אניטה קולינס לא ידעה לקרוא עד גיל תשע. היא הצליחה להעמיד פנים ולהסוות זאת, אך חוותה התדרדרות בלימודים. בהמשך גם קשריה החברתיים התחילו אט אט להתרופף. אבל אז חלה תפנית מפתיעה: היא החלה ללמוד לנגן בקלרינט במסגרת פרויקט מוסיקה בבית ספרה. היא למדה לקרוא תווים ועבדה קשה להתכונן להופעה מול קהל. זה היה תחום בו הרגישה שהיא מצטיינת ואחרי כחצי שנה בלבד בפרויקט, היא גם למדה לקרוא באופן שוטף. כילדה – לימודי המוסיקה שינו את חייה.

אניטה קולינס אינה הילדה היחידה שהמוסיקה שינתה את כל מסלול חייה. במחקר נרחב שנערך בקולומביה הבריטית שבקנדה בקרב 112,000 תלמידים מכיתה ז' עד י"ב, מצאו מתאם חיובי בין פעילות מוסיקלית בבית הספר לבין הישגים גבוהים יותר במתמטיקה, במדעים ובאנגלית. ככל שרמת המעורבות המוסיקלית של התלמידים (השתתפו ביותר קורסים) הייתה גבוהה יותר כך ההישגים היו גבוהים יותר, במיוחד הדבר נכון לגבי מוסיקה אינסטרומנטלית^[1].

במחקר אחר שנערך בגרמניה בקרב כ-4,000 תלמידים בגילים 17-8, מצאו החוקרים כי תלמידים שלמדו מוסיקה קיבלו ציונים טובים יותר בלימודים, היו בעלי אמביציה ואישיות פתוחה יותר, לעומת אלו שלא למדו מוסיקה או נגינה. ממצא מעניין שבא לידי ביטוי במחקר זה הוא שהשיפור הגדול ביותר שהובחן בלימודים היה בקרב תלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך – אלו שנקודת הפתיחה שלהם הייתה לכאורה נמוכה יותר.

המחקר השווה את ההשפעות של מוסיקה לעומת השפעות של פעילויות כמו ספורט, תיאטרון או ריקוד והשיפור בקרב אלו שלמדו מוסיקה היה גדול יותר לאין ערוך^[2].

וכאן נכנסת לתמונה ד"ר אניטה קולינס – אותה ילדה שחוותה על בשרה את אשר העניקה לה המוסיקה בגיל צעיר, הפכה בבגרותה למורה למוסיקה.

קולינס, שהכירה מקרוב את הקשר בין מוסיקה להצטיינות, רצתה להבין לעומק מדוע לימודי נגינה והאזנה למוסיקה גורמים לשיפור משמעותי כל כך אצל ילדים. היא חיפשה תשובות לשאלות: האם כל אחד יכול ללמוד לנגן? האם מוסיקה היא כישרון מולד או נרכש? – שאלות שיסייעו לה לעזור לתלמידיה שלה.

את השאלות היא מעלה בספרה החדש – פרי מסע ברחבי העולם בבתי ספר ובמעבדות לחקר המוח. במעבדות היא פגשה חוקרי מוח המשתמשים בטכנולוגיות כמו fMRI ו-EEG כדי לבחון את האזורים הפעילים במוח בעת פעילות מוסיקלית. חוקרים מהמעבדה למוסיקה ולדימות מוחי בבית הספר הרפואי באוניברסיטת הרווארד לדוגמה, מצאו שלאנשים שעסקו במוסיקה (נגינה ו/או האזנה), יש גמישות מוחית (נוירופלסטיות) גבוהה יותר. דבר זה מתבטא בין השאר ביכולות גבוהות יותר של למידה – מוחם שונה במבנה ובתפקוד ביחס לאלו שאינם עוסקים במוסיקה^[3].

במחקרים אחרים התגלה כי בעת פעילות מוסיקלית המוח פעיל בשלושה חלקים של קליפת המוח בעת ובעונה אחת: החלק התנועתי, החלק השמיעתי והחלק הוויזואלי. כמו כן, במהלך פעילות מוסיקלית מתקיים קשר מהיר בין שתי ההמיספרות של המוח^[4]. חוסר בתזמון בין שלושת חלקי קליפת המוח, והיעדר קשר בין שתי ההמיספרות, נחשבים כיום לחלק מהגורמים להפרעות קשב ולקשיי למידה.

כמו כן, מצאו שלמידת נגינה מסייעת לילדים להתרגל לתחושות של תסכול ואי נוחות. למשל, כאשר הם מתמודדים עם הקשיים שבתרגול כלי נגינה חדש, או עם חרדת קהל ופחד מכישלון. בה בעת, ההצלחה בהתמודדות הזו נותנת תחושת סיפוק ו"היי" מהאדרנלין שזורם במוח. כמובן, כל אלו יכולים להתבטא גם בתחומים אחרים^[5].

באשר לשאלה האם מוסיקה היא כישרון מולד או נרכש, סריקות fMRI הראו שכל התינוקות הם מוסיקליים מרגע לידתם. צליל הוא מזון למוח של תינוק כמו מגע, קשר עין והבעות פנים. באמצעותם תינוקות לומדים להבין את הסביבה. נוסף לכך, קיים קשר ברור בין עיבוד מוסיקלי במוח לבין התפתחות השפה. חשוב לדבר ולשיר לתינוקות, ולתת להם סביבה שמיעתית עשירה כדי שמוחם יתפתח.

בספרה המעניין קולינס מקשרת בין מחקרי מוח לבין ניסיונה האישי בלימוד מוסיקה בבית הספר. היא מפצירה בנו לא לוותר על לימוד מוסיקה משום שהיא חיונית להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של ילדים ומבוגרים כאחד.