בסצנה מתוך הסדרה הפופולרית "אמילי בפריז", אמילי יושבת בבית קפה מפורסם בפריז, "קפה דה פלור", לוגמת יין ופותחת בשיחה עם הבחור הצרפתי שיושב לידה. הוא מספר לה כיצד סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר הפכו את בית הקפה הזה למפורסם בתקופה שבה עמד ריק. סיפורו ממשיך לבית הקפה שממול – "קפה לה דה מאגו". קפה לה דה מאגו היה מלא באנשים מאחר שאמנים כמו פיקאסו והמינגווי נהגו לשבת בו באופן קבוע. אך סארטר ודה בובואר החליטו ש"לה דה מאגו" "היה [בית קפה] בורגני מדי מכדי לשבת בו", הסביר הצרפתי לאמילי, אז הם עברו לקפה דה פלור שהפך עקב כך לבית הקפה הכי "קול" בפריז.

הקשר הזה בין האמן הבוהמיין האנטי-בורגני לבין הרומנטיקה שנוטפת ממנו בסרטים, בספרים או בשירים, נראה לנו טבעי לגמרי היום. כבר עשרות שנים שהתרבות הפופולרית מטפטפת לנו שלהיות אמן מהפכן זה מגניב, שלהיות אוונגרד, חדשני, עני, המעלה רעיונות שמטרתם לשחרר את החברה מהעול המסורתי שממנו צמחה – זה שווה ערך לאדם שהוא חכם, עמוק, רומנטי ומעורר השראה.