רבים חשים ייאוש מול הגורל שנכפה עליהם בשנה האחרונה מבלי שביכולתם לעשות כמעט דבר. עסקים נסגרו, אנשים איבדו את פרנסתם, כלכלות שלמות שותקו ומיליונים איבדו את חייהם. מי אשם בכך? יש שיטענו שראש הממשלה. אחרים יפנו את הזעם למשרד הבריאות שלא הגיב בצורה מקצועית מספיק. חלק יאשימו אנשים המתנגדים לחיסונים בטענה שהם מונעים מהנגיף לעזוב. ויש המפנים אצבע מאשימה לרשויות הסיניות שלא הזהירו בזמן ולא סגרו את גבולות סין מלכתחילה. הסיבות רבות ומגוונות, ולכל אחת מהן יש הסבר הגיוני. רובן ככולן עוסקות במה שסביבנו ואנו תופסים בחושינו – אירועים חדשותיים ואנשים שאנו שומעים.

החשיבה הקלאסית, לעומת זאת, מסתכלת על הנושא מנקודת מוצא שונה לגמרי. מגפה, לבטח מגפה עולמית, אינה אירוע מקרי, היא מספרת לנו. לא ניתן להתייחס אליה כפי שמתייחסים לכל יתר ענייני הדיומא. מגפה היא אירוע קוסמי, משבר רציני המצריך התבוננות וחשיבה שונה.