באוגוסט 2016 עומד לצאת סרט מדע בדיוני לאקרנים בשם ״יחידת המתאבדים״ (Suicide squad), שנוצר בהשראת קומיקס הנושא את אותו שם. היחידה מורכבת מקבוצה של נבלי-על פושעים, שהופכים לחיילים בצבא ארצות הברית. הצוות, כשמו, נשלח למשימות מסוכנות, עד כדי משימות התאבדות, ומטרתו כמו בכל סרטי גיבורי העל, להציל את האנושות. בין השחקנים שיככבו נראה את וויל סמית׳, בן אפלק וגם את ג׳ארד לטו בתפקיד הג׳וקר.

בסרטים של פיקסאר כמעט אף פעם לא היה רגע אלים או עימות שנגמר במותו של מישהו. הם מספרים על חיבור שנוצר בין אנשים

נדמה כי הסרט מתכוון להוציא מהארון את הגיבור ההוליוודי החדש, שיעטה דמות פושע שאנחנו נאהב ונעריץ ואולי גם נחקה.

כבר יותר משני עשורים שדמותו של הרשע נעשית יותר ויותר דומיננטית בסרטי הוליווד כשהיא חושפת את רבדיה ההומניסטיים והמורכבים כביכול, ובו זמנית, דמותו של הגיבור הטוב והמושיע מוצגת באור מוסרי מפוקפק. סרטי גיבורי העל כמו סופרמן, באטמן או איירון מן שהופיעו בשנים האחרונות הביאו איתם גיבורים שמצילים אמנם את האנושות, אך גורמים ללא מעט נזקים והרג בדרך לשם.

גיבורי פעולה פשוטים יותר כמו ג׳ון מקליין מ״מת לחיות״ האחרון, מנהלים מרדפי מכוניות שבהם כמות הנפגעים גדולה הרבה יותר מהנבל שאחריו הם רודפים. בסרטים כמו ״שכונות הפשע״ ובעצם בכל סרטי הפעולה היום, מוצאים שהפסיכופתים והפושעים הם בעצם גנרלים ופקידים בכירים בממשל האמריקני, ולא אלו שבדרך כלל היינו מוצאים מאחורי סורג ובריח.

״לוקחים היום את הטובים והופכים אותם במקרה הטוב למסובכים, במקרה הרע למתוסבכים ובמקרה העוד יותר רע לרעים. הדמויות הפכו למאוד גבוליות״, אומר בראיון לאפוק טיימס ארז דבורה, מבקר קולנוע ומרצה על הקולנוע ההוליוודי העכשווי באוניברסיטת תל אביב.

סופרמן לא הורג

בסוף הסרט ״איש הפלדה״ של זאק סניידר (2013), גיבור העל סופרמן הורג את הרשע. מה הבעיה כאן? מי שמכיר את הקומיקס המקורי, את דמותו של סופרמן ואת הסרטים בגירסאותיהם הקודמות, יבין שסופרמן לא יכול להרוג ומנסה להימנע מלהרוג.

״זה סוג של שבירת ערך בסיסי שקשור לדמות הזאת״, מסביר דבורה. ״באופן דומה, גם דמותו של באטמן שהופיעה בסבב האחרון היא דמות מאוד מאוד אפלה, דבר שלא היה בהיסטוריה״.

איזו משמעות יש לשינויים האלה לדעתך?

״יש כל מיני אפשרויות. פעמים רבות זה קשור לאופן שבו ארה״ב מסתכלת על עצמה ועל היכולת שלה להמשיך להאמין בגיבורים. כשאת מסתכלת על כמות הסרטים שהם עשו בשנים האחרונות שבהם מתגלה שהרע האמיתי זה הממסד האמריקני ומכשירי המעקב של הממשל האמריקני, או הגנרל שמתגלה כפסיכופת… דברים מהסוג הזה לא היו עולים על הדעת בקולנוע של שנות ה-40 וה-50. אבל עכשיו הם כמעט מובנים מאליהם – במקומות כמו הממשל האמריקני תמצאי את הרעים שלך.

״אפשר לקשר את זה לדברים שארה״ב עברה, למלחמות, לחוק הפטריוט, למשבר הכלכלי של העשור הקודם, אבל ברמה מאוד כללית זה נובע מכך שהקולנוע האמריקני כתעשייה לא יכול להציג סופרמן נקי ומצוחצח כפי שסופרמן היה כשכריסטופר ריב גילם אותו. אף אחד לא יתעניין בדמות כזאת היום״.

למה? 

״כי טוב הוא מושג פשוט מידי. אבל רע הוא מושג שכבר יש בו גוונים רבים. תסתכלי על דברים שעשו בשנים האחרונות, כמו הטרילוגיה של ׳מלחמת הכוכבים׳ – שלושה סרטים שמסבירים לך למה דארת׳ ויידר הפך להיות דארק ויידר.

״הגיבורים הגדולים של סרטי האימה, פרדי, ג׳ייסון, או נורמן בייטס מ׳פסיכו׳, קיבלו סרטים או סדרות שכל מטרתן לעסוק בתהליך התעצמותו של הרוע. להעמיד את הרע בתור הגיבור. ׳שובר שורות׳ היא סדרה שכולה עוסקת בשינוי הפסיכולוגי של מורה לכימיה שהופך להיות ברון סמים.

״הסרט ׳יחידת המתאבדים׳, שעומד לצאת בשנה הבאה, כבר לא מציג טוב מול רע, אלא כבר רע מול מרושע. נכנסים כאן לעולם שבו ההבדל בין נכון למוטעה הופך למעומעם ולא חד משמעי.

״ארה״ב לדוגמה נמצאת כבר 15 שנה במזרח התיכון. זה לא המלחמה מול הנאצים, שהייתה הכרח. לכן מתחילות לעלות שאלות שאפילו במלחמת וייטנאם לא שאלו. מה בעצם אנחנו עושים שם? אולי אנחנו בעצם הרעים? אולי אלו אנחנו הם אלה שיוצרים את המלחמה הזאת? אלו שאלות שארה״ב שואלת את עצמה ומשתקפות בתרבות שלה.

״גם כשהסרטים לא עוסקים בצורה ישירה במלחמות, הם משקפים את הלך הרוח שבו האמריקנים מסתכלים על עצמם ועל התרבות שלהם, וכבר לא יכולים רק לחשוב עליה כעל מודל שכל העולם צריך להעריץ בצורה פשוטה״.

אלימות מטהרת

התהליך שבו הגיבור הטוב הופך למפוקפק מבחינה מוסרית, לא קרה ביום אחד. הגיבורים ההוליוודיים עברו תהליך שינוי שנמשך כמה עשורים. תהליך המשקף, לפי דבורה, את השינויים שחלו בחברה האמריקנית. במקביל, הוליווד יצרה ועדיין יוצרת גיבורים חדשים שמקדימים את השינויים בחברה ומעצבים את האופן שהיא תיראה בשנים הבאות.

בשנות ה-70 למשל הופיעו דמויות גיבורים מורכבות, של אנשים פגועים פיזית ונפשית, כמו רוברט דנירו ב׳נהג מונית׳. העלילות ביטאו הלך רוח פסימי בחברה האמריקנית בגלל מלחמת וייטנאם, והעלו נושאים שלא העזו לדבר עליהם בשנים הקודמות.

ואז הגיחה דמותו השרירנית של המתאגרף רוקי בלבואה. ״רוקי ממוצא איטלקי, מין ׳אנדרדוג׳, טמבל כזה שעומד מול יריב שהוא אדם שחור ומצליח. הוא מייצג דימוי של חולשה של הגבר הלבן״, מסביר דבורה. ״היריבות הזאת בין השניים היא סוג של דימוי מאוד קיצוני של סיטואציה שממשלת ארה״ב נמצאה בה עשור קודם, בשנות ה-60 וה-70, אחרי שכשלה במלחמת וייטנאם. למרות שרוקי לא מנצח את הקרב בסוף הסרט, הוא מוכיח את הגבורה שלו, הוא מראה שהוא אדם המוכן לתת את כל מה שיש לו למרות שאין לו שום סיכוי שבעולם.

״הגבריות הקיצונית הזו של גיבורי הוליווד שנמשכה בשנות ה-80, ששני המייצגים הכי בולטים שלה הם השחקנים סטלון ושוורצנגר, הופיעה כי הייתה בתרבות האמריקנית חזרה לשמרנות וניסיון להאמין מחדש בארה״ב שכשלה במלחמת וייטנאם. כך אנשים שלא ממש יודעים לשחק, הפכו לכוכבים הכי גדולים. הם מביאים איתם כריזמה, עוצמה, נוכחות פיזית, ערימה של שרירים וקריקטורה של עוצמה״.

הם מביאים איתם גם אלימות.

״נכון, אבל זה סוג של אלימות מטהרת. רמבו חוזר לווייטנאם כדי לנצח אחרי שהאמריקנים נכשלו שם. הוא מציל חיילים אמריקנים שנשבו ומביס את הסובייטים. או שרוקי טס למוסקבה להתמודד מול המפלצת הסובייטית ומנצח אותה. אלו הפנטזיות שהאמריקנים רצו בשנות ה-80.

״עשור אחר כך, בשנות ה-90, רואים שוב שינוי. מתחילים להתעסק עם דמות הגבר הלבן שתמיד נמצא בחזקת אשם וצריך להצטדק מול מעמד האישה שמתחזק. מייקל דאגלס הוא הגיבור המובהק של הקולנוע האמריקני בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, עם סרטים כמו ׳חיזור גורלי׳ ו׳אינסטינקט בסיסי׳. הוא גבר שנשים ׳דופקות׳ ומתחמנות אותו. בחלק מהסרטים הוא מצליח להישאר על הרגליים ובחלק הן מכניעות אותו״.

אחרי ״הגיבור הקורבן״ רואים סרטים רבים שבהם הגיבורים צעירים יותר. דבורה מסביר שזהו דור ה-X, דור מבולבל מבחינה אידיאולוגית, של אנשים שגדלו בחברה משגשגת, בלי אויבים מובהקים.

״זו תקופה שבה הקומוניזם קרס והאסלאם עוד לא נתפס כאיום קיומי. סין עוד לא עברה להיפר דרייב. לכן הסרטים מאוד שקועים בעצמם, מחפשים את עצמם, מתייחסים באופן ציני לערכים הגדולים. זה דור שלם שגדל עם אחוזי גירושין שקפצו לשמים, והתייחס לאלמנטים של רומנטיקה ואהבה נצחית כפחות אפשריים ומתקבלים על הדעת״.

את הגלגולים והשינויים שעוברים גיבורי הוליווד אפשר לראות גם בדמויות קולנועיות מיתיות שחוזרות בסרטים השונים שנעשו בתקופות השונות. ג׳יימס בונד הוא דוגמה כזאת. ״בונד הוא דמות בריטית שנוצרה אחרי שבשנות ה-50 האימפריה הבריטית התפרקה ובריטניה נכנסה לתקופת צנע״, מסביר דבורה. ״הוא מופיע בתחילת שנות ה-60 כמעין פנטזיה. הוא הסוכן המושלם, הוא מנצח כל יריב, הוא נמצא בכל מקום בעולם, הוא פנטזיה על דומיננטיות בריטית שאבדה. הוא גם משיג את כל הנשים אז הוא גם פנטזיה גברית.

״אבל כשמגיעים לדניאל קרייג בסרטים האחרונים, בונד כבר הופך לאדם אמיתי יותר ממה שהוא היה בגלגולים הקודמים שלו. למשל, הוא באמת מתאהב, וגם קטעי ההתעללות שהוא עובר ברוטליים יותר, לא כמו רוג׳ר מור שתמיד שומר על תסרוקת טיפ טופ, כשהמכונית שלו עפה מצוק וצוללת לתוך המים.

״עכשיו מדברים על כך שאולי זה יהיה הסרט האחרון של קרייג, ומתחילים לחשוב מי יהיה הבונד הבא. מה הסיכוי שמישהו כמו אידריס אלבה, שחקן שחור, יהיה ג׳יימס בונד הבא? כבר הזכירו אותו כמועמד אפשרי״.

דורותי מול מלחמת הכוכבים

פרופ׳ דאגלס קלנר, מומחה לתרבות, כתב כמה ספרים על השפעת המדיה והקולנוע עלינו. באחד ממאמריו הוא כותב את הדברים הבאים: ״רדיו, טלוויזיה, קולנוע וכל תוצר אחר של תרבות המדיה מספקים תוכן שממנו אנחנו מגבשים את זהותנו, את מה שאנחנו, את המושגים של מה זה אומר להיות גבר או אישה, את המשמעות של המעמד החברתי שלנו, האתניות או הגזע שלנו. את משמעות הלאום והמיניות שלנו, של ׳אנחנו׳ מול ׳הם׳. תמונות המדיה עוזרות לעצב את תפיסת העולם של הערכים הכי עמוקים שלנו: מה אנחנו מחשיבים כטוב או רע, חיובי או שלילי, מוסרי או רשע״.

כשבתו בת ה-4 של קולין סטוקס, ״אבא לבן שחי בפרבר עשיר בארה״ב״, כהגדרתו, ראתה את הסרט ״הקוסם מארץ עוץ״ (מסוף שנות ה-30) הוא השפיע עליה עמוקות. היא צפתה בו מספר פעמים, נסחפה אחר הפנטזיה ונהגה בכל יום להתחפש למכשפה הטובה גלינדה, שהייתה עבורה דמות לחיקוי.

כמה שנים אחר כך, כשגדלה, מספר סטוקס באחת משתי ההרצאות שנתן ב-TED, הוא הראה לה סרט אחר שגם בו הייתה דמות פרוותית ודמות מתכתית שהצילו גם הן בחורה תמימה מהאויב. הסרט נקרא ״מלחמת הכוכבים״. הפעם, לא רק בתו צפתה בסרט, אלא גם בנו הקטן שהיה אז בן שלוש.

בשלב הזה, נורה אדומה נדלקה אצל סטוקס. הוא הבחין בהבדל משמעותי בין ״הקוסם מארץ עוץ״ ל״מלחמת הכוכבים״, ובכלל לסרטים שיש היום: ב״קוסם מארץ עוץ יש מעט מאוד אלימות. הקופים בסרט תוקפניים כמעט כמו עצי התפוחים שמופיעים שם״, הוא אומר בראיון לאפוק טיימס.

סטוקס תוהה מה בנו בן השלוש, שמיד לאחר שצפה בסרט ביקש חרב והחל לחקות את הדמויות, סופג מהעלילה ומהגיבורים. ״האם הוא סופג מסרים כמו אומץ, התמדה ונאמנות?״, שואל את עצמו סטוקס, ״האם הוא מבין שהגיבור מצטרף לצבא שמטרתו למוטט את הממשלה?

״דורותי, לעומת זאת, מצילה את העולם כשהיא מתיידדת עם כולם והופכת למנהיגה. בעולם כזה הייתי רוצה לגדל את ילדיי, לא בעולם בו הגברים שבחבורה רבים ביניהם, שזה המקום שבו אנו נמצאים כיום. למה יש שימוש כה נרחב בכוח, במובן של אלימות, ושימוש כה מועט ב׳דרך האבנים הצהובות׳ שמובילה לקוסם מארץ עוץ, בסרטים המיועדים עבור ילדינו?״, הוא שואל לבסוף.

ככל שראה יותר סרטים עם ילדיו, הרגיש סטוקס איך הם משפיעים ומעצבים אותם. האלימות הפכה להכרחית לכל הרפתקה.

אבל לפעמים נראה שזה מה שאנשים רוצים לראות. הם מצפים ללכת לקולנוע ולראות מישהו שמציל את העולם, זוכה בבחורה ומביס את הרשע. למה זה רע? 

״קודם כל זה נכון שרוצים לראות את זה. אנשים תמיד נהנו מהופעות מרהיבות ומאלימות, ואהבו לצפות בשבט שלהם מוצג כגדול וחזק על חשבון שבטים אחרים. אלו נטיות שתמיד היו קיימות. תבקרי בקולוסיאום ברומא ותביני שאנחנו לא יותר אלימים מההיסטוריה.

״אבל כש׳מלתעות׳ ו׳מלחמת הכוכבים׳ היו רווחיים יותר מכל הסרטים שנעשו לפניהם, מפיקים ניסו לנחש מה גרם לכך. הניחושים הובילו לתופעת שוברי הקופות שאנחנו רואים היום. הוליווד צפתה ב׳מלתעות׳ והבינה שמה שיגרום לך להגיע לקולנוע זה לראות משהו שאף אחד לא ראה בעבר, ושגורם לך לפחד מאוד או להתרגש. לכיוון הזה היא דחפה ועדיין דוחפת.

״אבל זה לא בלתי נמנע ליצור סרטים לא אלימים ומוסריים. הסיפורים שתרמו הכי הרבה לאנושות לאורך הציוויליזציה היו כאלה שהראו לנו איך לחיות יחד. איך לשפר את העולם, לעומת איך להביס חבר״.

יש היום סרטים שמראים את זה?

״אני חושב שרוב הסרטים של פיקסאר, שעוסקת באנימציה ממוחשבת, הולכים לפי התבנית הזאת. כמעט אף פעם לא היה בהם רגע אלים או עימות שנגמר במותו של מישהו. הם מספרים באופן כללי על חיבור שנוצר בין אנשים או חידוש של מערכת יחסים. אלה הסרטים הכי פופולריים בעולם.

״כך שאני לא חושב שאנחנו צריכים להתפשר על סרטים שבהם יש רק סיפור מסוג אחד. אני חושב שהורה צריך לשוחח עם ילדיו ולהדגיש סיפורים מסוימים שמראים אלטרנטיבה לעולם האלים הזה״.

אתה בעצם אומר שדווקא מכיוון שסרטים משפיעים עלינו, הם גם יכולים לשקף ולהדגיש צד אחר שקיים בנו באותה מידה?

״אני חושב ששני הצדדים נכונים בתקשורת בין אנשים. סרטים חושפים נטיות אנושיות, לפעמים הם חושפים כמה עצלנים אנחנו יכולים להיות, אבל הם יכולים גם לחשוף צד טוב יותר. בסופו של דבר הם מעצבים את קהל הצופים שלהם.

״הסרט ׳הנוקמים׳ למשל, עוסק בכך שלחלק מהגיבורים יש פנטזיה להיות טוטליטריים. לאיירון מן יש כוח רב, והשאלה שמעלה הסרט היא האם הוא ישתמש בו לטובה או שלא ישתמש בו בכלל? הסרט שואל את זה. אני מעדיף שהילדים שלי יצפו בסרט חכם יותר מ׳הנוקמים׳, אבל אני גם שמח לראות שהסרט מתעסק בשאלה המוסרית הזאת״.