עברו 46 שנה מאז פסקי הדין המפורסמים של בית המשפט העליון בארה”ב שקבעו כי כל 50 המדינות בארה”ב צריכות לעגן את ההפלה המלאכותית בחוק, בשל הזכות לפרטיות. מאז אותה לגליזציה, יותר מ-60 מיליון נשים עברו הפלה.

בישראל, הנתונים שמפרסם משרד הבריאות מתחילים ב-1990 (על אף שהתבצעו הפלות שנים לפני כן). מאז ועד היום, יותר מ-420 אלף נשים עברו הפלה. בדו”ח מ-2018 קבע משרד הבריאות כי שיעור ההפלות בישראל נמוך מבשאר המדינות באירופה. לפי סקר שערך מרכז המחקר פיו (2018), באירופה גם אחוז התמיכה באישור הפלות בחוק הוא גבוה ועומד בממוצע על 70-60 אחוז. הסקר גם חשף כי אחוז הגברים התומכים בהפלות אינו שונה כל כך מאחוז הנשים שתומכות.

בעוד תומכי ההפלות טוענים כי “זה רק כדור של רקמות, זה לא אדם”, מתנגדי ההפלות אומרים שיש בעיות לוגיות רבות בטיעון הזה

בארץ, כמו במדינות מערביות אחרות, כבר מקובל שאישה תפיל בגלל חששות שיש לה, מטעמי נוחות, מסיבות כלכליות וכדומה. אם בעבר הדיון בכלי התקשורת ובכנסת, נסב סביב השאלה האם הפלה נחשבת להריגה או באילו מקרים כדאי לבצע הפלה, היום דנים בסוגיה האם המדינה מתערבת יותר מדי בזכותה של האישה להפיל כרצונה.

כך מסתמן למשל בכתבה מאפריל השנה בחדשות 13: “מרואנדה ועד לישראל: המאבק העולמי לזכות האישה להפלה”. הכתבה מתרכזת כל כולה בזכותה של האישה להפיל ובמגבלות שחלות עליה לעשות כרצונה, אך אינה דנה כלל בעובר. אפילו תגובתה של אגודת “אפרת”, הידועה בעמדתה השמרנית ביחס להפלות, לא התייחסה כלל לעובר, לזכויותיו או לבעיה המוסרית הקשורה בהפלת תינוק, אלא רק להשלכות הבריאותיות והנפשיות שמהן עלולה לסבול האישה. אין-ספור כתבות אחרות בערוצי התקשורת שומרות על אותו קו.

פעילה בתנועת פרו-לייף בוכה בעת שהיא מחבקת את בתה במהלך הפגנה מול בית המשפט העליון בוושינגטון | תמונה: Jim Watson/AFP/Getty Images

המגמה בארה”ב כבר הגיעה לקיצוניות, בשנים האחרונות, כשקמה תנועה חדשה של נשים הנושאת את השם “תצעקי את ההפלה שלך” (Shout your abortion). התנועה קמה בתגובה לניסיון בקונגרס לעצור את המימון הממשלתי לארגון אמריקני תומך הפלות בשם “הורות מתוכננת” (Planed Parenthood). התנועה מעודדת נשים לשתף בסיפורי ההפלות שלהן ולמעשה “לחגוג” את ההפלה. אמליה בונו, ממובילות התנועה, הכריזה על תוכניותיה לכתוב ספר ילדים בנושא. בסרטון שבו היא נראית משוחחת עם ילדים, היא מספרת להם שהיא שמחה שהפילה את עוברה וכי הפלה היא כמו “פגישה נוראית אצל רופא שיניים”. הפרוצדורה היא ש”אתה הולך לרופא והוא מכניס קשית קטנה לרחם שלך ואז הוא מוציא את ההיריון החוצה”.

כדור רקמות או תינוק?

בתוך כך מתחזקת תנועה הופכית בשם “פרו לייף” (בעד חיים) המתנגדת לביצוע הפלות ותומכת באיסור שלהן בחוק. הפעילים בתנועה, שסוחפים אחריהם מיליוני אמריקנים, טוענים שהחיים האנושיים מתחילים עם ההתעברות, וכי העובר הוא אדם שיש לו זכות לחיים.

קרול. מ. סווין, פרופ’ למדעי המדינה שלימדה בעברה באוניברסיטת פרינסטון, הפכה לתומכת של התנועה יום אחרי שעברה את ההפלה שלה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה. בטור שכתבה ל”אפוק טיימס” היא סיפרה: “הייתי נאיבית לחשוב שלקחת את החיים ממה שגדל אצלי בבטן זה מקובל מבחינה מוסרית רק בגלל שזה היה חוקי. ברגע שעברתי הפלה, מיד חוויתי חרטה. חשתי עצב, אבל ובושה. היה לי דחף לא רציונלי, שלא יכולתי להתנגד לו, לעשות ילד נוסף כאילו כדי להחליף את זה שהפלתי”. היום היא מסייעת לנשים הנמצאות בסיטואציה דומה. “לעולם לא צריך להתייחס לנושא ההפלות בקלות דעת ובטח שלא לחגוג זאת”, היא אומרת בהתייחסה לתנועה “תצעקי את ההפלה שלך”. “זה כתם עצום על החברה שלנו”

בעוד תומכי ההפלות טוענים כי “זה רק כדור של רקמות, זה לא אדם”, מתנגדי ההפלות אומרים שיש בעיות לוגיות רבות בטיעון הזה. כבר מהשבוע הראשון, לתפיסתם, ברגע שהביצית מופרית – מתחילים חיים אנושיים. “הטיעון אינו מבוסס על אמונה או על דת כלשהי, אלא על מדע”, הם טוענים. “צילום מיקרוסקופי של ביצית מופרית בשבוע ראשון – לוּ היה מתגלה על כוכב לכת מרוחק – היה מוכיח שיש בכוכב הזה חיים”. אמנם זה עוד לא תינוק, אבל אם לא יפריעו לתהליך הגדילה שלו הוא יהיה כזה.

“כן לחיים, לא להפלות”. אקטיביסט מניף שלט במהלך הפגנה במארס האחרון בוורונה, איטליה | תמונה: Filippo Monteforte/AFP/Getty Images

בשבוע רביעי, “כדור הרקמות” הוא כבר עובר. על פי ההגדרה זה “יצור חי בראשית התהוותו”. בשבוע חמישי העובר מפתח את המערכת הקרדיווסקולרית – המובילה דם לכל התאים החיים בגופו ולאיבריו, ולבו הקטן מתחיל לפעום. יש לו דופק. בשבוע שישי האף, הפה והעיניים מתחילים להתעצב ומוחו מתחיל להתפתח. בשבוע שביעי הידיים והרגליים מתחילים להופיע. בשבוע שמיני הוא נושם באמצעות הריאות, מזיז את ראשו ומתחיל לשהק. בשבוע תשיעי הוא עולה במשקל ובשבוע עשירי כבר ניתן לדעת את מינו. כל זה מתרחש בחודשיים וחצי הראשונים להיריון. על פי החוק בישראל ניתן להפיל תינוק עד שבוע 23 באישור של ועדה להפסקת הריון. אם רוצים להפיל לאחר מכן, צריך לקבל אישור של ועדה מיוחדת.

האם מותר לקחת חיים של יצור חי? האם זה לא נקרא הרג? מרגרט סנגר, שלפני כמאה שנה הביאה לעולם את המושג “שליטה בילודה” ועמדה בראש ארגון “הורות מתוכננת”, התנגדה אף היא להפלות. “אני עומדת על דעתי כי מאות אלפי ההפלות המבוצעות בארה”ב בכל שנה הן חרפה לציוויליזציה”, כתבה בדצמבר 1918. סנגר דחפה לשליטה בילודה באמצעות שימוש באמצעי מניעה, לא באמצעות הפלות. שנה לאחר מותה, ב-1967, הארגון שייסדה הקים רשת חשאית של שירותי יעוץ לביצוע הפלות. ושש שנים אחר כך הפלות הפכו לחוקיות בארה”ב.

מינויו של השופט השמרני ברט קוואנו לבית המשפט העליון בארה”ב | תמונה: Brendan Smialowski/AFP/Getty Images

רבים מתומכי ההפלות טוענים היום כי נשים שעדיין אינן מוכנות לגדל ילד או לדאוג לו מסיבות כלכליות או פסיכולוגיות (“אימהות גרועות”), מקבלות החלטה אחראית כשהן מפילות את עובריהן. ואילו מתנגדי ההפלות אומרים מנגד: “זה לא מוסרי להרוג תינוק בגלל שאתן עדיין לא בשלות לגדל אותו. ומה יקרה אם תלדו אותו, ובגיל ארבע תיקלעו למשבר פסיכולוגי ותגלו שאינכן בשלות או שלא נוח לכן להמשיך לגדל אותו? תטביעו אותו אז בנהר?”

אותו טיעון, אגב, משמש למקרים שבהם מגלים אצל עוברים מומים או שקיים אצלם חשד למחלות. “מה היה קורה אם הילד היה נולד והייתה מתגלה אצלו מחלה בגיל שנה, מה הוריו היו עושים אז? הורגים אותו?”

רופאים המתעסקים במחקר יילודים ובריפוי מומים מולדים לפני לידה מודים שהם מתקשים שלא להתייחס לעובר כאל יצור אנושי. קולין מאלוי, נאונאטולוגית (מומחית לרפואת יילודים) מאוניברסיטת נורת’ווסטרן שבאילינוי המשקיעה זמן ומאמצים כדי להחזיר לקו הבריאות עוברים, אמרה בריאיון למגזין “The Atlantic”: “ככל שאני מתקדמת בתחום הנאונאטולוגיה, אני מבינה יותר שהבחירה ההגיונית היא להכיר בעובר המתפתח במה שהוא: עובר. הוא אינו סוג של תת-אדם. זה פשוט נהיה מובן מאליו שאלו הם בני אדם בהתהוות”.

ואילו טיעון נוסף של תומכי ההפלות הוא שבגלל אונס או גילוי עריות או במקרה של סכנה לחיי האישה, חשוב שההפלות יהיו חוקיות. “יש בכך אמת”, אומרים מנגד המתנגדים, “עם זאת, האם האחוז הכה קטן של נשים שהרו כתוצאה מאונס ומבקשות להפיל צריך להשליך על הכלל?”

בישראל, אונס וגילוי עריות נכללים בקטגוריה של היריון הנובע מיחסים אסורים. על פי נתונים של משרד הבריאות, מתוך 17,990 הפלות בשנת 2016, כ-50 אחוז נערכו כתוצאה מהיריון בעקבות יחסים אסורים.

יש רק בעיה אחת עם הנתון הזה. בקטגוריה של “יחסים אסורים” כלול גם היריון כתוצאה מבגידה, מחוץ לנישואים. כמה אם כן מתוך סך ההפלות שבוצעו ב-2016 היו עקב היריון שמחוץ לנישואים וכמה עקב אונס וגילוי עריות?

כתבה שפורסמה בחדשות ערוץ 2 ב-2017 תחת הכותרת “אני רוצה להפיל, למה אני לא יכולה?” שופכת אור על הנושא. מהכתבה עולה שנשים נשואות הפונות לוועדה להפסקת היריון יודעות שלא יאשרו להן הפלה עקב היריון לא מתוכנן מבעליהן. לכן, רבות מהן משקרות לוועדה ומצהירות על היריון מחוץ לנישואים – דבר היכול להסביר את הנתונים הגבוהים.

מה שנתן רוח גבית לתנועת “פרו-לייף” האמריקנית המתנגדת להפלות היה מינויו של השופט השמרני ברט קוואנו לבית המשפט העליון, באוקטובר 2018. מינוי שעשוי בעתיד להותיר את ההחלטה בנושא הפלות בידי המדינות השונות, במקום לכפות זאת עליהן בחוק. באפריל האחרון נחתם באוהיו חוק הנקרא “פעימות הלב”. החוק אוסר על ביצוע הפלה לאחר השבוע השישי להיריון בו כבר מופיעות בוודאות מוחלטת פעימות הלב של העובר. בדקוטה הצפונית נחתם חוק האוסר על שימוש במלחציים, במספריים ובמלקחיים בהוצאה של העובר בשליש השני להיריון. ובטקסס קוראים תיגר על החלטות בית המשפט העליון ודנים בהצעת חוק שתגזור עונש מוות על נשים המבצעות הפלות. בניגוד להן, יש מדינות הפועלות דווקא לעגן בחוק את הזכאות לביצוע הפלה.

האם התנועה בארה”ב תגיע גם אלינו? האם נושפע ממנה? בעולם גלובלי שבו כל מה שקורה במדינה אחרת מגיע תוך שניה דרך הרשתות החברתיות, צריך לקחת את האפשרות הזו בחשבון.