מאז שהתחילו לבנות את הבית המעצבת ידעה שהיא רוצה ספריה גדולה בסלון. הספה הנפתחת והספות האחרות נרכשו בנסיבות שונות בתקופה שהמשפחה גרה בפריז. השולחנות הם מאינדונזיה ונרכשו ב״מרקו פולו״. השטיח מ״צמר״. המרצפות הקטנות יחסית יוצאות החוצה לאזור הפרגולה, כמו באירופה, במטרה להוסיף חמימות ולקשר את החוץ עם הפנים.

כבר בחלל הכניסה לבית אפשר להרגיש את מה שנפגוש בתוכו: דלת הכניסה המרשימה היא בעצם שתי דלתות בנות 100 שנה שחיברו אותן יחד, שכנראה היו שייכות למלון בירושלים (מהסטודיו של יאיר מור בנווה צדק). הספסל הוא מפריז, והמנורה מדמשק נרכשה בשוק הפשפשים. החצר תוכננה כמו פטיו שאפשר לראות באיטליה ובפרובנס, במטרה ליצור אווירה של רוגע ופסטורליות. ריצפת החצר מורכבת מבריקים לא סימטריים של ״Best Stones״.

נכנסים לבית ומשמאל מבחינים בשולחן המטבח המיוחד שמחופה כולו בזליז׳ (אריחים מרוקאיים). עשרת אלפים חתיכות זליז׳ שנעשו אחת אחת בעבודת יד והונחו אחת אחת על ידי אמן. צבעי השולחן והטקסטורה התוו את הצבעים והטונים במטבח ובשאר הבית. דוגמה בולטת היא התריסים בצבעי תכלת-אפור. המעצבת ביקשה לשדר אווירה של פרובנס שבה האדם מרגיש חצי בפנים וחצי בחוץ.

השולחן במטבח מתפקד גם כאי ומיועד לישיבה של חמישה אנשים. יש ארון על גלגלים מתחת לאי שנשלף בקלות ומאפשר ישיבה של עד 14 איש סביב השולחן. פינת הסירים היא נישה ששוברת את המראה הסגור של הארונות וגם פונקציונלית. המנורות הצהובות הן מנורות ישנות של צה״ל שהמעצבת רכשה בשוק הפשפשים וצבעה אותן.

חדר השינה צמוד בקירו לבית אחר ונוצרה בעיה של כיווני אוויר. המעצבת והאדריכלית פתרו אותה באמצעות יצירת חלון גדול בצד אחד ובעזרת חיבור עם חדר האמבטיה שנשאר פתוח ומכניס אור ואוויר לחדר. השידה הארוכה נועדה ליצור מקום אחסון נוסף – הידיות של המגירות (וגם אלו של כל הארונות בבית) מגיעות ממרוקו, הן עשויות עבודת יד ולכן כל אחת ייחודית. את המנורה בחדר המעצבת הרכיבה עם סוחר משוק הפשפשים. השטיחים מדמשק.

המרצפות באמבטיה גם הן מזליז׳ והן נמצאות גם בחדרי האמבטיה האחרים בבית. ״אלו אריחים לא אחידים שאתה מרגיש דרכם את האדם, בצבע ובצורה שפחות נמאסת״, אומרת המעצבת. ״אני מרגישה שדברים שלא נעשו בעבודת יד, הזמן שלהם כאן הוא קצר. אני אוהבת דברים שלא מתאימים בהכרח להיום, בעבודת יד אתה מרגיש את הנימה האישית״.