פטר וולבן היה בן חמש כשהוריו לקחו אותו לבקר את הסבים בעיר ווירצבורג שבגרמניה הסמוכה למקום מגוריו. באותו ביקור נתן לו סבו במתנה שעון ישן. פטר שמח מאוד עם המתנה אבל יותר מכול בערה בו הסקרנות לדעת איך השעון הזה עובד. בסבלנות רבה הוא פירק את השעון לחלקיו הקטנים ביותר, בטוח שיידע איך להרכיב הכול בחזרה. אחרי שכל החלקים היו מונחים לפניו זה אחרי זה בשורה סדורה, הוא התחיל להרכיב אותם חזרה. אבל למרבה הפתעתו ואכזבתו, אחרי שהשעון חזר לצורתו המקורית, נשארו בחוץ כמה ברגים מתוך גלגלי השיניים שמשום מה לא מצא להם מקום בתוך ההרכבה שעשה. וכמובן שהשעון לא עבד.

חשוב שנבין שאפילו להתערבות הקטנה ביותר שלנו בטבע יכולות להיות תוצאות ענקיות

אותה סקרנות שהייתה לוולבן (היום בן 55) לגבי השעון התחברה לתשוקה העזה שהייתה לו כבר בגיל צעיר להבין כיצד דברים עובדים בטבע בצורתם המקורית – לפני שיד אדם נגעה בהם. לאחר שלמד יערנות ועבד שנים ארוכות בשירות היערות הלאומי של גרמניה, הוא התיישב עם משפחתו בבקתה כפרית סמוך ליער פרטי עתיק במערב גרמניה, אותו הוא מנהל עד היום בתור שמורת טבע. במהלך עבודתו שם הוא התחיל לחקור לעומק את מורכבות האיזון והתלות ההדדית הקיימים בטבע, על ידי תצפיות מדוקדקות שערך על העצים ביער שהוא מנהל, ובאמצעות איסוף מחקרים של חוקרים בכל העולם.

את הידע והתובנות שצבר פרסם וולבן בספרים. הראשון שבהם היה The Hidden Life of) Trees 2016) שהפך לרב מכר אדיר, תורגם לשפות רבות, כולל לעברית ("החיים הנסתרים של העצים"). בעת האחרונה הוא פרסם את הספר (Secret Wisdom of Nature 2019) בו הוא הגיע למסקנה שלמרות ההקבלה הציורית בין הטבע לשעון, הטבע מורכב לאין ערוך משעון. "בטבע לא רק כל שן בגלגל השיניים מחוברת לשן אחרת. הכול מחובר לרשת כל כך מסובכת ומורכבת שכנראה אף פעם לא נצליח להבין אותה בשלמותה". הספר כולל סיפורי מקרים ומחקרים על חוכמתו של הטבע ומה קורה כאשר בני אדם מפרים את האיזון העדין הזה. כך למשל הוא הסיפור הבא: כיצד דגי הסלמון משפיעים על צמיחת העצים ביער.

סלמון בתוך עצים

חייהם של דגי הסלמון מתחילים בדרך כלל במים מתוקים, שם הם בוקעים מהביצים. אחרי שהם גדלים מעט, כעבור חצי שנה עד שלוש שנים, הם מתחילים לנדוד לאוקיאנוס שבו הם נשארים בין שנתיים לארבע שנים. במהלך השנים האלה הם גדלים, צוברים שומן ומפתחים שרירים שיעזרו להם במסע המפרך חזרה למים המתוקים כדי להטיל שם ביצים, ולמות זמן קצר אחר כך במקום שבו נולדו. המסע המפרך הזה, למים המתוקים שבו התחילו את חייהם, יכול להימשך לעתים לאורך כמה עשרות אלפי קילומטר. במהלכו דגי הסלמון נאבקים כנגד הזרם במעלה מפלים ואשדות מים, ומנסים לחמוק מ"ציידים" רעבים – דובים שמחכים להם על גדות הנהרות.

החנקן שמגיע מדגי הסלמון מזרז את צמיחת העצים במידה כה רבה שלמשל אשוחית הסיטקה באזורים אלה גדלה פי שלוש מהר יותר

לפי וולבן "לאורך חופי האוקיאנוס השקט בצפון אמריקה, אלו הם דובים שחורים וחומים שצדים את הדגים מתוך אשדות המים בנהרות". הדגים עתירי השומן עוזרים לדובים לפתח שכבה עבה של שומן לקראת החורף. בהתחלה הדובים זוללים את רוב הדגים שהם צדים. מאוחר יותר הם בררנים יותר. אם הם צדים דג קטן, שלו פחות שומן, הם יאכלו רק מעט ממנו ואת השאר יזרקו. מה שנותן לחיות אחרות הזדמנות ליהנות מהשלל: סמורים, שועלים, ציפורי טרף ואין-ספור חרקים מסתערים על השאריות ומפזרים אותן הרחק אל תוך היער. אחרי הסעודה, חלקים מסוימים, כמו העצמות והראש, נשארים מפוזרים על האדמה ומפרים אותה ישירות, בעיקר בחנקן, הנמצא בכמות ניכרת בגופם של הדגים. כמות גדולה של חנקן מתפזרת ביער גם מהצואה של החיות לאחר הסעודה.

ועכשיו מגיע תורם של העצים ליהנות מהחנקן – יסוד הכרחי עבורם לצמיחה בריאה. שורשי העצים יונקים את החנקן מהאדמה כשהם נעזרים בקורי הפטריות העוטפות את שורשיהם. "לפי מחקרים, כ-70 אחוז מהחנקן בצמחיה הגדלה לאורך הנהרות מגיע מהאוקיאנוס, במילים אחרות – מדגי הסלמון. נתוני המחקרים גם מראים שהחנקן המגיע מדגי הסלמון מזרז את צמיחת העצים במידה כה רבה שלמשל אשוחית הסיטקה באזורים אלה גדלה פי שלוש מהר יותר מאשר לוּ לא עמד לרשותה דשן הדגים הזה". כאשר אחד מהעצים הענקיים האלה מגיע לסוף חייו, הגזע שלו נרקב והעץ הסמוך לו נהנה מהדשנים החיוניים של העץ המת שנספגו באדמה.

אבל לא רק העצים נהנים מדגי הסלמון. "שפע החומרים המזינים הנמצאים לאורך תוואי הנדודים של דגי הסלמון באים לביטוי גם בעלייה במגוון בעלי חיים, צמחים, ציפורים וחרקים שחיים לאורך המסלול הזה". וכעת מגיע תורו של האוקיאנוס לקבל חזרה ממה שנתן: חלק מהדשנים שהתפזרו משאריות הסלמון נשטפים חזרה לנהרות ומשם לאוקיאנוס – שבו שוב אין-ספור יצורים זעירים מחכים להם.

לרוע המזל, השרשרת המורכבת הזו של קשרים הדדיים, שבהם מככב הסלמון, נפגמה. "מספר דגי הסלמון ירד בצורה דרמטית במאה השנים האחרונות, ובנהרות רבים בצפון אמריקה לא נשארו דגי סלמון בכלל". גם בנהרות במדינות מרכז אירופה, לחופי האוקיאנוס האטלנטי, נעלמו דגי הסלמון אף על פי שמאז שנות ה-80 במדינות שונות משחררים מאות אלפי דגי סלמון צעירים לנהרות בתקווה שישרדו שם. וזה כבר סיפור אחר.

בכל יער קיים "עץ אם" (Mother Tree) המחובר ישירות למאות עצים אחרים ביער. הוא מספק לצעירים שבהם את רכיבי המזון שהם זקוקים להם ומהווה צומת מרכזי ברשת

אבל מה לגבי החנקן שעצי היער כה זקוקים לו לצמיחה טובה ודגי הסלמון סיפקו בעבר? "בעשורים האחרונים לעצים יש מקור חדש ולא טבעי של שיטפון של חנקן. "בניגוד לאוויר הנקי בחלק הצפוני של ארה"ב ובקנדה, האוויר במרכז אירופה הוא מרק שחור של מזהמים". החנקן שנפלט לאוויר מכלי רכב ומדישון חקלאי "הוא הרבה יותר ממה שהעצים זקוקים לו". כתוצאה מכך עצים צעירים גדלים הרבה יותר מהר ולכן היערות מצליחים לספק יותר עץ לתעשייה. האם זה סימן טוב? לפי וולבן בהחלט לא. "כאשר משאירים את העצים לנפשם הם אינם צומחים מהר. ביערות עתיקים שצמחו בלי התערבות של בני אדם, עצים צעירים בילו את 200 השנים הראשונות של חייהם בצל אימותיהם. בעודם מתאמצים לצמוח מעט בכל פעם הם פיתחו חומר עץ דחוס ביותר".

ביערות מודרניים שבני אדם מנהלים, לעומת זאת, שתילי עצים גדלים בלי הצל של הוריהם. הם צומחים במהירות לגובה "ומפתחים טבעות עצים עבות אפילו בלא כל תוספת של דשן חנקן. כתוצאה מכך תאי העץ שלהם גדולים הרבה יותר מהנורמלי ומכילים הרבה יותר אוויר. זה הופך אותם לפגיעים הרבה יותר לפטריות. עצים הגדלים מהר גם מרקיבים מהר, ולכן אינם יכולים להאריך ימים. וכל התהליך הזה עוד מהיר יותר כעת בגלל עודף החנקן באוויר. העצים האלה הם כמו אתלט אקסטרים שכבר מלא בסטרואידים ועכשיו מזריקים לו מנה נוספת כדי להגיע לתוצאות טובות עוד יותר". האם אפשר לתקן את המצב הזה?

וולבן לא משאיר אותנו חסרי תקוה. "אין ספק שהמטוטלת יכולה לנוע חזרה ברגע שההתערבות שלנו במערכת האקולוגית תפחת. ואז יום אחד דגי הסלמון והדובים יוכלו לחזור לתפקידם המקורי". וולבן מדבר מתוך ידע וניסיון רב שנים. כבר מגיל צעיר, עת שיחק על שפת הנהר ריין וגידל עכבישים וצבים בערה בו אהבה עזה לטבע. והוא חלם להציל את הטבע מפגעי החיים המודרניים. דוגמה טובה לכך שאפשר להציל לפחות חלקים מסוימים של הטבע ולהחזירם למצבם המקורי הוא מביא בסיפור המפתיע על הזאבים.

על זאבים ונהרות

הסיפור הזה מתחיל בפארק ילוסטון בארה"ב שהוא חלק מרכס הרי הרוקי, והוא הפארק הלאומי הראשון בעולם. מיום היווסדו, ב-1872, התחילו להשמיד את הזאבים בפארק בעיקר בגלל לחץ של חוואים בסביבה. הם חששו לגורל עדריהם שליחכו עשב בשטחים פתוחים בסביבת הפארק. רבים מהזאבים נורו, הורעלו או נלכדו ובאמצע שנות ה-30 להקת הזאבים האחרונה נעלמה מהפארק.

עם הכחדת הזאבים החלה מפולת של האיזון האקולוגי הטבעי שהיה קיים בפארק. כאשר הלחץ של הזאבים הטורפים נעלם, אוכלוסיית האיילים בפארק הלכה וגדלה בהדרגה. איילים כידוע הם צמחונים, ועד מהרה הם חיסלו שטחים נרחבים של צמחייה בפארק שכעת נותרו צחיחים. "בעיקר נפגעו גדות הנהרות: העשב העסיסי נעלם בהם לגמרי יחד עם העצים הצעירים שצמחו שם. האדמה שנותרה שוממה לא יכלה לספק מספיק מזון אפילו לציפורים, ומספר זני הציפורים בפארק ירד בצורה דרסטית". גם הבונים שניזונים מהעצים הצומחים על שפת הנהרות, בעיקר עצי ערבה וצפצפה, נעלמו. האדמה על שפת הנהרות נותרה כעת חשופה לגמרי, ושיטפונות עונתיים סחפו איתם עוד ועוד אדמה. גדות הנהרות כבר לא היו יציבים מספיק דבר שגרם לנהרות להתחיל לסטות ממסלולם.

המצב הזה נמשך כמעט שבעה עשורים, ואז החל המהפך. רשויות הפארק החליטו להחזיר אליו את הזאבים. בשנת 1995, לכדו 31 זאבים בקנדה ושחררו אותם באופן מבוקר בפארק ילוסטון. מה שקרה בשנים שלאחר מכן, ונמשך עד היום, הוא מה שמדענים מכנים "מפל תזונתי" (Trophic cascade) – שמשמעותו תהליך אקולוגי שמתחיל בראש שרשרת המזון ומתגלגל עד הקצה התחתון של השרשרת. הזאבים היו כעת בראש השרשרת, ודי ברור לאן הסיפור התגלגל. הזאבים התחילו לצוד את המוני האיילים שהיו כעת טרף קל. מספר האיילים בפארק החל לרדת בצורה דרסטית, וגם ההתנהגות שלהם החלה להשתנות. כדי להימנע מלהיחשף בצורה גלויה בשטחים פתוחים שבהם קל לזאבים לצוד אותם, הם שהו פחות זמן על גדות הנהר והעדיפו מקומות שנתנו להם מסתור. זה אִפשר לצמחיה ולעצים שעל גדות הנהרות להתחיל שוב לצמוח. במספר אזורים העצים צמחו לגובה פי חמש מאשר קודם, תוך שש שנים בלבד, כפי שמסופר בסרטון באתר של הפארק.

עם הכחדת הזאבים החלה מפולת של האיזון האקולוגי הטבעי שהיה קיים בפארק

הבונים שמצאו כעת שפע מזון בגדות הנהרות, חזרו לנהרות והתחילו שוב לבנות את הסכרים שלהם שיצרו נישות מחייה ללוטרות, לברווזים, לדגים ולמגוון של דו חיים. עם הפריחה הזו של מגוון היצורים החיים במים, גם המגוון והמספר של הציפורים הנודדות ושל ציפורי השיר עלה בהדרגה. הזאבים טרפו גם חלק מהתנים וכתוצאה מכך עלה מספר הארנבות והעכברים. זה בתורו החזיר לפארק את הנִצים, השועלים והגיריות. עיטים ועורבים הגיעו ליהנות מהשאריות שהשאירו הזאבים. גם אוכלוסיית הדובים גדלה: בעונת הסתיו דובים אוכלים גרגרי יער שצמחו כעת שוב בשפע על גדות הנהרות.

והתוצאה אולי המפתיעה ביותר הייתה שמסלול הנהרות הפך ליציב יותר ויותר. הסיבה לכך הייתה הצמחייה העשירה שעזרה לגדות הנהרות להיעשות בהדרגה ליציבות יותר, וכך לשמור על מסלול המים. כתוצאה מכך גם המים החלו לזרום יותר באיטיות וליצור ברכות ואשדות שהיטיבו עם בתי הגידול הטבעיים של היצורים במים. הצמחייה עזרה גם לייצב את הקרקע וכך גרמה לסחף לפחות ולפחות. מה שקרה בסופו של דבר הוא שכל המערכת האקולוגית והגיאוגרפית של הפארק חזרה לצורתה המקורית, זו שהייתה לפני ששינו פרט קטן לכאורה – רק הוציאו את הזאבים.

כפי שהיה פארק ילוסטון במצבו המקורי באיזון מושלם, כך רואים גם אם מתבוננים רק בפרט אחד מתוך מערכת אקולוגית שלמה, למשל, בקבוצת עצים היוצרת יער. גם כאן התהליך הטבעי משתבש כאשר יש סטייה מהמצב המקורי. על כך בסיפור הבא של וולבן.

החיים הנסתרים של העצים

מה שוולבן יודע כיום על עצים הוא לא למד בבית הספר ליערנות. שם שלטה ההשקפה שצריך לדלל את העצים ביער כדי לחשוף אותם למקסימום אור כדי שהם יצמחו מהר יותר; שיש לרסס אותם מהאוויר בחומרי הדברה נגד חרקים ועשבים שונים; ושציוד כבד הוא הדרך הטובה ביותר לכרות עצים, אף על פי שהוא קורע את האדמה ופוגע בשורשי העצים. עם ההשקפה הזו הוא עבד במשך 23 שנים בשירות היערות הלאומי של גרמניה. באותן שנים "הבנתי בחיים הנסתרים של עצים כמו שקצב מבין בחיי הרגש של חיות", הוא כותב בספרו "החיים הנסתרים של העצים". "מכיוון שבמסגרת עבודתי נדרשתי לבחון מאות עצים בכל יום כדי להעריך את מידת התאמתם לתעשיית העץ ואת ערך השוק שלהם, גם חשיבתי עליהם הצטמצמה לנקודת המבט הצרה הזאת".

וולבן התחיל לשנות את השקפתו לאחר שביקר במספר יערות פרטיים בשוויץ ובגרמניה. שם לא דיללו עצים, לא השתמשו בחומרי הדברה ולא בציוד כבד. למרות זאת, העצים היו במצב טוב הרבה יותר מאשר ביערות שבהם הוא עבד. יותר מכך, כאשר השאירו את היערות במצבם המקורי, בסופו של דבר גם העצים שנכרתו הביאו הרבה יותר רווח. באותו זמן גם התחילו להתפרסם מחקרים במקומות שונים בעולם על תקשורת בין עצים. אחת החוקרות החשובות בתחום היא פרופ' סוזן סימרד מאוניברסיטת "בריטיש קולומביה" שבקנדה, שבשנות ה-90 מצאה כי השורשים של רוב רובם של הצמחים הגדלים על הקרקע מוקפים בצינורות דקיקים של קורי פטריות. הקורים האלה יוצרים מעין רשת המחברת בין שורשי העצים בחלקי היער השונים, ויכולה להגיע עד לעומק של מאות מטרים. דרך הרשת הזאת העצים מחלקים ביניהם מים, חומרי מזון וגם מעבירים מידע בצורה של רכיבים כימיים, הורמונים או אותות חשמליים. הם, למשל, מודיעים זה לזה על בצורת, על מחלה או על התקפה של מזיקים, והעצים האחרים משנים את התנהגותם בהתאם להודעות שקיבלו.

עצים צועקים כשפוצעים אותם ומגישים עזרה זה לזה בעֵתות מצוקה

עם הידע החדש שרכש, החליט וולבן לעזוב את משרתו הקבועה ועבר ב-2006 לנהל יער עתיק בקהילת הימל (Hummel) בהרי אייפל שבמערב גרמניה. הוא החליט להפוך אותו לשמורת טבע שתתנהל כמו היערות הפרטיים שראה. בהתחלה הוא עדיין המשיך להסתכל על העצים מאותה נקודת ראות צרה שאליה התרגל: האם הם טובים לתעשייה. אבל המבקרים שהתחיל להוביל בסיורים ביער התעניינו דווקא לא בעצים שנראו ישרים וגבוהים, אלא באלה שנראו עקומים, מפותלים או עם קמטים, כמו בני אדם שחיו שנים ארוכות.

בהדרגה, התחיל וולבן לשים לב לפרטים קטנים שקודם נעלמו מעיניו, וגם החל לערוך תצפיות ממושכות על העצים ביער. כך למשל, הוא ניגש יום אחד לבדוק מקרוב ערמת אבנים שמשכה את תשומת ליבו. התברר שאלו לא היו אבנים אלא גזע עץ אשור שמת לפני 500-400 שנה. הוא קילף מעט מהקליפה החיצונית שלו ומתחתיה ראה להפתעתו שכבה ירוקה לגמרי – כלומר הגזע הזה היה עדיין חי. לפי וולבן, יש רק הסבר אפשרי אחד לכך: עצים שכנים המשיכו להעביר לו חומרי הזנה דרך הרשת של קורי הפטריות. "זה דומה להתנהגות של פילים", הוא כותב. "גם הם מסרבים לעזוב את המתים שלהם, בעיקר אם זו האם הזקנה והמכובדת של העדר".

את מה שראה וולבן בתצפיות שלו, יחד עם המחקרים שנעשו בתחום, הוא מתאר בשפה פסיכולוגית-סוציולוגית הנשמעת כמו תיאור של קהילה אנושית. העצים, כפי שוולבן מספר עליהם, הם יצורים חברתיים בעלי רגשות ואופי שיש בקרבם יחסי חברות ואהבה. למשל, ביער שלו יש שני עצי אשור השוכנים זה לצד זה. "הם חברים ותיקים", הוא כותב, "ואם מסתכלים על הענפים שלהם, רואים שהם נזהרים לא לפלוש למרחב של העץ השכן ומתחלקים ביניהם באור השמש. השורשים שלהם כל כך קשורים זה לזה שכאשר אחד מהם מת, בדרך כלל גם השני מת".

עצים צועקים כשפוצעים אותם, ומגישים עזרה זה לזה בעֵתות מצוקה. בערבות באפריקה, למשל, ג'ירפות ניזונות מעצי שיטה. כאשר ג'ירפה מתחילה לזלול עלים של עץ כזה, "העץ ממש לא אוהב את זה". תוך מספר דקות הוא מפריש חומר רעיל אל העלים כדי לסלק אותה, ובאותו זמן הוא מפריש לאוויר גז אתילן (Ethylene) כדי שיזהיר את העצים השכנים בני אותו סוג, וגם הם מתחילים להפריש את החומר הרעיל לעליהם. עבור עצים צעירים הגדלים בצל של העצים הבוגרים, הרשת שמקשרת אותם לשאר העצים היא סם חיים. מכיוון שחסר להם אור שמש לתהליך הפוטוסינתזה, הם שורדים משום שהעצים הגדולים מזרימים סוכר לשורשים שלהם דרך הרשת. או כפי שוולבן אוהב לנסח "'העצים האימהות' מניקות את הצאצאים שלהן".

ובכל יער קיים "עץ אם" (Mother Tree) המחובר ישירות למאות עצים אחרים ביער. הוא מספק לצעירים שבהם את רכיבי המזון להם הם זקוקים ומהווה צומת מרכזי ברשת. בגלל החשיבות הגדולה של העצים המבוגרים והמקושרים האלו, הם יכולים גם להפוך לנקודת התורפה. פעמים רבות כשאנשים באים לכרות מעצי היער הם מתחילים קודם כל מהעצים השמנים “והרווחיים״ ביותר. כשכמה מהעצים החשובים האלו נכרתים בו זמנית זה גורם לרשת כולה להישבר. ביערות המודרניים הרשת הזו כמעט ואינה מתקיימת, אבל אפשר לשמר אותה במקומות שבהם עדיין קיימים יערות טבעיים או יערות שלא נועדו בעיקר לתעשייה ואז לשוב וליהנות מהקסם של היערות.

וולבן מקווה שהסיורים שהוא עורך ביער למבקרים הרבים הנוהרים לשם, שהספרים שהוא כתב, והרצאות שהוא עורך ברחבי העולם יעוררו מודעות, אהבה וסקרנות לחוכמה של הטבע, למקום של בני האדם בתוך המארג המופלא הזה, ולצורך הקריטי שלנו לשמר אותו בצורתו המקורית.