על פני השטח לא תשימו לב לשום דבר מיוחד אצל איסטון לה-שאפל בן ה-18 מהעיירה הקטנה מנקוס שבקולורדו. הוא תלמיד טוב שאוהב לבלות עם חברים ולעשות סקי. אבל כשנאס״א פנו אליו לעבוד אצלם בחופשת הקיץ בשנה שעברה, כשהיה רק בן 17, הם ידעו מה הם עושים.

בנאס״א לקחו את לה-שאפל כדי שיעזור להם לפתח מחדש את מערכת השליטה של האסטרונאוט הרובוטי שלהם. המטרה הייתה שמפעילים על כדור הארץ יוכלו לבצע תיקונים בתחנת החלל כאילו הם עצמם ממש היו שם.

לה-שאפל, מצד שני, די התאכזב מהעבודה בנאס״א. את מה שהם עושים בכמה חודשים, הוא יכול לעשות בכמה שבועות. שיטות העבודה הסיסטמטיות והקפדניות והמכשור הישן הכבידו על הקלילות והמעוף של הנער היצירתי, והוא שמח לחזור למנקוס הקטנה, למעבדה שהקים לעצמו בחדר השינה שלו, ולהמשיך לפתח לבד את הדברים שלו.

אחד מאותם דברים שלה-שאפל מפתח הוא מערכת שלד חוץ-גופית רובוטית. משותקים יוכלו ללבוש אותה על גופם וללכת באמצעותה. למעשה, גם אנשים בריאים יוכלו ללבוש אותה ולקבל בזכותה כוחות חזקים יותר. אולי זאת הסיבה שהוא זכה לכינוי ״איירון מן האמיתי״ בכתבה בעיתון בדרום אפריקה.

טוני סטארק, הגיבור של הקומיקס ״איירון מן״, גם הוא היה ילד פלא שכזה. הוא החל את לימודי הנדסת החשמל ב-MIT בגיל 15, וסיים אותם בהצטיינות בגיל 19. אחרי שנפצע ונשבה על ידי טרוריסטים הוא פיתח בעודו בשבי חליפת שריון עוצמתית שמצילה את חייו, ועוזרת לו להימלט משוביו ולהגן על העולם, חליפה שמזכירה את הרעיון של השלד החוץ-גופי שמפתח איסטון לה-שאפל.

אבל לה-שאפל, לעומת זאת, לא זכה ללמוד בשום מוסד השכלה גבוהה יוקרתי כמו MIT. גם לא באחד שאינו יוקרתי.

מפרק מכשירים סדרתי

סיפורו של לה-שאפל מתחיל במנקוס הקטנה, עיירה של כ-1,300 תושבים. בבית הספר התיכון הקטן שבו למד לא היו שיעורי טכנולוגיה, ולא הייתה באזור אף אוניברסיטה או בית ספר טכנולוגי שאפשר היה לגשת אליהם ולשאול שאלות. אפילו חנות אלקטרוניקה לא הייתה באזור.

בגיל 14 עלה לו רעיון: לבנות יד רובוטית שתישלט באופן אלחוטי על ידי כפפה. כל תנועה של אצבע בכפפה תזיז את אותה אצבע ביד הרובוטית באותו האופן. הוא נכנס לאינטרנט ולא הצליח למצוא פיתוח שכזה בשום מקום. מצד אחד, זה נתן לו מוטיבציה – להצליח לפתח משהו שאף אחד לא עשה קודם. מצד שני, מאיפה הוא ילמד את מה שהוא צריך?

לה-שאפל פירק את הפרויקט להרבה גורמים קטנים שעליהם כן יכול היה למצוא חומר באינטרנט, והתחיל ללמוד ביסודיות. הוא למד באתרים שונים על חיישנים, על בקרים, על מנועים קטנים ועל תכנות. מכיוון שלא היה לו תקציב או נגישות לרכיבים, הוא נאלץ להסתפק במה שהיה לו בבית – חלקים של לגו, צינורות פלסטיק קטנים, חוטי דיג, ורכיבים אלקטרוניים מצעצועים שהיו לו.

לה-שאפל פנה לפורומים ולקהילות של חובבי טכנולוגיה ברחבי האינטרנט. ״האינטרנט היה כלי מדהים, הוא נתן לי אפשרות לדבר עם אנשים בכל העולם ולקבל תשובות לשאלות שלי באופן די מיידי״. בתוך תשעה חודשים, לה-שאפל הצליח לבנות את היד הרובוטית הראשונה שלו.

מגיע עד הנשיא אובמה

לה-שאפל הציג את הזרוע הרובוטית שלו באחד מירידי הטכנולוגיה. מתוך קהל הצופים הצפוף לפתע ניגשה אל הדוכן שלו ילדה בת שבע שנולדה בלי זרועות. כדי לאפשר לה חיים נורמליים, הוריה השקיעו בזרוע תותבת. הזרוע הזאת הייתה די פשוטה – הייתה לה רק תנועה אחת: פתיחה וסגירה. היא הייתה מחוברת למערכת העצבים באמצעות שתל שהושתל בתהליך מסוכן של ניתוח. לה-שאפל פתח בשיחה עם הילדה ועם הוריה, וגילה כמה עלתה הזרוע התותבת: 80 אלף דולר. וזה עוד לא הכול – ילדה בגיל שבע ממשיכה לגדול, ותצטרך עוד כמה זרועות כאלה במהלך חייה.

זה היה רגע מכונן עבור לה-שאפל. ״הבנתי שאני יכול לקחת את מה שאני עושה בשביל הכיף ולשנות את החיים של אנשים באמצעותו, בעלות שהם יכולים לעמוד בה״, הוא מספר.

בתוך כחצי שנה הצליח לה-שאפל לפתח זרוע רובוטית שנשלטת על ידי גלי המוח ועל ידי חיישני שרירים ומסוגלת לשמש כזרוע תותבת. בהשוואה לזרועות שהיו בשוק, כמו זו של הילדה שפגש ביריד הטכנולוגיה שעלתה 80 אלף דולר, הזרוע התותבת של לה-שאפל יכלה לעשות הרבה יותר דברים. אפשר להרים ולשתות בעזרתה כוס מים, או לאחוז בכדור ולזרוק אותו, למשל. והכי חשוב, עלות הייצור שלה הייתה רק 400 דולר.

הזרוע הרובוטית הזאת הגיעה ללחוץ את היד של הנשיא אובמה. ״זה באמת היה אחד הרגעים הכי מדהימים בחיי״, לה-שאפל נזכר ביריד המדע של הבית הלבן. ״אני אחד ממעט מאוד אנשים שיכולים להגיד שהנשיא לחץ את היד עם משהו שהם ייצרו בחדר השינה. זה היה בהחלט סוריאליסטי״.

חופשת קיץ במעבדות נאס״א

בגיליון דצמבר 2012 של המגזין Popular Science הופיעה כתבה על לה-שאפל ועל הזרוע הרובוטית שפיתח. בנאס״א שמו לב לכתבה הזאת, התקשרו ללה-שאפל ושאלו אותו אם הוא יוכל להצטרף אליהם לעבודה לארבעה חודשים במהלך חופשת הקיץ. ״הייתי חייב להגיד כן״, הוא מספר.

לה-שאפל בן ה-17 הגיע ליוסטון והצטרף לפרויקט הרובונאוט – האסטרונאוט הרובוטי. המטרה הייתה לייצר רובוט שיצא לתקן את תחנת החלל במקרה שמשהו דורש טיפול וימנע לחלוטין את הצורך באסטרונאוטים שיבצעו הליכות חלל מסוכנות.

בנאס״א נתנו ללה-שאפל את הפרויקט הראשון שלו, שהם ציפו שייקח לו כמה חודשים להשלים. בתוך שבוע הוא סיים את העבודה. הם היו מופתעים מאוד. הם בדקו את התוצר – וגילו שהכול עובד באופן מושלם.

״העבודה שלי הייתה לפתח מחדש את כל מערכת האינטראקציה בין האדם לרובוט״, הוא מספר. הוא יצר מערכת שליטה שמחוברת לקסדת המציאות המדומה אוקולוס ריפט. כשחובשים את הקסדה אפשר לראות בדיוק מה שהרובוט רואה. לאן שמסובבים את הראש, גם הרובוט מסובב את הראש. את הזרועות של הרובוט הוא חיבר לכפפות מהסוג שפיתח בחדר השינה שלו, כך שכל תנועה של הידיים תזיז באותו אופן את היד של הרובוט. ״אתה יכול לשלוט בו מתוך תחנת החלל בזמן שהרובוט עובד בחוץ עם דיוק גבוה במיוחד, כך שזה יהיה ממש כאילו היית שם בחוץ״.

״זה היה די מפתיע״, לה-שאפל נזכר בימים הראשונים שלו בנאס״א. ״כשהגעתי לשם ראיתי שהם עדיין משתמשים בטכנולוגיות שפותחו בשנות ה-80, הכול היה מאוד מיושן״.
לה-שאפל נהנה מאוד מהחוויה בנאס״א, אבל למרות זאת, בעקבות ההתנסות הזאת הוא הבין שלנאס״א הוא לא כל כך רוצה לחזור. “העבודה שלי הייתה בעיקר לשבת מול מחשב ולעבוד במשך שמונה שעות ביום, ולא הגעתי לעשות שום דבר מעבר לזה״.

לאפשר לאנשים משותקים ללכת

מהעבודה בנאס״א לה-שאפל חזר לשגרה הרגילה, לחדר השינה המאובזר שלו, ולפרויקטים האישיים שעבד עליהם. פרויקט הזרוע התותבת הרובוטית כבר היה במצב מתקדם, כשלפתע קרה אירוע דרמטי שזעזע את לה-שאפל. חבר טוב מהלימודים ישב לא חגור על המושב האחורי במכונית. המכונית סטתה מהכביש, והחבר עף דרך החלון. עצמותיו נשברו, הריאות נפגעו, אבל הקשה מכול – הוא נעשה משותק לכל החיים מהמותניים ומטה.

המחשבה על זה לא יצאה ללה-שאפל מהראש, ומאותו רגע הוא התחיל לעבוד על מכשיר שיוכל לאפשר לאנשים משותקים ללכת שוב. ״הייתי חדור מוטיבציה״, הוא מספר. ״המטרה שלי הייתה שהוא יוכל ללכת לטקס קבלת תעודת הגמר״.

לה-שאפל בדק מה כבר קיים בשוק. קיימות כמה מערכות שלד-חיצוני (אקסוסקלטון) רובוטיות. חלקן מיועדות לשימושים צבאיים ומאפשרות למי שלובש אותם לחזק את יכולותיו. אחרות מיועדות לשימושים רפואיים, לאפשר לאנשים משותקים ללכת. אבל הוא גילה שהמערכות האלה לא רק יקרות מאוד, עולתן כ-100 אלף דולר, אלא גם מסורבלות מאוד ללבישה. ״זה בהחלט לא משהו שהיית רוצה לצאת איתו החוצה״, מספר לה-שאפל. גם אורך חיי הסוללה קצר מדי.

לה-שאפל התחיל לפתח מערכת שלד-חיצוני משל עצמו. ״תוכל ללבוש אותה מתחת לבגדים ואנשים לא ישימו לב״, הוא מספר. היא גם תהיה זולה יותר, כזאת שאדם פשוט יוכל להרשות לעצמו.
לה-שאפל מדבר לעתים קרוב

ות עם החבר, ומספר לו על ההתקדמות. ״בכל פעם שאני מדבר איתו על זה נהיה לו אור בעיניים״, הוא מספר, ״זה באמת נותן לו תקווה״.

לה-שאפל נתן הרצאת TEDx שבה סיפר על השלד החוץ-גופי שהוא מפתח. בעקבות ההרצאה פנה אליו טוני רובינס, גורו השיפור העצמי, הסופר, השחקן והיזם, והציע לו להקים חברה ביחד, ולקדם את הפתרונות שלו לבעלי מוגבלויות. ״אני עוזר לאנשים כאלה במובן המנטלי, אבל הייתי רוצה לעזור להם גם במובן הפיזי״, רובינס אמר לו.

בפברואר השנה, כשלה-שאפל היה באמצע כיתה י״ב, הם הקימו את החברה Unlimited Tomorrow. רובינס לקח על עצמו את גיוס הכספים ואת השיווק, ולה-שאפל ממשיך לעשות את מה שהוא טוב בו – מחקר ופיתוח. לה-שאפל בן ה-18 משמש גם כמנכ״ל החברה.
בקרוב הם צפויים לשחרר את הגרסה הסופית של הזרוע התותבת הרובוטית שלהם. אבל הם בחרו לעשות את זה באופן מפתיע: הם ישחררו את הזרוע בקוד פתוח – כל הידע, התכנון, העיצוב וקוד התוכנה יהיו זמינים לכולם, וכל אחד עם הכישורים המתאימים בכל מקום בעולם יוכל לבנות אותה בעצמו. עלות החומרים לייצור הזרוע תהיה רק 200 דולר. אבל מי שירצה יוכל לקנות אותה דרך החברה של לה-שאפל כקיט להרכבה עצמית, או כזרוע מוכנה.

הפיתוח השני, מערכת השלד החיצוני, צפוי להיות בשל להדגמה כבר בנובמבר, ולאפשר לחבר של לה-שאפל לעלות לבמה בכוחות עצמו ולקבל את תעודת הגמר. החזון של לה-שאפל הוא להצליח לאפשר לאנשים פשוטים לשפר את חייהם באמצעות הטכנולוגיה שלו, בעלות נמוכה. כרגע הוא ממוקד בשימושים רפואיים. אבל מי יודע אילו שימושים עשויים להיות בעתיד לטכנולוגיות שלו. כבר היום, הוא מספר, הזרוע הרובוטית שלו חזקה פי כמה מזרוע אנושית. גם מערכת השלד החוץ-גופי מאפשרת למי שלובש אותה כוחות על-אנושיים. ״אתה יכול כבר עכשיו ללבוש אותה״, הוא מספר, ״ויהיה לך יותר כוח ממה שיש לך עכשיו״. אז אולי, באמת, טוני סטארק האמיתי נמצא בינינו.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן