שמתם לב ששמחה יכולה להיות לפעמים מדבקת? תחשבו למשל מה קורה כשכל המשפחה יושבת לארוחה ביחד והאווירה קצת רצינית עד שפתאום מישהו מקבל הודעה משמחת – החברים בדיוק הצליחו לתאם מפגש חברתי שציפה לו. אמנם הידיעה אינה נוגעת לשאר בני הבית, אבל בכל זאת, השמחה שלו מתפשטת גם לאחרים ופתאום כל האווירה מסביב לשולחן הופכת לקלילה ולעליזה יותר.

כבר עשרות שנים נחקר הרעיון שהרגשות שלנו מדבקים ועוברים בערוצים בלתי מילוליים. הבעות הפנים שלנו, שפת הגוף, האופן בו אנחנו משתמשים בקולנו, האופן בו אנחנו נוגעים וכו’. כשאחרים רואים את המחוות האלו הם קולטים אותן, ובאופן בלתי מודע אף מושפעים מהן^[1].

אולם פרופ’ גון סמין (Gün Semin), כיום מאוניברסיטת ליסבון שבפורטוגל, רצה לבדוק האם לצד הבעות הפנים, טון הדיבור והמישוש, יש גם לחוש הריח שלנו תרומה ל”ווירליות” של השמחה. כדי לעשות זאת הוא חילק את המחקר שלו לשני שלבים מרכזיים: השלב הראשון היה איסוף של דגימות זיעה שנלקחו מתשעה נבדקים בשלושה מפגשים שונים. במפגש אחד הם צפו בסרטונים משמחים, במפגש אחר בסרטונים מעוררי פחד והיה גם מפגש שהוקדש לסרטונים ניטרליים, כמו למשל תמונות נוף. לחלק זה של המחקר בחר פרופ’ סמין לגייס גברים בלבד בגלל שגברים נוטים להזיע יותר, כפי שהסביר במאמר^[2].

לשלב השני של המחקר – שבו היה צריך להריח את הזיעה – גייס פרופ’ סמין 35 נבדקות, מכיוון שנשים רגישות יותר לריח, לדבריו. פרופ’ סמין ושותפיו למחקר חיברו את הנשים למכשיר “אלקטרומיוגרף” (EMG) המציג את הפעילות בשרירים השונים בגוף. המטרה הייתה לבדוק את השינויים המתרחשים בשרירי הפנים שלהן בעת ההרחה – אלו שבצדי הפה ואלו המקיפים את העיניים, הפעילים בשעה שאנחנו מחייכים. שרירים נוספים שעניינו את החוקרים היו במצח – כיוון שבמצב של פחד או הפתעה אנו נוטים להרים באמצעותם את הגבות.

החוקרים הבחינו כי לאחר שהנבדקות הריחו דגימות זיעה של הגברים שצפו בסרטונים משמחים, הן נטו לחייך יותר, כלומר הפעילו את שרירי הלחיים וכיווצו את שרירי זוויות העיניים. כאשר הן הריחו זיעה של פחד הן נטו להרים את הגבות. מידת התגובה לפחד הייתה מתונה יותר בהשוואה לתגובת השמחה.

מחקרים מראים שנשים נמשכות יותר לריחם של גברים דומננטיים | תמונה: Shutterstock

האם ייתכן שהנבדקות הגיבו כך לזיעת הפחד בגלל שנגעלו או נחרדו? מחקר שערכה פרופ’ בניטה פאוז (Pause) מאוניברסיטת דיסלדורף שבגרמניה הראה שלא. פרופ’ פאוז ושותפיה אספו דגימות זיעה של 49 סטודנטים (28 מהם גברים) שהיו נתונים במצב מלחיץ – המתינו למבחן חשוב בע”פ^[3]. ביום אחר לקחו מהם דגימות זיעה בשעה שעסקו בפעילות ספורטיבית. 28 משתתפים אחרים (גברים ונשים) הריחו את הדגימות בשעה שהפעילות במוחם נסרקה במכשיר fMRI. מתברר שריחות ההזעה לא היו חזקים – בחצי מהדגימות הנבדקים אפילו לא הרגישו שהריחו משהו מיוחד. אבל בין אם הם הרגישו שהם מריחים משהו, ובין אם לאו, הדגימות השונות הפעילו במוחם אזורים שונים. הדגימות ממצב החרדה הפעילו אזורים הקשורים לחרדה חברתית וגם אזורים המעורבים באמפתיה.

במחקר נוסף בדקה פרופ’ פאוז האם לאגרסיביות יש ריח, וכיצד אנחנו מגיבים לריח הזה. ובמיוחד, כיצד נשים מגיבות לריח של גבר אגרסיבי. כדי לעורר במזיעים שלה (17 גברים ו-17 נשים) תגובות אגרסיביות היא הושיבה אותם מול משחק מחשב תחרותי. ביום אחר היא ליקטה מהם דגימות זיעה במצב ניטרלי יותר – כשהם שיחקו במחשב במשחק בנייה. כך היו לה ארבעה סוגי דגימות: גבר במצב אגרסיבי, גבר במצב נינוח, אישה במצב אגרסיבי ואישה נינוחה^[4].

את דגימות הזיעה האלו הריחו 48 אנשים, כמחציתם גברים, בשעה שהפעילות החשמלית במוחם נמדדה באמצעות EEG. כפי שקרה במחקר הקודם, רק במחצית מהדגימות הם בכלל הבחינו בריח כלשהו (אם כי ריח שני סוגי הזיעה הגברית הורגש הרבה יותר). אבל כאן התגלה נתון נוסף – כשהמריח היה גבר, תגובותיו לריח הזיעה האגרסיבית, של גבר או אישה, היו מתונות למדי, ואילו כאשר אישה הריחה זיעה אגרסיבית של גבר תגובותיה היו ברורות הרבה יותר. ריח זיעה של גבר אגרסיבי גרם למנגנוני ההגנה במוחן של הנשים להיכנס לפעולה – הגרפים, מרוב אזורי המוח, נראו תזזיתיים (ריח זיעה של אישה אגרסיבית הוביל לתגובה מתונה יחסית).

פרופ’ ירוסלב פלגר | תמונה: Jaroslav Flegr-CC BY-SA 3.0

אבל המחקר המדעי בתחום לא נעצר בבדיקת ריחם של רגשות – שמחה, פחד, אגרסיביות – וכיצד הם משפיעים עלינו. הוא הלך עמוק יותר, כדי לבדוק האם גם לתכונות האופי שלנו יש ריח. פרופ’ ירוסלב פלגר (Jaroslav Flegr) מאוניברסיטת צ’ארלס שבצ’כיה בדק האם מידת הדומיננטיות של גבר משפיעה על הריח העולה ממנו. 48 נדגמים מילאו שאלון אישיותי שעזר לאמוד עד כמה הם תופסים את עצמם כדומיננטים. דגימות הזיעה מהם נלקחו באמצעות פדים שהוצמדו לבית השחי שלהם למשך 24 שעות^[5].

65 נשים התנדבו להריח את הפדים שנאספו ודירגו כל אחד מהם לפי עוצמת הריח, עד כמה הוא נתפש כגברי ועד כמה הוא סקסי. מתברר שהנשים נמשכו יותר לריחות שהגיעו מגברים דומיננטים. נוסף לכך, החוקרים גם מצאו שזה עבד בעיקר בימים הפוריים של המחזור החודשי שלהן.

שלושה חוקרים מפולין לקחו את כיוון המחקר הזה צעד נוסף קדימה, ורצו לראות האם באופן כללי לאישיות שלנו יש ריח. כדי לבחון זאת הם התבססו על מודל פסיכולוגי מקובל בעשרות השנים האחרונות לניתוח האישיות – “חמש התכונות הגדולות”. המודל מגדיר חמש תכונות שונות שהשילוב ביניהן יכול לתאר את אישיותו של האדם: מידת המוחצנות שלו, רמת הפתיחות המחשבתית, עד כמה הוא נעים הליכות (Agreeableness), המצפוניות שלו (המתבטאת למשל בתחושת אחריות) והיציבות הנפשית (נוירוטיות). במחקר הספציפי הזה החוקרים התעניינו גם בתכונה נוספת, שישית – אותה דומיננטיות שעניינה את פרופ’ פלגר ושותפיו.

דגימות הריח נלקחו הפעם מחולצות שלבשו הנדגמים (30 סטודנטים ו-30 סטודנטיות) במהלך שלושה לילות רצופים. כל אחד מהם גם מילא שאלון אישיות מקיף. צוות המריחים כלל 200 סטודנטים, מחציתם גברים, שכל אחד מהם הריח ודירג 3 חולצות נשיות ועוד 3 חולצות גבריות. מיד אחרי כל חולצה שהריח מילא המשתתף שאלון שבו התבקש לשער את מינו של בעל החולצה, את גילו ולדרג אותו, בסולם של 1 עד 10, לגבי שש התכונות שנבדקו^[6].

הפעם הריח היה ברור הרבה יותר. ב-67 אחוז מהדגימות, המריחים הצליחו לזהות את מינו של בעל החולצה. לגבי תכונות האישיות, רק בחלק מהתכונות התגלתה התאמה בין האופן שבו בעל החולצה העיד על עצמו ובין ההערכות שנתנו המריחים. למידת היציבות הנפשית (נוירוטיות), למוחצנות ולרמת הדומיננטיות כנראה שיש ריח מובהק יחסית – הנבדקים הצליחו לא רע לאמוד אותן. לגבי הפתיחות המחשבתית, נועם ההליכות והמצפוניות, כנראה שהריחות שלהם מעודנים יותר – לא התקבלה התאמה בין הדירוג שנתנו המריחים לבין השאלון האישיותי שמילא בעל החולצה.

הריחות שמחברים בינינו

מעבר למסרים הסמויים, מתברר שלריח יש גם תפקיד חשוב בקשרים שלנו עם היקרים לנו. מכירים את ההרגשה שמשהו מנוכחותו של בן הזוג מקנה תחושת ביטחון? תלמידת המחקר מרליס הופר (Marlise Hofer) מאוניברסיטת קולומביה הבריטית שבקנדה גילתה שאם את בלחץ, יספיק הריח של בן הזוג כדי להרגיע אותך מעט.

במצב לחץ, אפילו ריחו של בן הזוג יכול להרגיע מעט | תמונה: Shutterstock

במחקרה השתתפו 96 זוגות. הגברים קיבלו חולצה נקייה שהתבקשו ללבוש למשך 24 שעות, והנשים התבקשו להריח את החולצות כאשר שהו תחת לחץ – אליו הוכנסו באמצעות סדרה של שאלות מתמטיות מורכבות. במהלך הניסוי נלקחו מהנשים דגימות רוק כדי למדוד את רמות הקורטיזול (הורמון הלחץ) בגופן והן גם דיווחו על רמת הלחץ שהרגישו^[7].

הנבדקות חולקו לשלוש קבוצות: שליש מהן קיבלו חולצה נקייה, שליש את החולצה שלבש בן זוגן והאחרות, חולצה שלבש גבר זר – משתתף אחר בניסוי. לא סיפרו לנבדקות איזו חולצה הן קיבלו. כפי שראו החוקרים, חולצה של גבר זר העלתה את רמת הלחץ שבה שהו הנשים, ואילו חולצה של בן הזוג עזרה להפחית אותו. הנשים שהשיגו את ההפחתה המשמעותית ביותר ברמת הלחץ היו אלו שהצליחו לזהות שהחולצה שקיבלו היא זו של בן זוגן.

לריחות יש תפקיד חשוב בהיקשרות בין התינוק ואימו, כבר מהימים הראשונים | תמונה: Shutterstock

אולם השפעת הריח על הקשרים שלנו עם אחרים מופיעה מוקדם הרבה יותר. כבר בשלבים המוקדמים של ההיריון מתפתח חוש הריח של העובר. ולאחר הלידה, כשיכולתו של הרך הנולד לראות רק אז הולכת ונבנית בהדרגה, היכולת שלו להריח כבר מתפקדת. מחקרים מראים שכבר בגיל של ימים ספורים התינוק מסוגל להבחין בין הריח של חלב אימו לבין חלב של אימהות אחרות. זה עובד גם בכיוון ההפוך – אימהות מסוגלות להבחין בריחו של התינוק שלהן כבר שעות ספורות לאחר הלידה. במילים אחרות, ייתכן שלריחות יש תפקיד חשוב בהיקשרות בין התינוק לאימו, עוד לפני שחושים אחרים נכנסים לפעולה.

חוקרות מאוניברסיטת ואנדרבילט שבארה”ב התעניינו עד כמה קרובי משפחה אחרים, כמו אבא, סבתא ודודה, מצליחים לזהות את ריחו של הרך הנולד. הקרובים התבקשו להריח חולצות שלבש התינוק במשך כ-5 שעות עוד בטרם מלאו לו יומיים. הזיהוי המוצלח ביותר התגלה בקרב האבות שטעו רק בכ-13% מהמקרים. הסבתות והדודות גם הצליחו לא רע – הן טעו בזיהוי רק בכרבע מהמקרים^[8].

האם למחלת הסרטן יש ריח?

ג’וי מילן (Joy Milne) היא אחות סקוטית בגמלאות, בעלת חוש ריח חזק במיוחד – “Super Smeller”. כשבעלה לס היה בן 31 היא פתאום הבחינה שיש לו ריח חדש, ממש לא נעים. כשפגשה את לס לראשונה, בגיל 16, היא אהבה מאוד את ריח המוּשְׁק (חומר ארומטי מהטבע) הנידף ממנו באופן טבעי, אבל כעת התלווה אליו גם ריח חדש שמזכיר קצת ריח של שמרים, היא סיפרה בריאיון לרשת הרדיו האמריקנית ^[9]NPR. בהתחלה היא קיוותה שזה ריח שלס הביא אתו מבית החולים בו הוא עובד כרופא, אבל מקלחת לא עזרה, ובשבועות הבאים הריח רק הלך והתחזק. כשלס התעקש שהוא שומר על עצמו והכול בסדר, וכשאף אחד אחר לא הבחין בריח מיוחד שנידף ממנו, ג’וי נאלצה להניח לנושא.

חוקרים הצליחו ללמד כלבים להבחין בריחו של סרטן הריאות, סרטן השחלות וסרטן המעי הגס | תמונה: Shutterstock

קצת יותר מעשר שנים מאוחר יותר, לס אובחן כחולה פרקינסון. ההתמודדות לא הייתה פשוטה. המצב התדרדר לאיטו, וכשמספר שנים מאוחר יותר בני הזוג הרגישו שהאתגרים גדולים מדי, הם פנו לקבוצת תמיכה לחולי פרקינסון. החלק המפתיע הגיע מיד כשהם נכנסו לחדר של קבוצת התמיכה. ג’וי לא יכלה להתעלם מאותו ריח מיוחד – הריח שהריחה לראשונה כבר כשלס היה בן 31.

האם לפרקינסון יש ריח משלו? ריח ייחודי שמופיע הרבה לפני סימפטומים אחרים? בני הזוג, שחשבו שאולי הם בדרך לפיתוח טכניקה חדשה לאבחון מוקדם של המחלה, פנו לד”ר טילו קונת’ (Kunath) מאוניברסיטת אדינבורו המתמחה בחקר הפרקינסון. בתחילה ד”ר קונת’ לא התעניין. אבל שישה חודשים מאוחר יותר, בעקבות שיחה עם עמית ביוכימאי, החליט קונת’ להרים את הכפפה וערך לג’וי ניסוי פיילוט קצר^[10].

לפיילוט גויסו 12 נבדקים, מתוכם שישה מאובחנים בתור חולי פרקינסון. כל אחד מהנבדקים קיבל חולצה חדשה ונקייה אותה התבקש ללבוש במשך הלילה. בהמשך, הריחה ג’וי את החולצות ונדרשה לקבוע אילו מהחולצות נלבשו על ידי חולה פרקינסון. היא הצליחה לזהות נכון כמעט בכל המקרים, למעט מקרה אחד של חולצה שנלבשה על ידי אדם מקבוצת הביקורת, שאינו חולה וסווג על ידה כחולה. אבל גם כאן התברר שג’וי לא פספסה. מספר חודשים מאוחר יותר גם אותו נבדק אובחן כחולה.

המחקר עם ג’וי עזר לד”ר קונת’ לזהות את החומרים הספציפיים העוזרים לה להריח את המחלה ומאז הוא שוקד במעבדתו על טכנולוגיות אבחון מוקדמות למחלת הפרקינסון. ב-2015, בגיל 65, לס הלך לעולמו.

ומתברר שלא רק לפרקינסון יש ריח משלו. פרופ’ מאט אולסון ממכון המחקר הרפואי “קרולינסקה” שבשוודיה רצה לבדוק האם כשמערכת החיסון שלנו נלחמת בפולשים היא פולטת ריח מיוחד. שמונה אנשים במחקר של פרופ’ אולסון התבקשו להגיע לשני מפגשים שונים. במפגש הראשון החוקרים הזריקו להם רעלן, מולקולה בשם lipopolysaccharide המעוררת תגובה חיסונית קלה. במפגש השני, שנערך חודש מאוחר יותר, החוקרים הזריקו להם פלצבו – מי מלח. מה שעניין את החוקרים היו החולצות שלבשו המשתתפים בשעות הספורות שלאחר הזריקה.

40 המריחים הריחו את החולצות עם דגימות הזיעה (מ-2 הסוגים) שניתנו להם בסדר אקראי. הם התבקשו לדרג את עוצמת הריח, עד כמה הוא לא נעים ועד כמה הוא מריח חולני. מתברר שהמריחים הצליחו לזהות: ריח החולצות שנלבשו בזמן ההתמודדות עם הרעלן, כשמערכת החיסון נכנסה לפעולה, דורג בתור פחות נעים וחולני יותר^[11].

פרופ’ ברדג’יט פיצ’ולה | תמונה: academia-net.org

פרופ’ ברדג’יט פיצ’ולה מאוניברסיטת רוסטוק שבגרמניה מפרטת במאמר סקירה שפרסמה במארס השנה את החומרים הנדיפים, כלומר את הריחות שמפיצים מגוון חיידקים מעוררי מחלות. בחלק מהמאמרים הרבים שהיא סוקרת, יש התייחסות לחיידקי “הליקובקטר פילורי” העומדים מאחורי מגוון מחלות במערכת העיכול. מחקר אחר שהיא מציגה מתייחס לחיידק החסין פסאודומונס אארוגינוזה (Pseudomonas aeruginosa) שפעמים רבות פוגע בריאות ומעורב גם בפצעים כרוניים. פרופ’ פיצ’ולה ממליצה לקדם את המחקר בתחום כדי לנצל את הריחות של החיידקים השונים לצורך זיהוי מהיר של מגוון זיהומים^[12].

ומה לגבי סרטן? תחשבו למשל על סרטן ריאות. אבחון מוקדם יכול להציל חיים, אבל במקרים רבים התסמינים מופיעים מאוחר מדי. קבוצת חוקרים מפלורידה שבארה”ב הצליחה בתוכנית אימונים בת שמונה שבועות להכשיר שלושה כלבים מסוג ביגל להריח ולזהות נסיוב דם (החלק הנוזלי של הדם, לאחר שהופרדו ממנו תאים ורכיבים נוספים) של מאובחנים חדשים בסרטן הריאות. כשהציגו בפני הכלבים מגוון דגימות, שרק אחת מהן של חולה מאובחן, הכלב היה מתיישב ליד הדגימה החולה במעל 90 אחוז מהמקרים^[13]. מחקרים אחרים מראים שכלבים מסוגלים להריח גם סרטן שחלות^[14] וסרטן המעי הגס^[15]. אמנם אין זה אומר שאנחנו, בני האדם נוכל להריח את הסרטן, אבל החוקרים טוענים שחשוב להמשיך לפתח את כיוון המחקר הזה כדי למצוא שיטות אבחון חדשות.

במשך שנים המעטנו בחשיבותו של חוש הריח האנושי, בעיקר בהשוואה למגוון בעלי חיים בעלי חוש ריח מפותח יותר. אבל אולי גם אצלנו הריח ממלא תפקידים חשובים בהתנהגות שלנו, תפקידים שאנחנו עדיין לא מודעים לפעילותם הסמויה.

1. Barsade, The Ripple Effect: Emotional Contagion and Its Influence on Group Behavior, Administrative Science Quarterly, 2002
2. de Groot, Smeets, Rowson, +4, A Sniff of Happiness, Psychol Sci, 2015
3. Prehn-Kristensen, Wiesner, Bergmann, Induction of Empathy by the Smell of Anxiety, PLoS One, 2009
4. Pause, Storch, Lübke, Chemosensory communication of aggression: women’s fine-tuned neural processing of male aggression signals, Philos Trans R Soc Lond B Biol Sci, Apr 2020
5. Havlicek, Roberts, Flegr, Women’s preference for dominant male odour: Effects of menstrual cycle and relationship status, Biol Lett, 2005
6. SOROKOWSKA, SOROKOWSKI, SZMAJKE, Does Personality Smell? Accuracy of Personality Assessments Based on Body Odour, Eur. J. Pers, 2011
7. Hofer, Collins, Whillans, +1, Olfactory Cues From Romantic Partners and Strangers Influence Women’s Responses to Stress, J Pers Soc Psychol, 2018
8. Porter, Balogh, Cernoch, +1, Recognition of kin through characteristic body odors, Chemical Senses, 1986
9. Spiegel, Renken, Her Incredible Sense Of Smell Is Helping Scientists Find New Ways To Diagnose Disease, NPR, March 2020
10. Morgan, Joy of super smeller: sebum clues for PD diagnostics, The Lancet. Neurology, 2016
11. Olsson, Lundström, Kimball, +9, The Scent of Disease: Human Body Odor Contains an Early Chemosensory Cue of Sickness, Psychol Sci, 2014
12. Elmassry, Piechulla, Volatilomes of Bacterial Infections in Humans, Front Neurosci, 2020
13. Junqueira, Quinn, Biringer, +5, Accuracy of Canine Scent Detection of Non-Small Cell Lung Cancer in Blood Serum, J Am Osteopath Assoc, 2019
14. Horvath, Järverud, Järverud, +1, Human Ovarian Carcinomas Detected by Specific Odor, Integr Cancer Ther, 2008
15. Sonoda, Kohnoe, Yamazato, +9, Colorectal cancer screening with odour material by canine scent detection, Gut, 2011