כניסה
הרשמה לניוזלטר

הם התחילו מבניית רהיטים, בדרך הגישו הצעה לבניית מוזיאון האקרופוליס וכעת הם עסוקים בלשנות את העולם. ראיון עם האדריכלים אורית ודורון פנחס, מייסדי ״ארכוד אדריכלים״

מאיה מזרחי | 17 בדצמבר 2014 | תרבות ואמנות | 7 דק׳

״קודם עושים ואחר כך נסתדר״

כמה חודשים לאחר שסיימו את לימודיהם בטכניון בתחילת שנות ה-90 והחלו לעבוד בהאנגר פשוט ששכרו בתל אביב, החליטו האדריכלים אורית ודורון פנחס, יחד עם זוג חברים, להציע מתווה למוזיאון האקרופוליס העתידי באתונה.

לא התחלתם בקטן.

״אני חושב שלא הבנו מה אנחנו עושים כי ברגע שאתה נהיה חכם האומץ חולף״, עונה דורון כשנפגשנו במשרדם שממוקם צמוד לביתם בצפון תל אביב. ״באנו עם ביטחון״, מוסיפה אורית, ״כי רצינו לשנות את העולם. מוזיאון האקרופוליס הוא סמל להתחלה של הכול, בתרבות ובארכיטקטורה וזאת הייתה הזדמנות מבחינתנו״.

מתוך 700 משרדי אדריכלים גדולים מהעולם ששלחו מתווים לתחרות, הזוג הצעיר זכה במקום 24 וב-24 אלף דולר. ״קיבלנו אופציה לשלושה אתרים בקרבת האקרופוליס בהם אפשר לבנות את המוזיאון וחשבנו שאנחנו לא יכולים לבנות את המוזיאון בדיוק מול האקרופוליס כי אז המוזיאון כאילו יתחרה איתו. אז החלטנו שאנחנו לא פועלים לפי תנאי התחרות״, מסבירה אורית.

בית הספר המשתלה | צילום: אילן מור

אז מה הצעתם?

״בסמוך לאקרופוליס יש האגורה (כיכר השוק) ועתיקות אחרות שהיו בתהליכי חשיפה. זיהינו בעיר כל מיני צירי תנועה של מבנים, ולכן חשבנו שזאת הזדמנות להכניס סדר לכל האתרים האלה וליצור משהו שיקשר בין כולם. בנינו משהו שהעיקרון שלו הוא אורכי, והוא אפילו יורד מתחת לקרקע. בחלקו הוא מוזיאון ובחלקו ציר תנועה הכולל חנויות ומחבר בין מקומות קיימים ויוצר מערכת שלמה. אמרנו שפרויקט כזה אי אפשר לעשות ברמת הבניין אלא ברמה עירונית. היה לנו חשוב לגלות איך המוזיאון נכנס לעיר ואיך הוא תורם לעיר״.

״ידענו שלא נזכה במקום הראשון״, מוסיפה אורית בחיוך, ״היינו נגד תנאי התחרות. חרגנו מגבולות האתרים ומתחת לקרקע. אבל בסוף זכינו – קיבלנו 24 אלף דולר״.

״חשבנו לעצמנו שהם ידלקו על הרעיון, יבינו אותו ויתנו לנו פרס, או שלא״, אומר דורון. קיווינו שיהיה מצב שבו מי שקבע את אזורי הבחירה יראה את התוכניות שלנו ויגיד, ׳רגע, בוא נשקול מחדש׳. והיה מישהו כזה.

״אנחנו לא מסתכלים מה אומרים עלינו או מה רוצים מאתנו. אנחנו הולכים עם האני מאמין הזה״.

כיסא ב-5,000 שקל בקסטיאל

“האני מאמין״ שלהם התחיל עוד כשהיו תלמידים לאדריכלות בשנות ה-80. אורית הייתה אז דיילת כדי לממן את לימודיה ודורון עבד בדוגמנות. לאחר שסיים את לימודיו החל דורון לעבוד במשרד גדול.

אורית שסיימה אחריו ידעה מייד שהיא תתחיל כעצמאית והזמינה את דורון להצטרף אליה. “התחלנו בלי ידיעה והבנה מאיפה ומה, ואיך נממן את זה. היינו בהרגשה של ‘עושים ואחר כך נסתדר׳״, היא נזכרת.
הם שכרו האנגר בשיתוף עם צלמת והחלו לעשות את מה שיכלו במסגרת האמצעים והמקום שהיה להם: הם החליטו לבנות רהיטים.
“ברזל, זכוכית, פלדה, פשוט התחלנו לעשות ולתכנן רהיטים״, משחזרת אורית, “ממש יצקנו יציקות בטון במרפסת. אני זוכרת שהדבר הראשון שעשינו היה קוביית בטון עם חריץ של אור, מנורה, ואז הלכנו לכל מיני חנויות יוקרתיות כמו קסטיאל והביתת והתחלנו למכור רהיטים. פתאום אנחנו קולטים שהרהיט שלנו נמכר ב-5,000 שקל בקסטיאל. בתקופה ההיא דורון הרוויח כ-600 שקל כשעבד בחברה ופתאום מגיעים לקוחות, ופתאום יש כתבות בכל העיתונים ותערוכות.
“עדיין הייתי דיילת, זה היה בשנה החמישית שלי. זה היה שלב מדהים כי הגיעו אלינו אנשים חשובים ועשירים והזמינו מאיתנו רהיטים. פשוט הזוי. הזמינו אותנו להתראיין במגזינים, ודורון דיגמן והיינו מין סלבריטאים… זה היה בתקופה אחרת. הצגנו גם במילאנו וזכינו בפרס הראשון על איזו מנורה שעשינו. ואז החלטנו לגשת לתחרות הבין-לאומית במוזיאון האקרופוליס באתונה״.

“התא המשפחתי מתפרק״

לפרויקט האדריכלי הראשון שהם בנו הם הגיעו דרך קבלן של בית פרטי בבאר יעקב שאורית פגשה כדיילת. בהמשך הם קיבלו פרויקטים של בתים פרטיים של אנשים שהכירו, ובמקביל הם תכננו תערוכות עיצוב שונות ובנו רהיטים. “היינו קרייריסטים שלא סופרים לא יום ולא לילה״, מספרת אורית, “גרנו בשנקין והחלטנו שאנחנו רוצים יותר, שאנחנו רוצים משפחה ופשוט עשינו פאוזה במירוץ המטורף הזה ותכננו בית, שבחלקו ישמש כמשרד. לקח לנו שלוש שנים לממש את זה״.
איך מאיטים את הקצב פתאום? איך המשכתם לגדול כמשרד?
“מגיע שלב שבו מבינים שהאדריכלות היא מקצוע שיש בו סתירה. שככל שאתה משקיע יותר זמן בלקוח, כך אתה מפסיד יותר כסף. לכן אנחנו לא מוכנים יותר לעבוד שעות נוספות או בשבתות וחגים. זה נכון גם לגבי אדריכלים אחרים שעובדים ב׳ארכוד אדריכלים׳. אנחנו רוצים שתהיה להם זוגיות, משפחה, שהעבודה תהיה חלק מזה. התרבות המערבית של הריצה גורמת לכך שהתא המשפחתי מתפרק. חלק מהתרבות הזאת היא בנייה של ערים כמו מודיעין, לדוגמה״.
מה רע במודיעין?
“ערים כמו מודיעין נקראות ‘ערי שינה׳. הן שאובות מהרעיון של החלום האמריקני – בית עם גינה ומטבח. אנשים השקיעו הרבה כסף כדי שיהיה להם בית כזה והשתעבדו לבנק ולמשכנתא. אבל הבעיה העיקרית היא שהאימא צריכה לצאת מהעבודה שלה, שנמצאת בעיר אחרת, בסביבות שעה שלוש כדי להגיע בזמן לקחת את הילדים מהגן ואינה יכולה לבנות קריירה. כשהאבא חוזר מהעבודה הוא נוסע בפקקים ומבלה שם זמן רב.

“זה נובע מתכנון אורבני לקוי. תכנון נכון יכול היה לשקם את החברה שלנו ולבנות אותה על ערכים שלוקחים בחשבון את האדם בחיי היום יום שלו״.
אז מה את מציעה לעשות?
“למשל, השתתפנו בתחרות לבנייה של עיר ששמה ‘צור נתן׳, שבסוף החליטו לא לבנות אותה. הצענו לבנות עיר שמשלבת בין תעסוקה ומשרדים, מרכזים מסחריים, מבני ציבור ומגורים. לשלב בין מתחמים שונים.
“אם מסתכלים על תל אביב, על בניין כמו עזריאלי למשל, אין לו שום תרומה לעיר, הוא לא משתלב בתוכה. או אפילו מתחם שרונה – צריך לקחת רכב כדי להגיע לשם, לחנות וללכת לאכול או לקנות בחנות קסטרו. אבל כשאת הולכת בוונציה או בפריז יש לך הכול בתוך העיר ואת לא צריכה לצאת ממנה״.
זה לא יתרון לגור בעיר שכולה וילות ופארקים כמו מודיעין?
“הבעיה היא לא במודל של עיר וילות ופארקים. בארה״ב לדוגמה המודל הזה עובד. במודל אמריקני כמו לוס אנג׳לס אתה גר בווילה עם בריכה ולא חי בשביל המשכנתא. יש לך גם סוף שבוע ארוך לבלות בבריכה עם הילדים. אתה לא נוסע שעה וחצי בפקקים רק כדי לגור בבניין דירות, והדלק גם פחות יקר. בלוס אנג׳לס אין דבר כזה שההורים קונים לילד דירה. אם מדברים על חלום אמריקני צריך ללכת אתו עד הסוף.
“דוגמה אחרת היא יפן או מנהטן. אין שם הרבה משפחות מרובות ילדים. הם אפילו לא תמיד מתחתנים כי הם יודעים שהם צריכים לעבוד הרבה ושיהיה להם גם קשה לפרנס את משפחתם. אנחנו בישראל יולדים הרבה ילדים וצריך לקחת את זה בחשבון״.

המצב הבא של האנושות
“לפעמים כשאתה מתכנן משהו שמקדים את זמנו, הלקוח שבשבילו תכננת לא בשל לזה. הוא אומר ‘זה נורא יפה אבל אני רוצה משהו שאני מכיר״, אומר דורון.
ואז מה אתם עושים?
“בדרך כלל הצורך הבסיסי של הלקוח מכוסה בשכבות רבות שצריך לקלף ולהוריד. נניח שמישהו רוצה מכונית יפה. אם תתעמקי בזה, תגלי שהוא רוצה מכונית יפה כדי שיאהבו אותו וכדי שהוא יוכל למצוא אישה מדהימה. כלומר, הוא רוצה בכלל אישה מדהימה והוא חושב שהוא הולך לקנות אוטו יפה. לכן אני לא רוצה לטעות ולעשות לו אוטו יפה, אני רוצה להביא לו את האישה.
“דבר דומה קורה כשאנחנו עושים בית ספר לילדים למשל. עקרונית הילד צריך כיתה שהוא יוכל לשבת בה מול המורה. אבל אנחנו אומרים שיש פה יותר מזה. הוא בא לבית הספר ורוצה לחוות משהו. אנחנו חושבים על חינוך שבאמת בונה פה ילד, אדם״.
במכרז לתכנון בית הספר בשכונת המשתלה בתל אביב הם הציעו בית ספר שונה במהותו, כזה עם תפיסה חינוכית חדשה – הם חילקו אותו לאחוות, כמו בקמפוס אמריקני, שבו כיתות האם הן מעין חללי למידה לפי מקצועות. כיוון שאכלוס השכונה התעכב, כך גם הבנייה ובינתיים עברו עשר שנים והתחלפו העיריות.
כאשר בית הספר נבנה בסופו של דבר האדריכלים היו צריכים להתגמש ולהציע מודל קלאסי יותר של כיתות אם. עם זאת, הם שמרו על אווירת הפתיחות ויצרו מקומות מפגש רחבים. “בדרך כלל החשיבה שלנו לא נובעת מרצון לרצות מישהו אלא לפעמים מתוך חקירה ורצון לייצר את העתיד, את המצב הבא״, אומר דורון, “כך קורה שפעמים רבות אנחנו מקדימים את זמננו״.
בפרויקט אחר של שימור בניין ברחוב דיזינגוף הם הצליחו לשנות משהו בעולם האדריכלות. “הקונספט בעיריית תל אביב היה אז ששימור זה לעשות את הבניין כפי שהיה״, מסביר דורון. “כשקיבלנו בניין לשימור, רצינו להוסיף קומה והסתכלנו עליו ואמרנו ‘רגע, אנחנו מדברים על שימור, אז אם נוסיף לקיים נהרוס את כל המקור, כי האדריכל המקורי תכנן אותו לשלוש קומות׳. זה יהיה כאילו עשינו אותו דבר אבל בעצם הרסנו. אז באנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות משהו שיבליט את הישן ושיהיה ברור שזאת תוספת על הישן וכך נישאר נאמנים למקור. האווירה בעירייה הייתה ‘אם זה יצליח, אז נאשר כאלו דברים׳״.
כיוון שתוספת הבנייה התקשרה לאדריכלות הבאוהאוס בתל אביב, העירייה הוסיפה לתוכניות השימור בעיר את האופציה לתוספות בסגנון אחר, אופציה שמשתמשים בה כיום לא מעט אדריכלים.

שתפו את הכתבה:

״קודם עושים ואחר כך נסתדר״

הם התחילו מבניית רהיטים, בדרך הגישו הצעה לבניית מוזיאון האקרופוליס וכעת הם עסוקים בלשנות את העולם. ראיון עם האדריכלים אורית ודורון פנחס, מייסדי ״ארכוד אדריכלים״

מאיה מזרחי | 17 בדצמבר 2014 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

צילום: אלכס גורביץ׳

כמה חודשים לאחר שסיימו את לימודיהם בטכניון בתחילת שנות ה-90 והחלו לעבוד בהאנגר פשוט ששכרו בתל אביב, החליטו האדריכלים אורית ודורון פנחס, יחד עם זוג חברים, להציע מתווה למוזיאון האקרופוליס העתידי באתונה.

לא התחלתם בקטן.

״אני חושב שלא הבנו מה אנחנו עושים כי ברגע שאתה נהיה חכם האומץ חולף״, עונה דורון כשנפגשנו במשרדם שממוקם צמוד לביתם בצפון תל אביב. ״באנו עם ביטחון״, מוסיפה אורית, ״כי רצינו לשנות את העולם. מוזיאון האקרופוליס הוא סמל להתחלה של הכול, בתרבות ובארכיטקטורה וזאת הייתה הזדמנות מבחינתנו״.

מתוך 700 משרדי אדריכלים גדולים מהעולם ששלחו מתווים לתחרות, הזוג הצעיר זכה במקום 24 וב-24 אלף דולר. ״קיבלנו אופציה לשלושה אתרים בקרבת האקרופוליס בהם אפשר לבנות את המוזיאון וחשבנו שאנחנו לא יכולים לבנות את המוזיאון בדיוק מול האקרופוליס כי אז המוזיאון כאילו יתחרה איתו. אז החלטנו שאנחנו לא פועלים לפי תנאי התחרות״, מסבירה אורית.

בית הספר המשתלה | צילום: אילן מור

אז מה הצעתם?

״בסמוך לאקרופוליס יש האגורה (כיכר השוק) ועתיקות אחרות שהיו בתהליכי חשיפה. זיהינו בעיר כל מיני צירי תנועה של מבנים, ולכן חשבנו שזאת הזדמנות להכניס סדר לכל האתרים האלה וליצור משהו שיקשר בין כולם. בנינו משהו שהעיקרון שלו הוא אורכי, והוא אפילו יורד מתחת לקרקע. בחלקו הוא מוזיאון ובחלקו ציר תנועה הכולל חנויות ומחבר בין מקומות קיימים ויוצר מערכת שלמה. אמרנו שפרויקט כזה אי אפשר לעשות ברמת הבניין אלא ברמה עירונית. היה לנו חשוב לגלות איך המוזיאון נכנס לעיר ואיך הוא תורם לעיר״.

״ידענו שלא נזכה במקום הראשון״, מוסיפה אורית בחיוך, ״היינו נגד תנאי התחרות. חרגנו מגבולות האתרים ומתחת לקרקע. אבל בסוף זכינו – קיבלנו 24 אלף דולר״.

״חשבנו לעצמנו שהם ידלקו על הרעיון, יבינו אותו ויתנו לנו פרס, או שלא״, אומר דורון. קיווינו שיהיה מצב שבו מי שקבע את אזורי הבחירה יראה את התוכניות שלנו ויגיד, ׳רגע, בוא נשקול מחדש׳. והיה מישהו כזה.

״אנחנו לא מסתכלים מה אומרים עלינו או מה רוצים מאתנו. אנחנו הולכים עם האני מאמין הזה״.

כיסא ב-5,000 שקל בקסטיאל

“האני מאמין״ שלהם התחיל עוד כשהיו תלמידים לאדריכלות בשנות ה-80. אורית הייתה אז דיילת כדי לממן את לימודיה ודורון עבד בדוגמנות. לאחר שסיים את לימודיו החל דורון לעבוד במשרד גדול.

אורית שסיימה אחריו ידעה מייד שהיא תתחיל כעצמאית והזמינה את דורון להצטרף אליה. “התחלנו בלי ידיעה והבנה מאיפה ומה, ואיך נממן את זה. היינו בהרגשה של ‘עושים ואחר כך נסתדר׳״, היא נזכרת.
הם שכרו האנגר בשיתוף עם צלמת והחלו לעשות את מה שיכלו במסגרת האמצעים והמקום שהיה להם: הם החליטו לבנות רהיטים.
“ברזל, זכוכית, פלדה, פשוט התחלנו לעשות ולתכנן רהיטים״, משחזרת אורית, “ממש יצקנו יציקות בטון במרפסת. אני זוכרת שהדבר הראשון שעשינו היה קוביית בטון עם חריץ של אור, מנורה, ואז הלכנו לכל מיני חנויות יוקרתיות כמו קסטיאל והביתת והתחלנו למכור רהיטים. פתאום אנחנו קולטים שהרהיט שלנו נמכר ב-5,000 שקל בקסטיאל. בתקופה ההיא דורון הרוויח כ-600 שקל כשעבד בחברה ופתאום מגיעים לקוחות, ופתאום יש כתבות בכל העיתונים ותערוכות.
“עדיין הייתי דיילת, זה היה בשנה החמישית שלי. זה היה שלב מדהים כי הגיעו אלינו אנשים חשובים ועשירים והזמינו מאיתנו רהיטים. פשוט הזוי. הזמינו אותנו להתראיין במגזינים, ודורון דיגמן והיינו מין סלבריטאים… זה היה בתקופה אחרת. הצגנו גם במילאנו וזכינו בפרס הראשון על איזו מנורה שעשינו. ואז החלטנו לגשת לתחרות הבין-לאומית במוזיאון האקרופוליס באתונה״.

“התא המשפחתי מתפרק״

לפרויקט האדריכלי הראשון שהם בנו הם הגיעו דרך קבלן של בית פרטי בבאר יעקב שאורית פגשה כדיילת. בהמשך הם קיבלו פרויקטים של בתים פרטיים של אנשים שהכירו, ובמקביל הם תכננו תערוכות עיצוב שונות ובנו רהיטים. “היינו קרייריסטים שלא סופרים לא יום ולא לילה״, מספרת אורית, “גרנו בשנקין והחלטנו שאנחנו רוצים יותר, שאנחנו רוצים משפחה ופשוט עשינו פאוזה במירוץ המטורף הזה ותכננו בית, שבחלקו ישמש כמשרד. לקח לנו שלוש שנים לממש את זה״.
איך מאיטים את הקצב פתאום? איך המשכתם לגדול כמשרד?
“מגיע שלב שבו מבינים שהאדריכלות היא מקצוע שיש בו סתירה. שככל שאתה משקיע יותר זמן בלקוח, כך אתה מפסיד יותר כסף. לכן אנחנו לא מוכנים יותר לעבוד שעות נוספות או בשבתות וחגים. זה נכון גם לגבי אדריכלים אחרים שעובדים ב׳ארכוד אדריכלים׳. אנחנו רוצים שתהיה להם זוגיות, משפחה, שהעבודה תהיה חלק מזה. התרבות המערבית של הריצה גורמת לכך שהתא המשפחתי מתפרק. חלק מהתרבות הזאת היא בנייה של ערים כמו מודיעין, לדוגמה״.
מה רע במודיעין?
“ערים כמו מודיעין נקראות ‘ערי שינה׳. הן שאובות מהרעיון של החלום האמריקני – בית עם גינה ומטבח. אנשים השקיעו הרבה כסף כדי שיהיה להם בית כזה והשתעבדו לבנק ולמשכנתא. אבל הבעיה העיקרית היא שהאימא צריכה לצאת מהעבודה שלה, שנמצאת בעיר אחרת, בסביבות שעה שלוש כדי להגיע בזמן לקחת את הילדים מהגן ואינה יכולה לבנות קריירה. כשהאבא חוזר מהעבודה הוא נוסע בפקקים ומבלה שם זמן רב.

“זה נובע מתכנון אורבני לקוי. תכנון נכון יכול היה לשקם את החברה שלנו ולבנות אותה על ערכים שלוקחים בחשבון את האדם בחיי היום יום שלו״.
אז מה את מציעה לעשות?
“למשל, השתתפנו בתחרות לבנייה של עיר ששמה ‘צור נתן׳, שבסוף החליטו לא לבנות אותה. הצענו לבנות עיר שמשלבת בין תעסוקה ומשרדים, מרכזים מסחריים, מבני ציבור ומגורים. לשלב בין מתחמים שונים.
“אם מסתכלים על תל אביב, על בניין כמו עזריאלי למשל, אין לו שום תרומה לעיר, הוא לא משתלב בתוכה. או אפילו מתחם שרונה – צריך לקחת רכב כדי להגיע לשם, לחנות וללכת לאכול או לקנות בחנות קסטרו. אבל כשאת הולכת בוונציה או בפריז יש לך הכול בתוך העיר ואת לא צריכה לצאת ממנה״.
זה לא יתרון לגור בעיר שכולה וילות ופארקים כמו מודיעין?
“הבעיה היא לא במודל של עיר וילות ופארקים. בארה״ב לדוגמה המודל הזה עובד. במודל אמריקני כמו לוס אנג׳לס אתה גר בווילה עם בריכה ולא חי בשביל המשכנתא. יש לך גם סוף שבוע ארוך לבלות בבריכה עם הילדים. אתה לא נוסע שעה וחצי בפקקים רק כדי לגור בבניין דירות, והדלק גם פחות יקר. בלוס אנג׳לס אין דבר כזה שההורים קונים לילד דירה. אם מדברים על חלום אמריקני צריך ללכת אתו עד הסוף.
“דוגמה אחרת היא יפן או מנהטן. אין שם הרבה משפחות מרובות ילדים. הם אפילו לא תמיד מתחתנים כי הם יודעים שהם צריכים לעבוד הרבה ושיהיה להם גם קשה לפרנס את משפחתם. אנחנו בישראל יולדים הרבה ילדים וצריך לקחת את זה בחשבון״.

המצב הבא של האנושות
“לפעמים כשאתה מתכנן משהו שמקדים את זמנו, הלקוח שבשבילו תכננת לא בשל לזה. הוא אומר ‘זה נורא יפה אבל אני רוצה משהו שאני מכיר״, אומר דורון.
ואז מה אתם עושים?
“בדרך כלל הצורך הבסיסי של הלקוח מכוסה בשכבות רבות שצריך לקלף ולהוריד. נניח שמישהו רוצה מכונית יפה. אם תתעמקי בזה, תגלי שהוא רוצה מכונית יפה כדי שיאהבו אותו וכדי שהוא יוכל למצוא אישה מדהימה. כלומר, הוא רוצה בכלל אישה מדהימה והוא חושב שהוא הולך לקנות אוטו יפה. לכן אני לא רוצה לטעות ולעשות לו אוטו יפה, אני רוצה להביא לו את האישה.
“דבר דומה קורה כשאנחנו עושים בית ספר לילדים למשל. עקרונית הילד צריך כיתה שהוא יוכל לשבת בה מול המורה. אבל אנחנו אומרים שיש פה יותר מזה. הוא בא לבית הספר ורוצה לחוות משהו. אנחנו חושבים על חינוך שבאמת בונה פה ילד, אדם״.
במכרז לתכנון בית הספר בשכונת המשתלה בתל אביב הם הציעו בית ספר שונה במהותו, כזה עם תפיסה חינוכית חדשה – הם חילקו אותו לאחוות, כמו בקמפוס אמריקני, שבו כיתות האם הן מעין חללי למידה לפי מקצועות. כיוון שאכלוס השכונה התעכב, כך גם הבנייה ובינתיים עברו עשר שנים והתחלפו העיריות.
כאשר בית הספר נבנה בסופו של דבר האדריכלים היו צריכים להתגמש ולהציע מודל קלאסי יותר של כיתות אם. עם זאת, הם שמרו על אווירת הפתיחות ויצרו מקומות מפגש רחבים. “בדרך כלל החשיבה שלנו לא נובעת מרצון לרצות מישהו אלא לפעמים מתוך חקירה ורצון לייצר את העתיד, את המצב הבא״, אומר דורון, “כך קורה שפעמים רבות אנחנו מקדימים את זמננו״.
בפרויקט אחר של שימור בניין ברחוב דיזינגוף הם הצליחו לשנות משהו בעולם האדריכלות. “הקונספט בעיריית תל אביב היה אז ששימור זה לעשות את הבניין כפי שהיה״, מסביר דורון. “כשקיבלנו בניין לשימור, רצינו להוסיף קומה והסתכלנו עליו ואמרנו ‘רגע, אנחנו מדברים על שימור, אז אם נוסיף לקיים נהרוס את כל המקור, כי האדריכל המקורי תכנן אותו לשלוש קומות׳. זה יהיה כאילו עשינו אותו דבר אבל בעצם הרסנו. אז באנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות משהו שיבליט את הישן ושיהיה ברור שזאת תוספת על הישן וכך נישאר נאמנים למקור. האווירה בעירייה הייתה ‘אם זה יצליח, אז נאשר כאלו דברים׳״.
כיוון שתוספת הבנייה התקשרה לאדריכלות הבאוהאוס בתל אביב, העירייה הוסיפה לתוכניות השימור בעיר את האופציה לתוספות בסגנון אחר, אופציה שמשתמשים בה כיום לא מעט אדריכלים.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
כל דור וה"זמלווייס" שלו

גלית דהן קרליבך

לוּ כל עבודות הדוקטורט היו נראות כמו ספרו הצנום של לואי-פרדינאן סלין, עולם האקדמיה היה חוגג, מדעי הרוח היו משגשגים, מחלקות הומאניות...

מועדון השירה של השטאזי

דינה גורדון

בעיצומה של המלחמה הקרה, פעם בחודש, התאספו אנשי סגל בשטאזי (המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית), בהם קצינים בכירים, פקידי תעמולה וחיילים...

מעולם של "אנחנו" לעולם של "אני"

נדב רט

פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה, תרבות, יהדות ואף אקטואליה שזורים במלאכת אמן בספרו של הרב יונתן זקס, שיצא לאור בעברית כשנה...

הסיפורים שלא סופרו על D-Day

דינה גורדון

הצרפתי גיום מרקדר (Guillaume Mercader) היה אלוף ברכיבת אופניים שזכה בשפע של גביעי ניצחון ובחסות של יצרנית אופני המירוץ "לה פרל". לאחר כיבוש צרפת...

חוקי המדינה נגד חוקי המדבר

דורית דינור

קל לחשוד במאיר דויטש, מנכ"ל עמותת "רגבים" שהוקמה ב-2006 ומטרתה "קביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע, סביבה וזכויות אדם",...

גברים, חיזרו להיות ג'נטלמנים

דורית דינור

אולי שמעתם על תנועת המרד הגברי: "גברים הולכים בדרך שלהם" או  MGTOW (Men Go Their Own Way) הצוברת פופולריות ברשת החל משנת 2000. מיליוני גברים החליטו...

גורלה של אישה עם סוס

אניטה ל. שרמן

גדלתי בחוף המערבי של ארה"ב ולכן אני מכירה היטב את המים הכחולים של האוקיאנוס ​​השקט. הרעיון לצאת למסע שמתחיל בקצה אחד של ארה"ב, מסתיים...

האלקסיאדה – לא חסרת רגשות לנוכח אסונות

גלית דהן קרליבך

הפתעה נהדרת מצפה לנו על המדף הקלאסי: אפוס רחב יריעה ובו סיפורה של האימפריה הביזנטית ובראשו הקיסר אָלֶקְסְיוֹס קוֹמְנֵנוֹס...

שתפו: