ז ה היה עוד סיור עמיתים מקצועי במוזיאון הסמית'סוניון בוושינגטון בהדרכתו של מנהל המוזיאון, אבל עבור הפרופ' לאמנות ארתור פונתינן (Pontynen) הסיור הזה, כפי שהתברר בדיעבד, עמד להיות משמעותי הרבה יותר.

הם עמדו בחדר בו הוצגו פסלים טאואיסטים מתקופת סין העתיקה, ובתוך זרם השאלות שהופנו אל המנהל ירה פונטינן לפתע שאלה שהציקה לו מזה זמן רב: "האם מה שמציגה האמנות הטאואיסטית הזאת היא לדעתך אמת?" שאלתו יוצאת הדופן תפסה את המנהל לא מוכן. לא עברו כמה שניות עד שהמנהל ענה בהחלטיות: "אני חושב שזאת שאלה שאינה במקומה".

מה שעבור מנהל המוזיאון הייתה שאלה "שאינה במקומה", עבור פרופ' פונתינן, לשעבר המנהל של המחלקה לאמנות באוניברסיטת ויסקונסין, הייתה יריית הפתיחה לשנים רבות של מחקר. "חשבתי על כך שאם הקונטקסט של האמנות שאנחנו לומדים לא חייב להיות אמיתי או לא מנסה להיות אמיתי, אז מה הטעם או העניין באמנות הזאת?" הוא מספר לי בריאיון.

מחקרו של פרופ' פונתינן התחיל באופן טבעי בלמידה מחדש של המסורות הקדומות שיצרו פסלים כמו אלו שבמוזיאון. הוא היה משוכנע שכדי להגיע לתשובה לשאלה שהוא מחפש – "האם היצירות האלה הן אמת" – הוא חייב להבין לעומק את מצב המחשבה שהיה בחברות האלו ואת הדרך שבה הם חשבו על אמנות.

בספרו (For the Love of Beauty" 2017") הוא לא רק מצליח לענות על השאלה שחקר, אלא גם מסביר כיצד הדרך שבה אנחנו חושבים על "אמת" באמנות, ובחיים בכלל, קשורה בקשר ישיר לדרך שבה אנחנו חושבים על יופי ומגדירים אותו. המסקנות שאליהן הוא מגיע בספרו מעניינות לא רק בגלל הרציונל שבבסיסן, אלא גם כי הן שוברות מוסכמות עכשוויות ומשליכות על כל תחומי החיים.

"מצב המחשבה המודרני בנושא האסתטי מונע כל אפשרות של הבחנה באיכות", הוא קובע בריאיון שאני עורכת איתו. "אני טוען שזה הוביל לכך שאי אפשר היום להבדיל את הציוויליזציה שלנו מזו של הברברים".

אתה אומר דברים חמורים.

"נכון. אבל זה באמת כך".

מה זה יופי, אמת וחוכמה

בעת העתיקה, ביוון, במצרים, בירושלים ובתרבויות המזרח, האמונה בשמים הייתה הבסיס לכל יצירות האדם, ואנשים חיפשו לבטא אותה כמעט בכל תחום שבו עסקו. הם האמינו שערכים כמו יופי, טוב וחוכמה הם ערכים אמיתיים וגבוהים ושהאדם צריך לשאוף להציג אותם. "אמנות הייתה האמצעי לתיאור רעיונות ועקרונות גבוהים הקשורים בקיום האנושי, באלוהי וביקום", אומר פרופ' פונתינן. "אלו תרבויות שהמיומנות שלהן הייתה להשיג שלמות בכל תחום אפשרי. לחפש אחר החוכמה על אודות משמעות המציאות והחיים".

דוגמה לכך הוא פסל "הוונוס ממילו" שמוצג במוזיאון הלובר שבפריז. הפסל מתנשא לגובה של כשני מטרים ומתאר את אפרודיטה, אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית (ונוס במיתולוגיה הרומית). מי שילמד את היצירה באמצעות בחינת העובדות המרכיבות אותה (מבנה, פרופורציות, ההקשר ההיסטורי, החומר) או באמצעות הרגשות שהיא מעוררת בו (בלי להניח שהייתה ליוצר מטרה אחרת) לא יצליח להבין אותה, טוען פונתינן. "הפסל הוא ניסיון להפוך אידיאל כמו אהבה לצורה חומרית פיזית. לפי המסורת הקלאסית, אהבה היא דבר מורכב הרבה יותר מאוסף של עובדות ורגשות. אהבה היא אידיאל הקשור לחוכמה וליופי. אפלטון טען שאהבה היא הרצון לרכוש יופי".

אבל המילה "יופי" שאפלטון עסק בה אינה זו שאנו מבינים היום. היום אנחנו מקשרים "יופי" לאסתטיקה, אבל בעבר "יופי" הובן במשמעות שונה לגמרי. "יופי ואסתטיקה הם שני דברים שונים", אומר פונתינן. "במסורת היהודית, במסורת הנוצרית וגם בקונפוציוניזם, למשל, יופי הוא 'הפאר של החוכמה', ו'יופי' היה אותו דבר כמו 'טוב'. המילה יפה בעברית, היא גם טוב וגם יפה. זו המשמעות גם בסין ובכל המסורות המחפשות חוכמה. ביוונית, Kalos, היא מילה המאחדת בין יופי לטוב". במילים אחרות, ככל שמשהו טוב יותר כך הוא גם יפה יותר. המסורות ראו קשר בין המידות הטובות של האדם ליופי או בין הערכים הטובים שמייצגת יצירת אמנות ליופי.

כשהגיע אריסטו, הוא עדיין התייחס לקשר בין היופי לטוב. אך הוא חשב שבאמנות יש לבחון אם יצירה באמת השיגה את השלמות שלה, ובאיזו דרך היא נחוות רגשית, מסביר פונתינן. "אריסטו הוא זה שהתחיל להשתמש במילה אסתטיקה (ביוונית, אסתסיס פירושו "תפיסה חושית") אף על פי שהיא עדיין התקיימה עבורו בתוך יקום תיאולוגי, כלומר כזה שיש לו היגיון אלוהי ושבו, לכל צורה ודבר, אפילו למברג, ישנה המטרה התיאולוגית שלו".

אבל אחרי עידן אריסטו משהו החל להשתנות, והאופן שבו דיברו על אסתטיקה התרכז עוד ועוד במה שהאמן חושב על יופי, ולא בחיפוש אחר היופי בתור אמת גבוהה שיש לשאוף אליה. במילים אחרות, כל מה שנשגב, אלוהי או אידאי החל לצאת מהמשוואה.

"המונח החדש של האסתטיקה הוטבע על ידי הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן במחצית הראשונה של המאה ה-18, ואז אומץ על ידי הפילוסוף עמנואל קאנט. החל מהמאה ה-18 אסתטיקה אינה נמצאת יותר בהקשר בעל משמעות (כמו אצל אריסטו בהקשר תיאולוגי, מ"מ). היא רק סנסציות ותגובות רגשיות. דברים שאנו חווים כאשר אנו צופים ביצירה או תחושות שיש לאמן כשהוא מצייר", מסביר פונתינן.

אלמנט נוסף שהשפיע על השינויים בתפיסת היופי לטובת האסתטיקה היה המדע. ככל שהמדע גילה דברים, כך התקבעה ההנחה שרק עובדות מסבירות את המציאות, ואלו השולטים בעובדות הם מדענים. "אם תפקידם של המדענים להסביר את המציאות, מה תפקידם של האמנים?" שואל אותי פונתינן ועונה בעצמו: "תפקידם לבטא איך הם מרגישים, או איך אנחנו מרגישים יחד או איך אנחנו מרגישים האחד כלפי השני".

אתה טוען שהאמנות כבר לא הייתה אמצעי להשגת חוכמה וידע אמיתי. 

"בדיוק. מדען כמו גלילאו שחי במאה ה-17, למשל, היה אחד המדענים המוקדמים ביותר שביססו את הנושא הזה. גלילאו התנגד לכוחו של המוסד הסכולסטי – שיטת למידה שנוצרה בידי מלומדים תיאולוגים נוצרים באירופה והשתמשה בהיגיון כדי לתת תשובות לשאלות תיאולוגיות. הוא גם התנגד למוסד ההומניסטי. בגלל התנגדותו נתפס המוסד הסכולסטי בתור בּוּר, הנלחם בקִדמה, מושחת ודתי. אבל הסיטואציה ההיסטורית הייתה מורכבת הרבה יותר והנושאים עמוקים הרבה יותר מאשר לצמצם אותם לדואליזם פשטני של טוב גלילאני המתנגד לרשע סכולסטי.

"התפיסה החדשה לא קידמה חזון של יופי, אלא של אסתטיקה – ראייה מכנית של המציאות ושל החיים. זה גם קידם תפיסה אתאיסטית. תפיסה שאינה מציעה מטרה או משמעות למציאות והופכת את המטפיזיקה לחסרת משמעות. כשזה רק החל לתפוס תאוצה, הרבה לפני שגליליאו הגיע לעולם, האסטרונומים והמתמטיקאים המפורסמים ניקולאוס קופרניקוס ויוהאנס קפלר היו מודעים לקשיים האלו. קפלר, כנוצרי ואריסטוטלי אדוק, התנגד לתפיסה של יקום בלי אלוהים ובלי ערך".

אנחנו מדברים כאן בעצם על שינויים שהחלו כבר בתקופת הרנסנס. אבל היצירות היפות ביותר נוצרו בתקופה הזאת, והיא נחשבת לשיא של היצירה האמנותית במערב. כיצד אתה מסביר שבאותה תקופה גם החלו שינויים מרחיקי לכת? 

"את צודקת. בתקופת הרנסנס היו אמנים כמו בוטיצ'לי ורפאל שניסו להמשיך את הקו של אמנות היוצרת חוכמה. הם היו ניאו-אפלטונים, אך נמצאו גם בתוך תרבות המחשבה האוגוסטינית שהאמינה בטוב והתנגדה לאלימות. הם האמינו שאלימות היא שלילה של המציאות".

כלומר, אם אתה רוצה להגיע למה שאמיתי, אתה צריך להגיע למה שטוב. 

"בדיוק. עם זאת, היו אמנים שהאמינו במדע. ההנחה שכל האמנים האיטלקים של הרנסנס חיו בהסכמה היא שגויה. לאונרדו דה וינצ'י, אגב, היה בין האמנים שהחלו לפנות למדע".

באמת? כשאתה מסתכל על הציורים שלו, על האופן שבו הוא מצייר דמויות כמו מלאך, זה יופי, לדעתי. 

"אני לא מתווכח על התגובה שלך בכלל. אבל הייתי מבקש ממך להרהר כשאת חושבת על הנושא הזה. כשאת אומרת שמשהו הוא יפה, כיצד את משתמשת במונח הזה? האם את משתמשת בו כמשהו עמוק או את משתמשת במילה הזאת במובן אסתטי?"

איך אתה מחליט מה עמוק מספיק, מה באמת מייצג יופי?

"כל אמן, כל אדם שיוצר משהו ומחפש חוכמה מנסה לממש באופן חומרי את מה שאמיתי וטוב במציאות. נגר אולי ינסה ליצור את הכיסא המושלם, רופא ינסה למצוא את התרופה המושלמת, מדינאי ינסה למצוא שיטת צדק מושלמת. אבל האם עבודתם תבטא גם סוג עמוק יותר של שלמות? כזו המעניקה לנו תובנה עמוקה יותר על משמעות הקיום? כולם אמנים, כולם ראויים לכבוד, אך לא כולם מגיעים לאותה דרגה של עומק".

הזכרת אמנים ברנסנס שהאמינו במדע. מה אתה חושב על מיכלאנג'לו?

"הוא היה על הגדר. הוא היה מחויב מאוד ליופי, והוא התאבל על כך שהיופי הפך לסובייקטיבי. זה עינה אותו. הוא ראה מה מגיע. ההגעה של החומריות האסתטית והברוטליות".

אז תקופת הרנסנס היא סוג של צומת דרכים? 

"כן. לפי לוח השנה של המערב, מהמאה הראשונה עד המאה העשירית, האידיאליזם הרוחני שלט. ראייה נאו-פלטונית של החיים שלטה. ואז התרחש במאה ה-11 שינוי ביחס לאסתטיקה ולאלוהי, ובהדרגה עלו המדעיות והתפיסה המטריאליסטית.

"כשמגיעים כיום למוזיאונים של אמנות התערוכות תמיד מוצגות בסדר כרונולוגי. כאילו אנחנו נמצאים במרוץ שהאופק שלו הוא העתיד ומה שעתידי הוא תמיד טוב יותר. אני חושב שזה באופן בסיסי שגוי. ההנחה שהחדש הוא טוב יותר ושהישן הוא פג תוקף שגויה. למעשה להנחה הזו אין משמעות אם אתה מחפש מה משמעותי בחיים".

משמעות האמנות

אמרת שיצירת אמנות אמיתית צריכה לשפר את חיינו. מה קורה לנו כשאנחנו מתבוננים ביצירות השואפות ליופי ואמת לעומת יצירות אחרות שאינן שואפות לאידיאלים כאלה? 

"זה משפיע עליך כמו שדת משפיעה עליך. כאשר מונֶה מצייר את ערימות השחת שלו ואנשים רואים את הערימות בכמה מצבים, הוא מציג הבנה שחומרנות היא הדת שלו. זה משפיע על הצופה. באופן דומה, כשקומוניסט מצייר ציור קומוניסטי, זה ביטוי של הבנה קומוניסטית של המציאות. אימפרסיוניזם מציג הבנה מדעית מאוד של העולם. זה משפיע על אנשים".

אנשים רבים יאמרו לך שהאור הנופל על ערימות השחת של מונֶה או החבצלות שלו, זה יופי. 

"משמעות האמנות של מונֶה מורכבת מעובדות, רגשות ותפיסה של נהנתנות רגעית. ככזאת, היא טריוויאלית ושטחית. האימפרסיוניסטים והניאו-אימפרסיוניסטים נראו בבוז על ידי הפוסט-אימפרסיוניסטים.

"יש סיפור ידוע שמונֶה צייר דיוקן של אשתו הגוססת ואז הבין שהציור צמצם אותה לישות אסתטית ובלתי אנושית. כשאין משמעות אחרת בנושא הציור, הדיוקן נותר עובדתי, אסתטי וקשור בסגנון הציור. כשזה כך, הסגנונות השונים נכנסים לקונפליקט".

למה הכוונה ב"קונפליקט"?

"כשהגנתי על חיבור שלי באוניברסיטה, פילוסוף מהוועדה אמר שאין הבחנה באיכות בין ספר קומיקס לציור של רפאל. הוא אמר, 'אני יכול להעדיף אחד, ואני יכול לחשוב שהשני טוב יותר, אבל מבחינה אובייקטיבית, אין הבחנה איכותית בין השניים'. אני חושב שנקודת המבט הזאת נוראית. אם אין הבחנה איכותית, כיצד ניתן להבחין בין הברברי והתרבותי? מי מהם הוא טוב יותר? להיות אדם תרבותי או להיות קניבל? ציינתי קניבליזם כי באחד מהספרים שלי כתבתי שהאגודה האנתרופולוגית בארה"ב הצהירה שקניבליזם היא שיטה חברתית שאנחנו לא יכולים לשפוט אותה. אם רוצים ממש לפשט את זה, מנקודת המבט הזאת האם לא יהיה נכון לומר שנאציזם היא השקפת עולם אלטרנטיבית שיש לכבד? אני חושב שזה לא שפוי".

אבל אז, אם נחזור ליופי ולאמנות, אנשים יגידו לך שקומיקס, למשל, מייצג סוג אחר של יופי. 

"כן, זה מזכיר את המשפט הנודע ש'על טעם וריח אין מה להתווכח'. אני משתמש בדוגמה הזאת בשיעורים שלי: יש אנשים שאוהבים גלידת וניל, אחרים אוהבים שוקולד, זה עניין של טעם. אבל אם אני אציע שתתני לילדים שלך גלידה בגביע או רעל בגביע, מי מהם תחשיבי כטוב ומה תחשיבי כרע?"

אתה משווה ספר קומיקס לרעל? 

"אני חושב שהנושא שאנחנו מדברים עליו כעת הוא איך לבצע הבחנה איכותית של דברים. אם אנחנו לא יכולים לעשות הבחנות איכותיות, איך נבדיל אמנות מזבל? איך נבדיל בלט משוד מזויין? איך נבדיל אדיבות מאכזריות? אנחנו מתדרדרים למצב מחשבה ברברי כי אנחנו חושבים שלשפוט ערכים זה רֶשע.

"הרבה אנשים מאמינים היום שמשמעות החיים היא עניין של נקודת מבט אישית. אנחנו חיים בתקופה שבה המשמעות היא סובייקטיבית אף על פי שהעובדות הן אובייקטיביות. זה המאבק בין מצב מחשבה אסתטי למוח המחויב ליופי".

יש עניין נוסף. מרבית האנשים טוענים שערכים מסוימים הם טובים או רעים לפי קריטריונים סובייקטיביים שיש להם לטוב ולרע. קריטריונים המשתנים בין אדם לאדם. 

"כן, אבל את שוכחת שתרבויות מבוססות על דברים שאנחנו מסכימים לגביהם. אנחנו בוחרים לאהוב משהו בגלל שיש לו ערך. אם אדם אחד אומר 'טוטליטריזם הוא טוב, אני אוהב את זה'. ואדם אחר אומר, 'לא, בחירות חופשיות הם דבר טוב' כי הוא מכבד את הרוח האנושית, אז אני חושב שיש לנו בחירה אמיתית כאן – של איכות. חוסר היכולת שלנו לומר שתרבות גבוהה היא טובה יותר מבנאליות מעידה על התמוטטותה של התרבות.

"אנחנו חיים בתרבות שבה איכות היא סובייקטיבית. לכן אנחנו סובלניים לסטנדרט של כולם, אבל לא מסוגלים באמת לתמוך בזה בציבור בשם הסובלנות. זה מלכוד אמיתי. כישלון היכולת שלנו לשפוט איכות הוא שיקוף של הרלטיביזם".

הוא גם שיקוף של רעיון החופש. היכולת שלנו להחליט בצורה אוטונומית נחשבת לחופש – שהוא ערך חשוב.

"נכון. אני חושב שאנחנו ישויות מצפוניות ושלא צריך למנוע מאיתנו את חופש המצפון. זה בטבע שלנו להגיע למסקנות לגבי הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם. זה גם אלמנט מרכזי ברוב המסורות. אני חושב שבהחלט ניתן להגן על זה, אבל החופש שלך להבין ולהחליט לא צריך להיות הסטנדרט להגדיר מוסריות. אלא שצריך להיות לך סטנדרט גבוה יותר. אם הצורך הפנימי שלי הוא לרצוח נשים, נשים בסביבתי לא יהיו חופשיות. עם זאת, לפי הפוסט-מודרניזם, לפי קארל מרקס, הצורך הפנימי מגדיר את המוסריות. אם אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אני חופשי. אני טוען שהרדוקציה הזאת של מושג החופש היא טראגית. זה שיקוף של המוסריות היחסית, הרלטיביזם. אם מושג החופש מגדיר את המוסריות, יהיו תרבויות שיאמרו שבשם החופש אונס הוא טוב או שבשם החופש קניבליזם הוא טוב. יש ארצות שהאמינו שלהרוג יהודים זה טוב".

האם לדעתך קיימת דרך לחזור לתרבות המבוססת על מצב מחשבה המחפש את האמת והיופי? 

"אני חושב שכן. ההבנה שלנו של ההיסטוריה מושפעת מההבנה שלנו של האמת. וההבנה שלנו של האמת מושפעת מאוד בחזרה מההקשרים החברתיים המתחלפים. אם תתחילי להתבונן ביצירות אמנות ותשאלי את עצמך: האם היצירה הזאת מסבירה מציאות בחיים? – תיכנסי לדרך שונה של התעסקות באמנות, דרך שהיא שונה ממה שנורמלי היום.

"מטרת האמנות במערב המודרני, וגם באסיה היום, היא לספק בידור או תרפיה או תעמולה. אם אמנות אינה יכולה לספק לנו תובנות על משמעות החיים, אז כל מה שהיא יכולה להיות זה בידור, תרפיה או תעמולה. הבחירה בין אסתטיקה ליופי משנה באופן רדיקלי את הדרך בה אנו כותבים את ההיסטוריה של האמנות. היא גם משפיעה באופן בסיסי על הדרך שבה אנו מבינים את המציאות ואת החיים".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן