כניסה
הרשמה לניוזלטר

ההיסטוריה האנרכיסטית החבויה של אמנים מודרניים מוערצים כמו קורבה, פיקאסו ודאלי, חושפת את הסיבות שבגללן איננו מסוגלים להבחין היום בין אמנות לקשקוש ובין יופי לכיעור

איל לוינטר, מאיה מזרחי | 11 בנובמבר 2020 | חברה והיסטוריה | 28 דק׳

פיקאסו, קורבה וההיסטוריה האנרכיסטית של האמנות המודרנית

בסצנה מתוך הסדרה הפופולרית "אמילי בפריז", אמילי יושבת בבית קפה מפורסם בפריז, "קפה דה פלור", לוגמת יין ופותחת בשיחה עם הבחור הצרפתי שיושב לידה. הוא מספר לה כיצד סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר הפכו את בית הקפה הזה למפורסם בתקופה שבה עמד ריק. סיפורו ממשיך לבית הקפה שממול – "קפה לה דה מאגו". קפה לה דה מאגו היה מלא באנשים מאחר שאמנים כמו פיקאסו והמינגווי נהגו לשבת בו באופן קבוע. אך סארטר ודה בובואר החליטו ש"לה דה מאגו" "היה [בית קפה] בורגני מדי מכדי לשבת בו", הסביר הצרפתי לאמילי, אז הם עברו לקפה דה פלור שהפך עקב כך לבית הקפה הכי "קול" בפריז.

הקשר הזה בין האמן הבוהמיין האנטי-בורגני לבין הרומנטיקה שנוטפת ממנו בסרטים, בספרים או בשירים, נראה לנו טבעי לגמרי היום. כבר עשרות שנים שהתרבות הפופולרית מטפטפת לנו שלהיות אמן מהפכן זה מגניב, שלהיות אוונגרד, חדשני, עני, המעלה רעיונות שמטרתם לשחרר את החברה מהעול המסורתי שממנו צמחה – זה שווה ערך לאדם שהוא חכם, עמוק, רומנטי ומעורר השראה.

הילה דומה נוצרה גם מסביב לאמנות המודרנית שנוצרה בידי אמנים אוונגרדים. הפירוק של הציור והמעבר אל המופשט, השימוש הנועז בצבעים ושבירת הקומפוזיציה הם ביטוי, כך נהוג לחשוב, לחופש הביטוי של האמנים אל מול החוקים הנוקשים של האמנות המסורתית. אחת האמירות שאנחנו שומעים לא מעט היא שהאמנים האוונגרדים לא היו מוערכים בזמנם – כשהדוגמה הקלאסית היא ואן גוך שמכר ציור אחד בלבד בחייו. זאת הסיבה, מסבירים לנו, שהם היו גדולים כל כך – רק היום אנחנו מסוגלים להבין באמת את גאונותם.

שתפו את הכתבה:

מבקרת מתבוננת ביצירת האמנות 'Chapel of Marxism' בתערוכה "Karl Marx forever" שהוצגה במוזיאון הלאומי של רוסיה בסנט פטרסבורג באוקטובר 2018 | [Olga Maltseva/AFP via Getty Images]

פיקאסו, קורבה וההיסטוריה האנרכיסטית של האמנות המודרנית

ההיסטוריה האנרכיסטית החבויה של אמנים מודרניים מוערצים כמו קורבה, פיקאסו ודאלי, חושפת את הסיבות שבגללן איננו מסוגלים להבחין היום בין אמנות לקשקוש ובין יופי לכיעור

איל לוינטר, מאיה מזרחי | 11 בנובמבר 2020 | חברה והיסטוריה | 28 דק׳

מבקרת מתבוננת ביצירת האמנות 'Chapel of Marxism' בתערוכה "Karl Marx forever" שהוצגה במוזיאון הלאומי של רוסיה בסנט פטרסבורג באוקטובר 2018 | [Olga Maltseva/AFP via Getty Images]

בסצנה מתוך הסדרה הפופולרית "אמילי בפריז", אמילי יושבת בבית קפה מפורסם בפריז, "קפה דה פלור", לוגמת יין ופותחת בשיחה עם הבחור הצרפתי שיושב לידה. הוא מספר לה כיצד סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר הפכו את בית הקפה הזה למפורסם בתקופה שבה עמד ריק. סיפורו ממשיך לבית הקפה שממול – "קפה לה דה מאגו". קפה לה דה מאגו היה מלא באנשים מאחר שאמנים כמו פיקאסו והמינגווי נהגו לשבת בו באופן קבוע. אך סארטר ודה בובואר החליטו ש"לה דה מאגו" "היה [בית קפה] בורגני מדי מכדי לשבת בו", הסביר הצרפתי לאמילי, אז הם עברו לקפה דה פלור שהפך עקב כך לבית הקפה הכי "קול" בפריז.

הקשר הזה בין האמן הבוהמיין האנטי-בורגני לבין הרומנטיקה שנוטפת ממנו בסרטים, בספרים או בשירים, נראה לנו טבעי לגמרי היום. כבר עשרות שנים שהתרבות הפופולרית מטפטפת לנו שלהיות אמן מהפכן זה מגניב, שלהיות אוונגרד, חדשני, עני, המעלה רעיונות שמטרתם לשחרר את החברה מהעול המסורתי שממנו צמחה – זה שווה ערך לאדם שהוא חכם, עמוק, רומנטי ומעורר השראה.

הילה דומה נוצרה גם מסביב לאמנות המודרנית שנוצרה בידי אמנים אוונגרדים. הפירוק של הציור והמעבר אל המופשט, השימוש הנועז בצבעים ושבירת הקומפוזיציה הם ביטוי, כך נהוג לחשוב, לחופש הביטוי של האמנים אל מול החוקים הנוקשים של האמנות המסורתית. אחת האמירות שאנחנו שומעים לא מעט היא שהאמנים האוונגרדים לא היו מוערכים בזמנם – כשהדוגמה הקלאסית היא ואן גוך שמכר ציור אחד בלבד בחייו. זאת הסיבה, מסבירים לנו, שהם היו גדולים כל כך – רק היום אנחנו מסוגלים להבין באמת את גאונותם.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
חוקי המדינה נגד חוקי המדבר

דורית דינור

קל לחשוד במאיר דויטש, מנכ"ל עמותת "רגבים" שהוקמה ב-2006 ומטרתה "קביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע, סביבה וזכויות אדם",...

גברים, חיזרו להיות ג'נטלמנים

דורית דינור

אולי שמעתם על תנועת המרד הגברי: "גברים הולכים בדרך שלהם" או  MGTOW (Men Go Their Own Way) הצוברת פופולריות ברשת החל משנת 2000. מיליוני גברים החליטו...

גורלה של אישה עם סוס

אניטה ל. שרמן

גדלתי בחוף המערבי של ארה"ב ולכן אני מכירה היטב את המים הכחולים של האוקיאנוס ​​השקט. הרעיון לצאת למסע שמתחיל בקצה אחד של ארה"ב, מסתיים...

האלקסיאדה – לא חסרת רגשות לנוכח אסונות

גלית דהן קרליבך

הפתעה נהדרת מצפה לנו על המדף הקלאסי: אפוס רחב יריעה ובו סיפורה של האימפריה הביזנטית ובראשו הקיסר אָלֶקְסְיוֹס קוֹמְנֵנוֹס...

21 החוקים לחיים שכתב אחד הסמוראים המפורסמים בהיסטוריה

מאיה מזרחי

"לאחר שנות תרגול רבות, אני עומד לכתוב לראשונה על אודות הדרך – תורת הלחימה שלי", כותב הסמוראי המפורסם בעולם,...

"מצאנו שיותר מרבע מהבחירות הלאומיות במדינות שונות בעולם הוכרעו על ידי אלגוריתם החיפוש של גוגל. זו עובדה מפחידה"

יאן יקיאלק

ד"ר רוברט אפשטיין, פסיכולוג בכיר ב"מכון האמריקני...

זה האיום הגדול ביותר על ישראל, יותר מהטרור והגרעין האיראני – עתיד העם היהודי מתפורר

מאיה מזרחי

בשנתיים האחרונות כתבנו על "מהפכת התרבות" השוטפת את המערב. זה התחיל בידיעות שפורסמו...

האם כבר הכנתם את המזווה שלכם לשעת חירום?

דורית דינור

רבים מעדיפים לא להתעסק באסונות ולהאמין "שיהיה בסדר". שהחשמל יזרום ואיתו התקשורת, שיהיו מים בברז, מזון בשפע ושהביוב יפעל...

שתפו: