מי זאת נורית זרחי? 

אני בעצמי לא יודעת. הרעיון הזה של ה״עצמי״ הוא מאוד לא ברור לי. אני חושבת שמדברים על ה״עצמי״ הרבה מאוד מבלי באמת לתהות על מה זה מדבר. אולי אין בכלל עצמי כל כך ברור כמו שחושבים.

מהי כתיבה בשבילך? 

היא התמכרות ותרפיה. חוץ מהיחסים עם הילדים ועם הנכדים שלי, הכתיבה היא הדבר שמחזיק אותי, לצד כמה דברים נוספים כמו כלבים וצמחים.

איך הכתיבה משתלבת בחיי היום יום שלך?

עדיף שתשאלי איך חיי היום יום שלי משתלבים בכתיבה.

כי?

כי הכתיבה משתלטת על החיים, על המוח, על הזמנים. אני כוללת בכתיבה גם קריאה. קריאה זה סוג של כתיבה. זה החומר שממנו יוצרים את הדברים. זה מזין אותך כמו אוכל.

יש משהו שונה אצלך היום כשאת כותבת סיפור או שיר לעומת פעם?

כן, העולם השתנה – באופן שבו כותבים ובציבור שאליו כותבים. גם מעמדה של הספרות ירד לתחתית המדרגה. יכול להיות שסוג מסוים של ספרות יעלה, אבל אני לא יודעת מהו.

השינויים השפיעו גם על הכתיבה שלך?

אני מניחה שבאיזשהו מקום זה משפיע, כי השפה השתנתה והקצב השתנה. יש היום צורך לרתק את הקורא מההתחלה, אנשים לא רוצים להשתעמם יותר, אנחנו בתחושה של קוצר זמן, קוצר נשימה.

אתמול ראיתי סרט ישן עם פול ניומן. 

והיה קשה לראות את זה?

לא, זה דווקא היה מרענן. פתאום היה זמן להרגיש את הדמות, את הדברים הקטנים שהיא עושה.

מעניין, אולי יחזרו הימים ההם, אבל קשה לי להאמין לכך. אולי, מי יודע, כמו שהאופרה חזרה.

את זוכרת את השיר הראשון שכתבת? 

לא, אבל יש לי בבית שיר ששלח לי אדם שפינה את העיזבון של אביו. אביו היה בבריגדה ואני כתבתי לאביו שיר. הייתי בת שלוש.

זה מוקדם.

גרתי בבית עם סופר, חשבתי שכולם כותבים. חשבתי שזה מה שאנשים עושים.

אז למדת לכתוב מוקדם מאוד.

לא ידעתי לכתוב, הכתבתי. דווקא לא למדתי לכתוב מוקדם, אני דיסלקטית במידה מסוימת. הרבה שנים כתבתי נורית גרחי.

האם לדעתך הספרות והאמנות הן מקום מפלט או להיפך – מפגש עם המציאות?

מה זה מציאות? המציאות שלנו קשה מאוד והכתיבה היא היתקלות במציאות שמשתקפת בעולמנו הפנימי. היא לא התמודדות מול המציאות, אלא השתקפות שלה.

את כותבת לילדים בגובה העיניים, חושפת בפניהם את מורכבות החיים. למה זה חשוב לדעתך?

אני לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל בדיעבד אני יכולה לומר לך שאסור לחשוף יותר מדי לילדים, אלא רק משהו מהמורכבות של החיים. לחשוף יותר מדי ישבור את רוחו של הילד. מצד שני, ספרות שמתייחסת לילדים כאילו הם יודעים רק ״דנה נמה דנה קמה״, גם כן אינה נכונה. צריך למצוא דרך ביניים. ילדים יכולים לאהוב את הסיפורים האלו אבל זה לא אומר כלום, כי הטעם של הילדים הוא טעם נרכש. המגמה שלי היא לא להרוס את התמימות אלא להראות שהחיים אינם פשוטים.

למה את חושבת שהספרות התדרדרה? 

אני חושבת שהיא לא התדרדרה כמו שהיא נעלמה. ילדים כבר לא יכולים למצוא עניין בדבר שלא זז או שאין בו את המהירות הזאת. ילדים לא מעוניינים היום בספרים. לפעמים הורים קונים להם את זה אבל זה לא אומר כלום.

הספרות נעלמה כי המטאפורות נעלמו?

קשה לילדים כי הם לא מאומנים. תחשבי שקריאה זאת טכניקה. ואם הם לא קוראים הרבה, אין להם את הטכניקה הזאת.

והאשמה היא במי?

העולם השתנה. אין בזה כל כך צורך.

ובכל זאת, את ממשיכה להוציא ספרים. 

כן, אני עומדת להוציא בקרוב ספר לילדים שייקרא “צ׳יינה״, זה על כובע שהוא “מייד אין צ׳יינה”. וגם ספר סיפורים קצרים למבוגרים שקוראים לו ‘בלוע׳״.

מה את יכולה לומר על הספרים האלה?

אני יכולה להגיד שהמשפט האחרון של ספר הילדים הוא ״אסור לישון עם נעליים כדי שהחלומות הרעים יוכלו לברוח דרך הרגליים״.

תמיד השורות האחרונות בספרי הילדים שאת כותבת מתמצתות הכול. 

״כן, אני מסיימת בקרשנדו״.