״שלום, אני מתעניין בסמארטפונים סיניים״, אמרתי למוכר האדיב, בחור בשנות ה-20 לחייו, שעמד מאחורי דלפק הקבלה בכניסה לאחת החנויות המתמחות במכירת ניידים ״מייד אין צ'יינה״ באזור רמת-גן. במהלך סמול טוק קצר, ואחרי שהוא מציע לי קפה, הוא שולף מהכיס סמארטפון ומחזיק אותו מול הפנים שלי. ״אני משתמש בזה״, הוא אומר על המכשיר של חברת ״וואווי״, יצרנית הסמארטפונים הרביעית בגודלה בעולם. ״זה הפלאפון הכי טוב שקיים״.

״מה עוד יש לך?״ אני מתחמק באלגנטיות. רק חודש לפני כן חשפנו את הקשר של המותג לשירותי הביון הסיניים ולצבא סין. קשה לי לדעת בוודאות מה זה אומר על הסמארטפון הזה, אבל כשראש הסי-איי-אי לשעבר, גנרל מייקל היידן, אישר בראיון שערכתי איתו כי ״וואווי״ עוסקת בריגול, החלטתי להמשיך הלאה.

״יש גם את זה״, הוא מוריד מהמדף נייד של חברת ״שיאומי״, יצרנית הסמארטפונים השלישית בגודלה בעולם (אחרי ״אפל״ ו״סמסונג״), ומראה לי אותו. ״זה מגיע כמובן ישר מהיצרן. קח, תבדוק אותו״.

אני מדליק בלחיצה את הנייד של שיאומי (מסוג Redmi 2) שמגיע עם מערכת הפעלה שפיתחה החברה, הנקראת MIUI. אחרי הגדרה של שפת אם (עברית) ומיקום (ישראל), הנייד של שיאומי מבקש ממני לאשר את תנאי השימוש. מדובר בפרוצדורה מוכרת שמרבית המשתמשים פותרים בחוסר סבלנות טיפוסי באמצעות לחיצה מהירה על ״אישור״. אבל אני מתעקש לעלעל בהם.

לא חולף זמן רב ואני מבחין בדבר מה מוזר בהסכם. מתברר שכל מי שמאשר את תנאי השימוש ומשתמש בסמארטפון של ״שיאומי״ או בשירותים שלה, ״מסכים לשאת בכל הסיכונים, ולקחת על עצמו חבות משפטית מלאה״, אם יתנגד ״לעקרונות הבסיסיים שנקבעו בחוקה של הרפובליקה העממית של סין״. מוזר, אני חושב לעצמי, ששיאומי מאלצת אותי להסכים לחוקה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, אפילו כשאני וכל יתר משתמשי המכשיר בישראל, מתגוררים מחוץ לסין. הלאה.

מי שתומך ב"חופש לטיבט", בעצמאותה של טייוואן או בממשל דמוקרטי בהונג קונג, מחלל את הסכם המשתמש של שיאומי

שורה מתחת אני מגלה ששיאומי גם אוסרת עליי ״לערער את האחדות הלאומית [של סין]״. תרגום לשפה מערבית אומר שאם אני תומך למשל ב״חופש לטיבט״, בעצמאותה של טייוואן או בממשל דמוקרטי בהונג קונג, אני מחלל את הסכם המשתמש של שיאומי, ואצטרך ״לשאת בכל הסיכונים לכך״.

בשורה נוספת בהסכם נאסר עליי ״להדליף סודות מדינה״. האם הם מתכוונים למשל לתחקיר שפרסמנו לפני מספר חודשים על ״בית חולים למטרות רצח בסין״? אני תוהה לעצמי. מה יקרה כאשר אשתף אותו בפייסבוק דרך המכשיר הזה?

אגב, אם אתם מחשיבים את עצמכם כאנשים מאמינים, אתם צריכים להיזהר גם כן. ההסכם קובע שלמשתמש אסור ״לחתור תחת המדיניות הדתית הלאומית [של סין]״ – או במילים פשוטות – לעבור על מדיניות המפלגה הקומוניסטית האוסרת קיום דתות ואמונות רוחניות שהמפלגה אינה מאשרת. אסור למחות או להתנגד למדיניות הפסולה הזו שמובילה את המשטר הסיני, בימים אלה, לתלוש צלבים מכנסיות בסין, לרדוף מיליוני נוצרים המעזים להתפלל בכנסיות ביתיות, ומאז 1999, להשמיד את מתרגלי הפאלון גונג.

אם אתם לא אנשים מאמינים אבל סתם בא לכם לסמס הודעה הקשורה בבודהיסטים טיבטים, למשל, כנראה שאתם עוברים על איסור ״קידום כתות״ המופיע גם הוא בהסכם. אחת הטקטיקות הידועות שסיגלה המפלגה הקומוניסטית לאורך שנים היא להדביק את סטיגמת ה״כת רעה״ לאמונות רוחניות שהיא מחליטה לרדוף, ובדרך זו לגרום לדה-הומניזציה שלהן המכשירה בעיני הציבור את הרדיפה. אבל בואו לא נלך רחוק כל כך. מספיק שהתחלתם לעסוק ב״פנג שוואי״ למשל, והשיטה השפיעה על בריאותכם ורוחכם ובא לכם לקדם אותה – שוב הפרתם את ההסכם – הפעם עברתם על איסור ״קידום אמונות תפלות״.

מזל שבשורה נוספת מתחת דאגו להכניס משפט שמוודא שאף אחד לא יעלה על דעתו, בשום מצב, ״להסית לשנאה אתנית או להפליה אתנית״.

אבל החומר המעניין באמת מגיע אחר כך: מתברר שבכל מה שקשור בחדשות ובפוליטיקה, ההסכם אוסר עליכם ״להפיץ שמועות״ דרך הסמארטפון. מה זה אומר? לפי טרמינולוגיה מוכרת של המפלגה הקומוניסטית הסינית, כאשר אתם דנים במה שקורה בחדשות, אסור לכם לומר דברים שאינם הולכים לפי הקו שקבעו כלי תקשורת המשמשים כשופר של המפלגה, כמו סוכנות הידיעות הסינית ״שינחואה״.

הפצת דעות ויראליות ברשתות החברתיות, למשל, בניגוד לקו שקבעה המפלגה, נחשבת ל״הפצת שמועות״ שדינה מאסר. פרסום מידע על הטבח בכיכר טיאננמן ב-1989, אירוע היסטורי שעד היום מצונזר בסין, נכנס גם כן לקטגוריה הזו. אפילו העלאת פוסט על נפילת הבורסה בשנגחאי, מידע שהמפלגה הקומוניסטית אסרה לפרסם ביולי 2015 כשהבורסה קרסה, יגרום לכם להפר את ההסכם.

אבל שיאומי לא רק אוסרת עליי להפר תנאים קומוניסטיים ומכריחה אותי לחתום על כך, דבר מקומם בפני עצמו, אלא שבמקביל אני גם מתחייב לתת לה גישה לחשבון שלי ואישור להעתיק ולשלוח את התוכן ואת פרטיי האישיים למה שנקרא ״Designated Receiver״.

לאן בדיוק? קשה לדעת. ב-2014, אדם מאיגוד הטלפונים הסלולריים של הונג קונג, ששמו קני לי, בדק סמארטפון של שיאומי מדגם Redmi Note, והבחין שהמכשיר מנסה בעקביות להתחבר לכתובת בבייג'ינג ולשלוח אליה מידע אישי של המשתמש. כשכיבה את שירותי הענן של החברה, מחק את מערכת ההפעלה והתקין גרסה חדשה שלה – הבעיה נמשכה. גם חברת בדיקות האבטחה F-Secure הגיעה למסקנה דומה.

שיאומי הכחישה וטענה שהיא שולחת לשרתים מרוחקים רק חישובים מסוימים של העדפות המשתמש, המאפשרים לה להציע למשתמש עדכונים ואפליקציות. בתגובה נוספת לנושא היא השיקה עדכון המאפשר למשתמשים לכבות את אופציית המסרונים בענן (שלטענתה קשורה בבעיה שהתגלתה). אולם קני לי בדק שוב את הסמארטפון, וגילה שהעדכון לא פתר את הבעיה – שיאומי ממשיכה לשלוח מידע אישי לשרתים בבייג'ינג.

מִנהל הסייבר הסיני

שיאומי אינה החברה היחידה שמאלצת את לקוחותיה להתחייב לתנאים קומוניסטיים דרקוניים. דברים דומים מצאתי בשירות הענן שמציע המותג "וואווי", המתהדר, באתר האינטרנט שלו בשפה האנגלית, בהיותו ״ספק שירותי הענן הסיני הגדול בעולם״; בחברת Foream, יצרנית מצלמות ספורט סינית שמוכרת את מרכולתה מחוץ לסין; ואפילו באפליקציית הסריקה CamScanner שאני משתמש בה דרך האייפון שלי כבר יותר משנה, בלי שהיה לי מושג על מה חתמתי.

כשערכתי בדיקות ארכיון דיגיטליות, פעולה פשוטה שמטרתה לבדוק גרסאות היסטוריות של תנאי השימוש בחברות האלה, גיליתי דבר מעניין נוסף. מתברר שלא תמיד הכריחו החברות את המשתמשים לחתום על התנאים הקומוניסטיים האלה. אפליקציית הסריקה CamScanner למשל, הוסיפה את התנאים הקומוניסטיים לראשונה במאי 2013, ושיאומי הוסיפה אותם רק באוקטובר 2014.

״אני מכיר עורך דין העובד בחברת תוכנה סינית גדולה, שמכניס תנאי שימוש כאלה כל הזמן״, אומר לי עורך דין סיני המייצג לקוחות הפועלים מניו יורק. ״בתוך סין החברות האלה יכולות לדווח עליך לרשויות ולסגור את החשבון שלך בלי לתת על כך דין וחשבון לאף אחד״.

״מחוץ לסין״, מוסיף בהתכתבות באימייל משפטן סיני שביקש לא להזדהות בשמו, ״הן לא יכולות לפגוע בצורה ישירה כזו במשתמש, כי זה יגרור תגובה משפטית נגדן, אבל ייתכן שהן יכולות לנקוט באמצעים אחרים. הן יכולות לעקוב אחר החשבון שלך, להעביר את המידע האישי שלך לרשויות הסיניות או משהו כזה. אני לא בטוח. אבל חייבת להיות סיבה לכך שהן מפרסמות את התנאים האלה באנגלית״.

כמובן שיש אופציה נוספת – שמדובר בסך הכול ב״כיסוי תחת״ של החברות הסיניות, הנאלצות בלית ברירה להכניס את המשפטים הקומוניסטיים האלה לתנאי השימוש שלהן כדי ליישר קו עם מדיניות המפלגה הקומוניסטית שדורשת זאת מהן.

שיאומי אינה החברה היחידה שמאלצת את לקוחותיה להתחייב לתנאים קומוניסטיים דרקוניים. דברים דומים מצאנו בחברות נוספות.

כשאני נובר ברגולציות סיניות, אני מגלה שאיסורים קומוניסטיים כאלה מופיעים במקומות רבים בחוק הסיני. החל מרגולציה שנכנסה לתוקף כבר ב-2002 (The Regulations on the Administration of Audiovisual Products), המאלצת חברות העוסקות בפעילויות שיש בהן תוכן ויזואלי או קולי, לדווח לממשל על תוכן החומרים בפעילויות האלה, ועד ״תקנות לניהול משתמשי אינטרנט״, שפורסמו בפברואר 2015, באתר ״מנהל הסייבר של סין״.

רזולוציות ספציפיות יותר של דברים המופיעים בתנאי השימוש (כמו איסור קידום ״אמונות תפלות״), אני מוצא למשל בסעיף 300 בחוק הפלילי הסיני. הסעיף מכשיר רדיפה של אדם המארגן פעילויות הנחשבות ל״אמונות תפלות״, אם כי לא מוגדר בסעיף מה נחשב ל״אמונה תפלה״. כך יכולות הרשויות להשתמש בפרשנות האישית שלהן כדי לרדוף מי שהממשל אינו חפץ ביקרו.

ומה לגבי ״הדלפת סודות מדינה״? חיפוש פשוט בגוגל מראה שבתי משפט בסין הרשיעו בעבירה זו אין-ספור אנשים, גם כאשר המידע שהם הדליפו כביכול, כבר היה ידוע למיליוני אנשים אחרים. באיזה מקרים מדובר? החל בשליחת עיתונים סיניים לחו״ל, דרך איסוף מידע מחנויות ספרים מקומיות לשימוש במחקר אקדמי, ועד להגשת תלונה על שחיתות של פקיד ממשל מקומי. יש פשוט יותר מדי מקרים כאלה.

אבל גם אם מדובר ב״כיסוי תחת״ של החברות הסיניות, עדיין עולה השאלה מדוע הן מוכנות לאמץ תנאים המפרים את עקרונות חופש הביטוי וחופש ההתאגדות מחוץ לסין, ושמקדמים גזענות ורדיפה של קבוצות שונות בחברה.

האם חברה כמו שיאומי, השואפת להיות ״אפל״ הבאה, לא קולטת את זה? האם היא לא מבינה שזה נראה רע ונתפס לא טוב מחוץ לסין? או שיש סיבה נוספת, נסתרת מהעין, לכך שהיא מפרסמת את הדברים האלה באנגלית ודורשת ממשתמשים מערביים לחתום עליהם?

הקורבן הראשון

אמנם לשאלה הזו קשה למצוא תשובה ברורה, אולם מספר פעולות שמקדם המשטר הסיני בימים אלה שופכות מעט אור על כך. למשל, חוק שנוי במחלוקת שעבר בסין ביולי 2015, הנקרא ״חוק הביטחון הלאומי״, מדגיש ש״סין חייבת להגן על האינטרסים הביטחוניים הלאומיים שלה – בכל מקום״. בדגש על ״בכל מקום״ – מהחלל החיצון ועד גושי הקרח בקטבים, וככל הנראה גם בסמארטפונים שמחוץ לסין.

הדבר המעניין הוא שהחוק אומר ש״האינטרס הסיני״ אינו קשור רק בביטחון לאומי, אלא גם בדת, באידאולוגיה ובפוליטיקה, ושיש להגן על הדברים האלה בכל מקום.

הבלוגר הגרמני קריסטוף רהייג' הוא אולי הקורבן המערבי הראשון של החוק הזה. בדצמבר 2015 הוא העלה ליוטיוב סרטון שכינה את מייסד המפלגה הקומוניסטית, מאו דזה-דונג, ״היטלר הסיני״. בתגובה, אתר של ״ליגת הנוער הקומוניסטית״, ארגון הכפוף למפלגה הקומוניסטית, קרא להעניש את רהייג'. למה? מכיוון שעל אף שהוא חי בהמבורג, הוא עבר על החוק הסיני – העז להעליב את מנהיג סין לשעבר.

למעשה זה לא משנה שהוא חי בהמבורג, מכיוון שהוא ״הפר את הריבונות הסינית על האינטרנט״, טען ארגון ״ליגת הנוער הקומוניסטית״. ״הנשיא שי ג'ין-פינג אמר שאף על פי שהאינטרנט הוא וירטואלי, יש בו ריבונות״, הגיב לכך סגן מנהל האוניברסיטה הסינית לתקשורת ומשפט, ג'ו ליי. ״משמעותה של ריבונות אינטרנטית היא שאתה יכול לעשות דברים ברשת שלך, כל עוד אתה לא פוגע בי. אבל כשאתה נכנס לרשת שלנו, אתה חייב לציית לחוק הסיני״.

הן יכולות לעקוב אחר החשבון שלך ולהעביר את המידע האישי שלך לרשויות הסיניות. יש סיבה לכך שהן מפרסמות את התנאים האלה באנגלית.

תירוץ הזוי כמובן, מכיוון שרהייג' לא נכנס לרשת הסינית, ולמעשה אין בכלל הפרדה ריבונית באינטרנט בין סין לבין יתר העולם. פוסט שאני מעלה בישראל יכול להגיע למיליוני קוראים היושבים בסין, אם הם יבחרו לקרוא אותו (בהנחה שהממשל הסיני לא יצנזר אותו קודם).

באותו חודש עבר חוק נוסף שנוי במחלוקת – ״החוק למלחמה בטרור״, שממנו עולה כי לא רק מי שעוסק בפעילות טרור נחשב לטרוריסט בעיני הרשויות הסיניות, אלא שגם ״מחשבות״, ״נאומים״ או ״הרצאות״ המאתגרים את שלטון המפלגה הקומוניסטית עשויים להיחשב כפעילות טרור. דבר האומר שברגעים אלה ממש, כשאני כותב שורות אלה, אני מבצע ״פעילות טרור״ המסכנת את שלטון המפלגה.

כנראה שכדי להבטיח ש״טרוריסטים מערביים״ כמוני לא יסכנו את סין, עורך השלטון הסיני חקירות תכופות ומאלץ גם את החברות המערביות בסין להשתתף בהן. למעשה הוא אף כתב סעיף מיוחד בחוק שמסדיר את זה – סעיף 18 – המאפשר לו לדרוש מכל חברה זרה לשתף איתו פעולה, ואף לתת לו גישה ללא פחות מאשר קוד המקור של הטכנולוגיה – קודש הקודשים שהחברה פיתחה במאמצים רבים.

יב״מ כבר שיתפה פעולה עם החוק, והפכה לחברה הראשונה המאפשרת למשטר הסיני להציץ לקוד המקור של חלק ממוצריה. לפי החברה, זה נעשה ״במתחם מאובטח״ שבו לא התאפשר לאנשי הממשל הסינים להוציא את הקוד מהחדר או לשנות אותו באיזושהי צורה.

כמו הידרה עם כמה ראשים, או תמנון שזרועותיו מגיעות למקומות רבים, נראה כי המפלגה הקומוניסטית משתמשת בכמה אמצעים העומדים לרשותה כדי לאכוף את מרותה בתוך סין, אבל גם מחוץ לה.

שליטו החדש של האינטרנט

החשש הזה רחוק מלהיות קונספירציה. הממשל הסיני בעצמו לא מסתיר את זה. במיוחד בכל הקשור בשאיפותיו להשתלט על האינטרנט העולמי, שאיפה שהובאה לידיעת הציבור בנובמבר 2014, כשהמפלגה אירחה את ״ועידת האינטרנט העולמית״, לאותה שנה, תחת הסלוגן: ״עולם מחובר הנשלט על ידי כולם״.

״הגיע הזמן שסין תגשים את האחריות שלה״, אמר מעל הבמה לי יו-שיאו, עמית מחקר באקדמיה הסינית לסייבר-ספייס. איזו אחריות בדיוק? באותם ימים הודיעה ארה״ב כי היא מתכננת לוותר על שליטתה בארגון ICANN (Internet Corporation for .(Assigned Names and Numbers תפקיד הארגון לוודא שפעילות רשת האינטרנט העולמית תהיה יציבה ומאובטחת באמצעות עבודות תחזוקה טכניות של מאגר כתובות האינטרנט והפרוטוקולים שלו.

״אם ארה״ב מוכנה לוותר על ניהול האינטרנט, עולה השאלה מי ייקח את המושכות ואיך זה ינוהל״, אמר לי יו-שיאו, לפי העיתון China Daily. ״סין הופכת ממשתתפת באינטרנט, לזו שמשחקת את התפקיד הדומיננטי והמוביל בו״, המשיך. ״קודם כל אנחנו צריכים לקבוע את המטרות שלנו ב'סייבר-ספייס', ואז לחשוב על האסטרטגיה שיש לנקוט בה״.

שנה לאחר מכן חזר לי יו-שיאו על אותן המטרות שוב, באותה ועידה: ״לסין יש הזכות, בתור המדינה שיש בה הכי הרבה אזרחים, לקבוע את החוקים הבין-לאומיים לשליטה ב'סייבר-ספייס'… כינון חוקים זו רק ההתחלה״.

נראה שדבריו של לי קורמים עור וגידים. בסוף מארס 2016 נחשף ארגון סיני חדש ששמו Cyber Security Association of China. הארגון אמור לטפל בדיוק בזה – ליצור כללים ותנאים שיחולו על האינטרנט העולמי, הדומים לאלה שהמפלגה הקומוניסטית אוכפת בסין – אלה שגרמו לסין להתברג במקום האחרון בעולם במדד חופש האינטרנט של ארגון ״Freedom House״ ב-2015, אחרי סוריה וקובה.

את הארגון הסיני מוביל אדם ששמו פאנג בין-שינג, דמות מפתח בפיתוח ״חומת האש הגדולה״ – מערכת הצנזורה על האינטרנט שמשמשת את המפלגה הקומוניסטית בסין. מלבד פאנג, יושבים בארגון 275 חברים-מייסדים נוספים, ביניהם בכירים בחברות סיניות ידועות, כמו באידו ועליבאבא. לפי העיתון ״גלובל טיימס״, המשמש כשופר של המפלגה הקומוניסטית הסינית, מטרת הארגון ״להגשים את תפקידה האסטרטגי של סין – להיהפך לכוח אינטרנטי חזק״.

אבל זה לא כזה פשוט. האינטרנט לא באמת נשלט כיום על ידי ממשלה מסוימת, אלא פועל במודל מבוזר – עסקים, ארגונים חברתיים, מכוני מחקר, ובעצם כל מי שמשתתף בו ״שולט בו״. גורמי אכיפת חוק שמפקחים עליו מתעסקים לרוב רק בפשע ובפעילויות בלתי חוקיות.

אז איך בכל זאת אפשר לשלוט על האינטרנט? אחד הכיוונים שהארגון הסיני פועל בו הוא ״תקינה״. האינטרנט מאפשר לשני מחשבים או לשתי תוכנות שנוצרו על ידי חברות שונות לגמרי לתקשר ביניהן. אימיילים הנוצרים בתוכנה של מיקרוסופט, למשל, ניתן לקרוא בקלות במחשב נייד של ״אפל״ או באייפון. ובאתר שיצרה ויקיפדיה אפשר לצפות בדפדפן של ״גוגל״ או ״מוזילה״.

המאפיין הזה, שמאפשר לטכנולוגיות שונות לתקשר זו עם זו, נקבע באמצעות ״תקנים״ שמפתחים מגוון ארגונים המתמחים בכך. כשחברה כמו פייסבוק או יב״מ מפתחת מוצר חדש, אין גוף או סמכות שאומרים לה באיזה תקן היא צריכה להשתמש או לתמוך. זו החלטה שלה.

אבל המפלגה הקומוניסטית מקווה לשנות את זה באמצעות השתלטות על זרוע התקינה של האו״ם – ״איגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי״ (ITU), גוף שיצר לא מעט תקנים הנמצאים בשימוש באינטרנט, כמו למשל פורמט JPEG ותקנים הקשורים בהצפנה.

למה דווקא ITU? הסבר אחד קשור במבנה האיגוד – הגורמים היחידים ששותפים להחלטותיו הן מדינות. חברות טכנולוגיה יכולות לשלם כדי להשתתף בתהליכי התקינה, אבל הן לא יכולות להצביע או להחליט איזה תקן יאומץ ואיזה לא. גם מסמכי האיגוד זמינים רק לחברי ITU, כלומר הציבור אינו חלק מהתהליך שמתרחש בו. דבר העומד בניגוד מוחלט לתהליכים המתרחשים בארגוני תקינה אחרים הנעזרים במשתמשים ומגלים שקיפות מלאה.

אם לא די בכך, מתברר שהמזכיר הכללי של ITU, ג'או הו-לין, הוא סיני. בוועידת האינטרנט העולמית שנערכה בסין ב-2015, הוא אמר שצריך לקדם מהלכים שיאפשרו למדינות לשלוט במה שקורה במרחב הסייבר, והוסיף שהוא בונה על התמיכה של סין במהלך הזה שמוביל ITU, לפי אתר Council on Foreign Relations.

זה כבר החל לקרות. איגוד ITU, בהובלת סין וגם רוסיה, אימץ מבלי שכמעט אף אחד הבחין, תקינה טכנולוגית (שמספרה Y.2770) המאפשרת לממשלות ולחברות לגשת לתעבורת הגלישה של המשתמש, לאימיילים, להעברות בנקאיות ולשיחות קוליות – כל זאת ללא אמצעי בקרת פרטיות מספקים.

זה נעשה באמצעות טכנולוגיה הידועה בשם (DPI (Deep Packet Inspection, שהמשטר הסיני כבר משתמש בה בסין כדי לעקוב אחר מה שקורה ברשתות תקשורת ולצנזר תוכן שהוא טוען שמזיק לאינטרסים שלו. ספקי אינטרנט בסין משתמשים בזה כדי לבדוק מילים רגישות שרצות ברשתות שלהם, כמו ״עצמאות לטיבט״ או ״פאלון גונג״, ולחתוך את התקשורת שם.

סין רוצה שכל החברות הפועלות במרחבי האינטרנט יחויבו להשתמש ולתמוך בתקינה הזו ובתקנים נוספים של ITU, ומנסה לקבל תמיכה לכך מיתר המדינות החברות באיגוד. כך, כאשר יחליט ITU על תקן כלשהו, כל המדינות החברות באיגוד ייאלצו לשנות בהתאם את החוקים במדינתם. וכשממשלות יהיו הסמכות היחידה שתחליט איזו תקינה חברות טכנולוגיה יחויבו לסגל, יהיה בכך כוח שישנה, הלכה למעשה, את האופן שבו פועל האינטרנט.

כל המהלכים שהמשטר הסיני מקדם – החל מחוקים שמשפיעים על מה שקורה מחוץ לסין, ועד ניסיונותיו להשפיע על האינטרנט העולמי, צוברים תאוצה ומתהווים בימים אלה ממש. מי יודע, אולי בעתיד הקרוב נאלץ להישמע גם בישראל לכללים קומוניסטיים דרקוניים, או לכל הפחות, כפי שכתוב בתנאי השימוש של ״שיאומי״: ״לשאת בכל הסיכונים ולקחת על עצמנו חבות משפטית מלאה״.

---

* מחברת שיאומי לא התקבלה תגובה עד למועד פרסום הכתבה.