הוא  נהג לנדוד בין עיר לעיר ולבקש תמיכה ונדבה. בדרכו הוא פגש אנשים פשוטים וגם פטרונים שחיו בטירות מרוחקות. לאדם בעל כבוד כמותו העוני, התלות באחרים, המרחק מהמשפחה והידיעה שהוא אינו אדון לגורלו היו קשים מנשוא. ובכל זאת, הוא גילה על עצמו בתקופה זו דברים אשר לא ידע. היעד האחרון שלו היה טירה השוכנת ליד העיר רוונה שבאיטליה.

כשנכנס אל הטירה פגש במשרת שהוביל אותו לכיוון החדר המרכזי, בו המתין לו בשקיקה מי שעמד לשנות לטובה את חייו.

״שלום אדוני הנכבד. הגעתי לכאן כי קראת לי״, אמר לפטרון שישב מולו, בקול יציב שפיתח לעצמו בתקופה בה עסק בפוליטיקה.

״אכן כן, שמח אני שבאת, חיכיתי לרגע הזה שניפגש״, ענה מי שהיה שליט העיר רוונה, גווידו נובלו דה פולנטה. ״גם אני משורר, ואת כתביך כולם קראתי והייתי חייב להביאך אלי. האחרון שבהם הפך את עולמי והותיר אותי חסר מנוחה. הפואמה על הגיהינום – קשה היא״.

״כן, היא קשה. אבל אתה יודע, גם החיים קשים הם״, השיב לו המשורר. ״הסבל מקיף אותנו, אבל נראה כי אנו חייבים לעבור דרכו, כחלק מהמסע שלנו כאן על הארץ״.

״אם הקושי של החיים גרם לך לכתוב את הפואמה הזאת, אז אכן יש טעם בסבל!״ אמר המושל בהתלהבות. ״שומע אני על מצבך הכלכלי ממכרים, ודומני שלא תוכל לסרב לפטרון חדש. גם את ילדיך ואשתך אביא, אם תרצה בכך. האם הנך עובד כעת על יצירה חדשה?״

״אחת שסיימתי״, ענה דנטה, ״שהיא המשך ליצירה על הגיהינום שדיברת עליה. שגם אותה רוצה אני עוד לשנות״.

״אילו חדשות טובות! ועל מה היצירה החדשה?״

״על כור הטוהר, הכור המצרף״, עונה דנטה.

לשמע מילים אלו מתקשה המושל דה פולנטה להסתיר את חיוכו. ״כעת הנך מנסה לבחון ולכפר על חטאיך שגרמו לגירושך מהעיר פירנצה?״

דנטה מיהר להשיב: ״הרי יודע אתה שאינני אשם בדבר! רק נעשיתי מעורב בתסבוכת פוליטית, בפירנצה שיטת השלטון קובעת שברגע שאינך מסכים עם השליט דינך גלות, במקרה הטוב, ובמקרה הרע שריפה בחיים.

״האם שמעת שמגזר דין של כמה שנים של גלות, הפך עונשי לגלות של חיים שלמים? חיים שלמים הרחק מעיר שהיא חלק בלתי נפרד ממי שאני, מעולמי התרבותי והאישי. גם את בניי הגלו״.

״שמעתי״, השיב דה פולנטה ברצינות.

״הנה, הלהבה עדיין בוערת בי, אני מתנצל. אני מנסה להתגבר ולהמשיך הלאה, והצלחתי במידה מסוימת, אך הגלות הזאת, גרועה היא לעתים ממוות״.

״בוא לרוונה. תחת חסותי, תוכל להרגיש בבית ולמצוא מנוחה ואפילו אושר. הרי אינך צעיר יותר, ואני בטוח שאינך רוצה עוד לשוטט מעיר לעיר בחיפוש אחר נדיבותם של אחרים״.

הצעתו הנדיבה של המושל איחדה את משפחתו של דנטה תחת קורת גג אחת. במשך זמן מה הוא חי ללא צורך מיוחד בכתיבה. אפילו המוזה שלו, ביאטריציה היפה, נמנעה מלהופיע בחלומותיו. מאז שגורש מפירנצה, היא נכחה לעתים תכופות במחשבותיו.

הוא זכר את הפעם הראשונה שנפגשו כשהיו בני תשע, ואת הפעם השנייה, כשדיברה אליו. זאת הייתה אמנם אהבה מרחוק, שלא מומשה אחר כך אבל כזו שהיא גדולה מהחיים, כמעט מיסטית.

בזכותה החל לכתוב. קודם כתב פואמה שהוקדשה לה, ואז מצא בכוחו לכתוב עוד קנטו ועוד קנטו של הפואמה על הגיהינום. היא דרבנה אותו להתמודד עם פחדיו ובדידותו ובכל פעם למצוא את המילים לדמיין עוד מחוז מהעולם התחתון, עוד דמות מן העבר. וכעת היא נעלמה מחייו. דממה.

עד שלילה אחד לפתע חזרה בחלומו. היא הייתה כפי שזכר אותה, ואפילו יפה עוד יותר, הייתה לה מין הילה זוהרת מסביב לראשה, כזאת שיש לאנשים שנפטרו צעירים ולא הספיקו לחטוא. ״אתה מוכן״, היא אמרה בקול רך, ״אתה צריך להמשיך את המסע שהתחלת״.

״ואת תהיי שם ותתלווי אלי?״, שאל המשורר בקול כמעט מתפנק. ״כן, אפגוש אותך שם ואשאר כל עוד תצטרך אותי לידך״, ענתה ביאטריציה בחיוך.

״אינני יודע אם אני מסוגל. אינני ראוי לכך, אינני ראוי לתאר את המראות האלו שרחוק אני כל כך מהם״.

״אתה מסוגל. אינך עוד הגבר שמשוטט אבוד ביער מבלי לזכור כיצד הגיע לשם. וירג׳יליוס עשה בשליחותי עבודה טובה כשהדריך אותך דרך מעמקי הגיהינום, אל הקצה השני של כדור הארץ במורד ההר, שם צפית באנשים מכפרים על חטאיהם. זה הזמן לעלות למעלה, אל הפסגה, אל האלוהי. אתה מוכן״.

היקיצה הייתה מתוקה. דנטה התיישב מול שולחן העבודה והחל לדמיין את הקנטו הראשון על גן העדן:

זה היה בצהרי היום, הוא וביאטריציה מגיעים מגן העדן הארצי בפסגת הר המצרף, אל רקיעי העדן. שניהם מביטים בשמש. דנטה מתקשה להתבונן בה ומסתנוור. הוא מרגיש שהוא מאבד את מסת גופו הארצי, ומצליח להתרומם מעלה כשמגיע הרגע לעשות זאת. כאשר הם חולפים על פני טבעת האש נשמעת מוסיקה שמימית והזוהר נעשה יותר עוצמתי. ביאטריציה מסבירה למשורר על החוק והסדר של היקום שיצר אלוהים.

״הקומדיה״, כך קרא לפואמה הארוכה בת שלושת החלקים, לאחר שסיים אותה רק שנה לפני מותו.

* המחברת השתמשה בדמיונה כדי להחיות את הסיפור המבוסס על מאורעות אמיתיים.