השנה הייתה 1943, אמצע מלחמת העולם השנייה. רניה קוקילקה (Kukielka) בת ה-19, עמדה בתחנת הרכבת בוורשה לצד אנשים נוספים. ליבה הלם בפראות והקור העז בחוץ העביר רעד בגופה, אבל פניה נראו שלוות ונינוחות. היא הידקה היטב את מעיל הפרווה לגופה ושילבה את ידיה על חזה. היא נראתה כאחת התושבות המקומיות, עם שכבות הבגדים שבצבצו מתחת למעילה והמטפחת הססגונית לראשה. לאחר מספר דקות נשמעה צפירת הרכבת המתקרבת. רניה עלתה לאט, בצעדים מדודים לקרון, המשיכה ללכת לאורך הרכבת ונעמדה באחד הקרונות האחוריים. היעד שלה הייתה העיירה ינדז'יוב (Jedrzejow) בה התגוררה, מרחק של מספר שעות נסיעה.

מתחת לשכבות הבגדים הרגישה רניה את קנה הרובה ושני האקדחים המוצמדים היטב לגופה, ואת שני הרימונים שבתוך התחתונים הארוכים. מתוך שני סליה בצבצו תפוחי אדמה ומתחתיהם, מוחבאים היטב, בתחתית כפולה, היו חומרי נפץ מתוצרת ביתית. לאחר מספר תחנות, אחד הנוסעים קם לרדת והזמין את רניה בתנועה ג'נטלמנית לשבת במקומו. רניה ידעה שהיא לא יכולה לשבת על הרימונים. זה היה מסוכן מדי. היא חייכה אליו חיוך גדול של הכרת תודה, מלמלה משהו והתרחקה לקרון אחר.