״הגיע עוד מכתב מהאולפנים בהוליווד, הם מודאגים״.

– ״ממה הם מודאגים? הם כנראה לא יודעים מה טוב בשבילם. אתה תראה, הם עוד יודו לי בעתיד, הם ישמחו שלפחות מישהו אחד בתעשייה הענקית הזאת העז לומר משהו בזמן שכולם שותקים״.

הקול שלי מול זה של היטלר. הקהל כבר יחליט מי יותר משכנע

״אפשר להבין אותם. יש להם משפחות באירופה, הם פוחדים״.

– “אני לא חושב שהסרט שלי יכול להחריף את המצב באירופה ואת האכזריות של הדיקטטור כלפי היהודים עוד יותר ממה שהוא. זה לא שאני לא מאמין שלסרטים יש כוח, אחרת לא הייתי בכלל עושה את הסרט הזה, ובטח לא מכניס דיבור לתוכו. אבל הוא לא זה שישפיע על רוע טהור כמו של אדולף היטלר״.

״ואתה לא פוחד שהאולפנים יעצרו את הפצת הסרט?״

– ״האמת שפחדתי עד אתמול, כשהנשיא רוזוולט, לא פחות ולא יותר, שלח את היועץ שלו לומר לי ששמע על האיום הזה ושהוא ידאג באופן אישי שלא יורידו את הסרט. הוא אפילו עודד אותי להמשיך ואמר שהסרט חשוב. זה עודד אותי. לא שמת לב איך עבדנו במרץ מהבוקר?״, משנה לפתע צ׳רלי צ׳פלין את קולו, ובמבטא גרמני, לבוש בבגדים המזכירים קצין אס-אס מרים את ידו, ומסיים בחיוך.

זאת הייתה הפסקת הצהריים, השחקנים יצאו לאכול משהו יחד וצ׳פלין נשאר כדי להתכונן לסצנה הבאה שהוא עמד לצלם. הוא הלך הלוך ושוב לאורך תפאורת הרחוב של “הגטו היהודי״ שבנה בסטודיו שלו בידיעה שעוד פחות משעה יפרקו אותה ויתחילו לצלם את הסצנה הסופית של הסרט. “לו רק היה אפשר לעשות זאת בחיים האמיתיים״, הרהר צ׳פלין לעצמו.

הסצנה האחרונה בסרט, כפי שדמיין אותה, כללה שחקנים רבים. הרעיון היה ליצור סיטואציה בה מאות אנשי אס-אס מתחילים לרקוד על המסך, חוגגים את ניצחון ההומניות על החושך. הוא הריץ את הסצנה שוב ושוב בראשו ומשהו שם עדיין לא הסתדר לו. “זה לא מספיק טוב״, חשב בעצבנות. ״אבל מה כן?״

צ׳פלין הבחין בכמה שחקנים שחזרו מארוחת הצהריים, פניהם נראו נפולות. הוא התקדם לעברם במהירות ושאל כמי שיודע כבר את התשובה: “מה קרה?״. אחד השחקנים העז ואמר את מה שכולם חששו לבטא: ״צרפת נכנעה״.

הוא פנה לאחור והלך לחפש פינה שקטה כדי ליישר את מחשבותיו. “מה קרה לכולם?״, חשב בייאוש, “מה קרה לאנושות?״. הוא לא הספיק לחשוב לעומק על הנושא כשלפתע הופיע אחיו למחצה ווילר דריידן וקטע את מחשבותיו.

״איפה אתה? כולם מחכים על הסט, מוכנים לצלם״, אמר בקול רם.

– ״אני לא מוכן עדיין, אני מתלבט לגבי הסצנה האחרונה״.

״מתלבט? אתה יודע כמה כסף הושקע כאן?״

– ״בטח שאני יודע, זה הרי הכסף שלי״, ענה בציניות.

דריידן התיישב לצידו של צ׳פלין ושאל: “מה מציק לך בסצנה?״

״חסרה בה עוצמה״, ענה צ׳פלין, “חסרה אמירה משמעותית. שמעת שצרפת נכנעה?״

״לצערי שמעתי. אבל בוא רגע נחשוב על הסצנה, איך נוכל לשפר אותה״.

– ״הרשע מנצח ואתה מקל ראש בזה?״

״אני לא מקל אבל אני לא חושב שהרשע ניצח, לפחות לא עדיין. וגם אתה לא. אל תאמין למה שאתה רואה, זאת מלחמה. ובקרוב ארצות הברית גם תצטרף אליה, אתה תראה. האנושיות תנצח״.

צ׳פלין הסתכל על דריידן בחיוך. “ידעתי למה בחרתי בך כבמאי משנה שלי״.

״כמובן שאתה יודע הכול ושהכול בזכותך״, השיב דריידן, “ממש דיקטטור גדול!״, אמר בצחוק.

צ׳פלין ביטל את הצילומים לאותו יום וחזר לביתו. הוא התיישב מול שולחן העבודה ולאור מנורת לילה קטנה, החל לכתוב נאום הלל לאנושות ולאנושיות שייחרט בדפי ההיסטוריה של הקולנוע. סצנת הסיום הפכה לפשוטה הרבה יותר ממה שדמיין, החליט צ׳פלין. בלי נאצים מרקדים, בלי אפקטים מיוחדים. הוא עמד לעשות את מה שלא חשב שיעשה לעולם.

לאחר שצילמו את הסצנה ביום למחרת, דריידן לא יכול היה להסתיר את הדמעות.

״איך היה הנאום?״, שאל צ׳פלין.

״זה היה מופלא״, ענה דריידן בהתרגשות. ״אבל מה שהיה מופלא זה לא הנאום״.

צ׳פלין חייך. ״אז מה כן?״.

״אתה. זה היית אתה שדיברת. לא דיקטטור, לא הספר היהודי שבסרט״.

– ״כן, מי היה מאמין, אה? אחרי ששנים ניסיתי להתכחש לכך שהקולנוע נעשה בעל קול והמשכתי עם הסרטים האילמים שלי, זה לא היה הדבר שהייתי בוחר לעשות, אבל זה היה הדבר הנכון והיחיד לעשות – הקול שלי מול זה של היטלר. הקהל כבר יחליט מי יותר משכנע״.

הסיפור האמיתי

צ׳רלי צ׳פלין הכריז ב-1938 שהוא עומד לעשות סרט על הדיקטטור אדולף היטלר. עם הכרזתו, בריטניה שהייתה אז עדיין ביחסי שלום עם גרמניה הודיעה שתנדה אותו. ב-1939, כשבוע לאחר שגרמניה כבשה את פולין, התחילו צילומי הסרט והתגובות בארה״ב לא איחרו להגיע. הוליווד, שרבים ממפיקיה היו יהודים, נמנעה בסרטיה מלהגיב למצב באירופה, והאולפנים ביקשו מצ׳פלין שיפסיק את הצילומים מפחד שמצב היהודים יהיה גרוע יותר.

השמועה הגיעה לאוזני רוזוולט שיצר קשר עם צ׳פלין והבטיח לו שהוא ידאג שהסרט יראה אור. הצילומים ערכו כשישה חודשים ורוב הסצנות צולמו בסטודיו של צ׳פלין לאחר שדאג להקים בו תפאורה שלמה של גטו. צ׳פלין מימן את ההפקה כולה כיוון שאיש לא רצה יד בדבר.

עקב כך הייתה לו חירות אמנותית גדולה והוא צילם סצנות מסוימות שוב ושוב עד שהיה מרוצה מהן. למרות הופעת הסרטים המדברים, צ׳פלין המשיך במשך עשור לביים ולהפיק סרטים אילמים. הוא האמין שהדיבור פוגע באיכות הסרט ויפגע גם בדמות הנווד שהוא שיחק. כשנפלה בידו ההחלטה לעשות סרט על היטלר, הוא ידע שהסרט יהיה חייב להיות מדבר.

השפה והאינטונציה הפכו בשבילו כעת לשפה אמנותית שמאפשרת להבדיל בין ההומני למרושע. צ׳פלין דמיין את הסצנה הסופית של הסרט שלו גרנדיוזית יותר, עם אנשי אס-אס, שמשנים את עורם ומתחילים לרקוד. הוא אף צילם אותה. אבל הרגיש שזאת לא הסצנה הנכונה. לקראת סוף הצילומים הוא הבין שהנאום צריך לקבל מקום מרכזי הרבה יותר.הוא צילם את הנאום ביום שבו היטלר נכנס לפריז כדי לראות את העיר שזה עתה כבש.

---

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן