מדודים לקרון, המשיכה ללכת לאורך הרכבת ונעמדה באחד הקרונות האחוריים. היעד שלה הייתה העיירה ינדז'יוב (Jedrzejow) בה התגוררה, מרחק של מספר שעות נסיעה.

מתחת לשכבות הבגדים הרגישה רניה את קנה הרובה ושני האקדחים המוצמדים היטב לגופה, ואת שני הרימונים שבתוך התחתונים הארוכים. מתוך שני סליה בצבצו תפוחי אדמה ומתחתיהם, מוחבאים היטב, בתחתית כפולה, היו חומרי נפץ מתוצרת ביתית. לאחר מספר תחנות, אחד הנוסעים קם לרדת והזמין את רניה בתנועה ג'נטלמנית לשבת במקומו. רניה ידעה שהיא לא יכולה לשבת על הרימונים. זה היה מסוכן מדי. היא חייכה אליו חיוך גדול של הכרת תודה, מלמלה משהו והתרחקה לקרון אחר.

בתחנה הבאה עלה לרכבת מבקר כרטיסים. כאשר הגיע לרניה היא הראתה לו את הכרטיס שלה, אך משהו במראה שלה עורר בו חשד והוא ביקש את תעודת הזהות שלה, שכל אדם היה חייב לשאת כל הזמן. היא הוציאה את תעודת הזהות המזויפת, שאת כל הפרטים בה ידעה לדקלם היטב. הפרט היחיד שהיה חסר בתעודה היה תמונה שלה. רניה ניסתה להסביר לו מדוע אין תמונה ותוך כדי הוויכוח שהתפתח ביניהם התקרב אליהם שוטר במדי גסטפו. "מה יש לך בסלים האלה", הוא נבח לעברה. רניה גייסה את כל צלילות הדעת שלה מול הפחד, הביטה ישר לתוך עיני השוטר, חייכה אליו בחיוך מתחנחן, ליטפה קלות את זרועו, קירבה את ראשה לאזנו ואמרה בחצי לחישה: "הצלחתי להשיג מעט תפוחי אדמה למשפחתי".

שתפו את הכתבה:

יהודיה פולניה צעירה מתנועת ההתנגדות שנתפסה מיד לאחר הרס גטו ורשה ב-1943 | Public Domain

הנשים שלחמו בנאצים

הן פוצצו רכבות, השתתפו במחתרות ובמרידות בגטאות, שיחדו ופיתו חיילים נאצים והרגו אותם בכל הזדמנות בדם קר. ההיסטוריונית הקנדית ג'ודי בטליון אספה בספרה את סיפוריהן של נשים שנלחמו כנגד כל הסיכויים

דינה גורדון | 9 בספטמבר 2021 | חברה והיסטוריה | 11 דק׳

יהודיה פולניה צעירה מתנועת ההתנגדות שנתפסה מיד לאחר הרס גטו ורשה ב-1943 | Public Domain

השנה הייתה 1943, אמצע מלחמת העולם השנייה. רניה קוקילקה (Kukielka) בת ה-19, עמדה בתחנת הרכבת בוורשה לצד אנשים נוספים. ליבה הלם בפראות והקור העז בחוץ העביר רעד בגופה, אבל פניה נראו שלוות ונינוחות. היא הידקה היטב את מעיל הפרווה לגופה ושילבה את ידיה על חזה. היא נראתה כאחת התושבות המקומיות, עם שכבות הבגדים שבצבצו מתחת למעילה והמטפחת הססגונית לראשה. לאחר מספר דקות נשמעה צפירת הרכבת המתקרבת. רניה עלתה לאט, בצעדים מדודים לקרון, המשיכה ללכת לאורך הרכבת ונעמדה באחד הקרונות האחוריים. היעד שלה הייתה העיירה ינדז'יוב (Jedrzejow) בה התגוררה, מרחק של מספר שעות נסיעה.

מתחת לשכבות הבגדים הרגישה רניה את קנה הרובה ושני האקדחים המוצמדים היטב לגופה, ואת שני הרימונים שבתוך התחתונים הארוכים. מתוך שני סליה בצבצו תפוחי אדמה ומתחתיהם, מוחבאים היטב, בתחתית כפולה, היו חומרי נפץ מתוצרת ביתית. לאחר מספר תחנות, אחד הנוסעים קם לרדת והזמין את רניה בתנועה ג'נטלמנית לשבת במקומו. רניה ידעה שהיא לא יכולה לשבת על הרימונים. זה היה מסוכן מדי. היא חייכה אליו חיוך גדול של הכרת תודה, מלמלה משהו והתרחקה לקרון אחר.

בתחנה הבאה עלה לרכבת מבקר כרטיסים. כאשר הגיע לרניה היא הראתה לו את הכרטיס שלה, אך משהו במראה שלה עורר בו חשד והוא ביקש את תעודת הזהות שלה, שכל אדם היה חייב לשאת כל הזמן. היא הוציאה את תעודת הזהות המזויפת, שאת כל הפרטים בה ידעה לדקלם היטב. הפרט היחיד שהיה חסר בתעודה היה תמונה שלה. רניה ניסתה להסביר לו מדוע אין תמונה ותוך כדי הוויכוח שהתפתח ביניהם התקרב אליהם שוטר במדי גסטפו. "מה יש לך בסלים האלה", הוא נבח לעברה. רניה גייסה את כל צלילות הדעת שלה מול הפחד, הביטה ישר לתוך עיני השוטר, חייכה אליו בחיוך מתחנחן, ליטפה קלות את זרועו, קירבה את ראשה לאזנו ואמרה בחצי לחישה: "הצלחתי להשיג מעט תפוחי אדמה למשפחתי".

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הנבואה של סולז'ניצין על התמוטטות המערב

איל לוינטר

רבים שמעו על השם "אלכסנדר סולז'ניצין", זוכה פרס נובל לספרות ואחד היוצרים הרוסים הגדולים בכל הזמנים, שיצירותיו, כך נטען, סייעו...

האמנות האבודה של גידול ילדים – מה תרבויות קדומות יכולות ללמד אותנו

מאיה מזרחי

ד"ר מיקלין דוקלף זוכרת את הרגע בו הגיעה לתחתית בתור אימא. זה היה בשעה חמש לפנות בוקר באחד מימי...

תחקיר מיוחד: התפרצות מגפת הקורונה – הטיוח והמאמצים לקבוע את הנרטיב לגבי מוצאו של הנגיף

ג'ף קרלסון, הנס מאנקה

בניסיון למנוע התפרצות נוספת נוסח מגפת הסארס, מדענים סינים ומערביים חיפשו אחר נגיפים...

חוכמה עתיקה שאבדה – איך להיות אדם על פי קוד האבירות

איל לוינטר

ב-14 באפריל 1912 התנגשה ספינת הטיטניק בקרחון בעת שהפליגה באוקיאנוס הצפון אטלנטי ושלוש שעות לאחר מכן ירדה למצולות. כ-74...

כיצד עובד הפחד – או מה גורם לממשלות בעת מצוקה להפר זכויות יסוד בסיסיות, ולציבור לשתף איתן פעולה

מאיה מזרחי

"אנו צריכים לצאת למסע ציד כנגד הלא מחוסנים. זו חובה של כל אזרח שרוצה להמשיך...

"ויקיפדיה מקדמת את נקודת המבט של הממסד. זוהי נקודת המבט שמקודמת על ידי בעלי העוצמה"

יאן יקיאלק

אין זו הפעם הראשונה שאני משוחח עם לארי סנגר, אחד ממייסדי ויקיפדיה, אך זו הפעם הראשונה...

מדוע יש פירמידות ברחבי העולם?

רקפת תבור

לאורך ההיסטוריה האנושית מבני הפירמידות לא הפסיקו לעורר תהיות על הציוויליזציות שהקימו אותן. בעוד שרובנו מכירים את הפירמידות הגדולות...

משפחות חזקות יוצרות חברה טובה. אז מדוע הפמיניזם הרדיקלי מנסה לשנות אותן?

איל לוינטר

המשפחה היא אבן היסוד של כל התרבויות האנושיות. הדבק שהחזיק את החברה יחד במשך דורות ושימש כמצע...

שתפו: