כמה מאות אנשים מצטופפים בחצר אולם האירועים בחיפה, רגע לפני שהחתן והכלה פוסעים על השביל בדרך לחופה הלבנה והחגיגית. אבל עיני כל הנוכחים לא מתמקדות בחופה, וגם לא מחפשות את הזוג הצעיר. כולם מסתכלים למעלה. זה ציפור? זה סופרמן? לא, זה מזל״ט קטן עם ארבעה פרופלורים שמרחף לו בחינניות מפה לשם ומצלם את האירוע מהשמים.

בקרוב יגיעו החתן והכלה, אני חושב לעצמי, אבל אף אחד לא יסתכל על טקס הנישואין המקודש אם הרחפן הזה ימשיך לרחף שם למעלה. נראה שגם הצלם שהפעיל את הרחפן הבין את הבעיה, והנחית אותו בשלום לפני הגעתו של הזוג הצעיר.

בעוד כמה שנים, ככל הנראה, נתרגל כבר לעצמים קטנים המרחפים בשמי העיר. חלקם יבצעו עבורנו משלוחים בתוך 30 דקות מרגע ההזמנה באינטרנט, כפי שאמזון הציגה לאחרונה, וגם חברת השילוח UPS; אחרים יישלחו למשימות צילום או מיפוי. העצמים האלה כבר לא יראו לנו מוזרים יותר ממה שנראות לנו היום מכוניות, וזוגות צעירים יוכלו להמשיך ולצלם גם את טקס החופה והקידושין ממעוף המזל״ט.

כריס אנדרסון בוחן רחפנים מצלמים של 3D Robotics | צילום: 3D Robotics

צילום אווירי עד לאחרונה לא היה משהו שהייתם יכולים להרשות לעצמכם בחתונה ממוצעת. אבל לפני כמה שנים הכול התחיל להשתנות. לא רק שהמחירים של רחפנים הלכו וירדו. הם אפילו החלו לפתח יכולות אוטונומיות. כיום רחפנים בעלויות של כמה מאות דולרים יכולים לטוס בכוחות עצמם, באופן אוטומטי, ללא שליטת אדם.

חלק גדול בתהליך הזה לא נזקף לזכותה של חברה אחת מסוימת או של ממציא אחד מסוים, אלא לקהילה שלמה של מפתחים ברחבי העולם. מודלים של פיתוח חסר היררכיה, מבוסס עמיתים, המשתפים ביניהם ידע, ניסיון, ועבודה קשה כדי לפתח משהו, כבר קיימים כמה עשרות שנים בודדות בתעשיית התוכנה. אבל בשנים האחרונות הם התחילו להיכנס גם לתעשיית החומרה.

העיתונאי והמחבר כריס אנדרסון אחראי לכניסה של המודל הזה לתחום של המזל״טים. אנדרסון כתב את הספר Makers: The New Industrial Revolution, שמתאר את תנועת ה״מייקרים״ – אנשים שמייצרים כל דבר בעצמם בבית, ואת הקשר שלה למה שהוא מכנה המהפכה התעשייתית השלישית. הוא תיאר בספר כיצד הכול התחיל במארס 2007, כשהיה העורך הראשי של מגזין הטכנולוגיה Wired. ביום שישי שטוף שמש אחד הגיעה למשרדי Wired בקליפורניה ערימת קופסאות שחיכו לעיתונאי שייקח אותן כדי לכתוב סקירה. אחת מהן הייתה ערכת רובוטיקה של ״לגו״, והשנייה, מטוס על שלט רחוק. אנדרסון הרים את הקופסאות ודמיין את סוף השבוע המאושר עם ילדיו. ״נבנה את הרובוט ביום שבת, ונטיס את המטוס ביום ראשון״, הוא חשב לעצמו. לא היה לו ספק שזה הולך להיות סוף שבוע מגניב.

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כשילדיו פתחו בהתלהבות את קופסת הערכה הרובוטית של לגו, הם לא הצליחו להסתיר את אכזבתם. ״הוליווד, מסתבר, הרגה את הרובוטיקה לילדים״, כותב אנדרסון. ״הם ציפו לרובוט אנושי עם זרועות לייזר שיכול להפוך לרכב״. אחרי שעה של הרכבה ותכנות, הרובוט יכול היה רק להתגלגל קדימה ולתת קפיצה חלושה חסרת כל פוטנציאל להרשים. הילדים איבדו עניין אחרי ארוחת הצהריים.

״טוב, עדיין נשאר המטוס״, חשב אנדרסון. יום ראשון הגיע, והמשפחה יצאה אל הפארק. ״זרקתי את המטוס באוויר, וחיש מהר הטסתי אותו היישר לתוך עץ״, כותב אנדרסון. ״הילדים פשוט הסתכלו עליי, מאוכזבים מחוסר הכישרון שלי, באותה מידה שבה הם היו מאוכזבים מהפער בין כמה מגניב הבטחתי להם שהיום הזה יהיה, לבין כמה לא מגניב הוא הפך להיות״. אנדרסון התחיל לזרוק מקלות לכיוון העץ בניסיון להפיל את המטוס בחזרה, בזמן שהילדים העמידו פנים שאינם מכירים אותו.

אחרי סוף השבוע הכושל עם הילדים, יצא אנדרסון לריצה כדי לשחרר קצת קיטור. בעודו רץ, מחשבות על ערכת הרובוטיקה והמטוס החלו לחלוף במוחו. הוא נזכר במגוון החיישנים העשיר שהיה בערכת הרובוטיקה של לגו, ולפתע עלה בדעתו: אלה בדיוק החיישנים שהוא יצטרך כדי להפוך מטוס לכזה שיטוס באופן אוטומטי, ללא צורך בשליטה אנושית.

כשחזר הביתה התחיל לתכנן יחד עם בנו בן התשע מטוס לגו ללא טייס. ״זה כמעט בערך עבד״, כותב אנדרסון, ״הוא בהחלט נשאר באוויר ועשה את ההיגוי בעצמו, אם כי לא בדיוק איך שרצינו״.

קהילה של בוני מזל״טים

אנדרסון החליט לקחת את הרעיון צעד אחד קדימה, והקים אתר שהוא מעין רשת חברתית בשם ״מזל״טים עשה-זאת-בעצמך״. ״המשמעות הייתה שהאתר לא היה רק אני והרעיונות שלי, אלא כל מי שבחר להשתתף״, מסביר אנדרסון בספרו. ״האתר התמלא במהרה באנשים שהחליפו ביניהם רעיונות ודיווחים על הפרויקטים והמחקר שלהם״.

באמצעות חיישנים מטלפונים סלולריים וחיישנים שעלו פחות ממחירה של כוס קפה, צעד אחר צעד, חברי הקהילה שגיבש אנדרסון החלו להוסיף עוד ועוד יכולות למזל״טים שלהם. אנדרסון מספר שחלק מהיכולות האלה השתוו ליכולות של ציוד אלקטרוני במטוסים שהיה עולה רק עשור קודם לכן מיליוני דולרים.

״זה הרגיש כמו העתיד של הטייס – ממש כמו שהמחשב האישי צמח מתוך מועדון החובבנים Homebrew Computer Club ובסופו של דבר הפך את פני המחשוב התעשייתי של העולם בשנות ה-80׳, יכולתי לדמיין שאותו סוג של תנועה יהיה הדרך שבה רובוטים יגיעו לשמים שלנו״, כותב אנדרסון.

בשלב הזה, יצר היזמות של אנדרסון הרים ראש, וגרם לו להתחיל להמיר את התחביב החדש בעיסוק חדש. אנדרסון התחיל את צעדיו הראשונים בעסקי הרובוטים המרחפים. את הלוחות המודפסים הוא תכנן במחשב שלו ושלח להדפסה. בתחילת הדרך הוא הלחים את החלקים בעצמו. לאחר מכן שכר סטודנט שיעשה את העבודה הזאת, ולבסוף שכר את שירותיה של חברה מקצועית שתעשה את העבודה. הוא הפך את הבית שלו למפעל קטן, וילדיו הקטנים עזרו לארוז את ערכות המזל״טים באריזות, לפני שגם את השלב הזה הוא הוציא החוצה לחברה מקצועית.

מכיוון שהוא עשה שימוש בטכנולוגיות של הדפסת תלת ממד ומכונות אחרות לייצור לא יקר בכמויות קטנות, לא הייתה לו בעיה להיכנס לעניינים צעד אחר צעד. כך נולדה החברה 3D Robotics שהקים אנדרסון יחד עם שותף. בשנה הראשונה הרוויחה החברה רבע מיליון דולר, ב-2001 הרוויחה החברה 3 מיליון דולר, וב-2012 5 מיליון. הצמיחה המהירה, שהמשיכה בקצב של בין 75 ל-100 אחוז בשנה, הוא מסביר, היא בזכות מודל החומרה בקוד-פתוח. ומכיוון שהחברה היא מבוססת ווב, היא משרתת את כל העולם כבר מהרגע הראשון, מה שמאפשר פוטנציאל גידול עצום.

מדפסת התלת ממד RepRap פותחה על ידי קהילה במודל של קוד פתוח. צילום: RepRap Project

מודל הקוד הפתוח כבר נמצא איתנו כמה עשורים. תוכנות כמו הדפדפן פיירפוקס, מערכת ההפעלה אנדרואיד של גוגל, ומערכת ההפעלה הנפוצה לינוקס מבוססות כולן על מודל של קוד פתוח. חברות מסחריות רבות ביססו שלל מודלים עסקיים שבבסיסם תוכנה בקוד פתוח. אבל עד לאחרונה היה מדובר תמיד בתוכנה בלבד. העידן החדש שכולל מכשירי ייצור זולים וזמינים כמו מדפסות תלת ממד, מיקרו בקרים זולים מבוססי קוד פתוח, וידע אינסופי על ייצור הזמין לכל אחד, מאפשרים ליישם את המודלים האלה גם כשמדובר בחומרה – בציוד, במוצרים מוחשיים.

קיימים היום שעונים, מכונות קפה, ותנורי בישול מבוססי קוד פתוח. יש גם מכוניות המבוססות על קוד פתוח, מטוסים המבוססים על קוד פתוח, ורקטות מבוססות קוד פתוח הבנויות כדי להגיע לחלל, ואפילו צוללות מבוססות קוד פתוח. אנדרסון מסביר את ההיגיון: ״החברות האלה נותנות בחינם ביטים, ומוכרות אטומים״. כלומר, את קבצי התכנון של המוצרים אפשר להשיג ללא תשלום – הם נחלת הציבור, אבל המוצרים הפיזיים נמכרים בתשלום.

״בכל יום אנחנו רואים עוד ועוד דוגמאות של מודלים מבוססי חומרה-פתוחה שעובדים באופן מבריק״, כותב אנדרסון. יותר ויותר חברות בוחרות לשתף את הידע שלהן עם הציבור. למה שיעשו כך?

״כי היוצרים מאמינים שהם יקבלו בחזרה יותר ממה שהם נותנים: סיוע ללא תשלום בפיתוח ההמצאות שלהם״, כותב אנדרסון. ממציאים יכולים לקבל פידבק וסיוע בפיתוח, בשיווק ובתיקון המוצרים שהם מפתחים. הם צוברים משהו שאנדרסון מציג כ״הון חברתי״, שילוב של תשומת לב ושל מוניטין, שניתן להשתמש בו בהמשך כדי לקדם את האינטרסים של המשקיע.

כשחברה מייצרת מוצר בקוד פתוח, כמו מדפסת תלת הממד של MakerBot למשל, היא נהנית מקהילה שמשפרת אותה כל הזמן. הקהילה, מצד שני, נהנית מחברה בעלת אמצעים שיכולה להמשיך לתרום לפיתוח שלה, וגם לאפשר להם לקנות אותה אם הם לא רוצים לייצר אותה בעצמם.

אנדרסון טוען כי קיים סיכוי גבוה שמוצר המפותח במודל של קוד פתוח יפותח מהר יותר, טוב יותר וזול יותר, מאשר אם הפיתוח שלו היה נשמר בסוד. הסיבה לכך היא שמאות אנשים מוכשרים ומיומנים תורמים למוצר ללא תשלום, כמו שעורכים וכותבים תורמים לערכים של ויקיפדיה, בין אם הם עושים את זה כדי לשרת מטרות שהם מאמינים בהן, או כדי לספק את הצרכים שלהם.

״זה לא רק מחקר ופיתוח", כותב אנדרסון. "תיעוד של המוצר, שיווק ותמיכה נעשים לעתים קרובות באותו אופן, על ידי מתנדבים שבתוך הקהילה. חלק מהפונקציות היקרות ביותר של חברות מסורתיות יכולות להתבצע בחינם, כל עוד התמריצים החברתיים מכווננים נכון״.

״כשאתה משחרר פיתוחים שלך לווב, תחת רישיון שמאפשר לאחרים להשתמש בהם, אתה בונה אמון, אתה בונה קהילה ובאופן פוטנציאלי גם מקור חינמי לייעוץ בפיתוח ולעבודה״, מספר אנדרסון על ניסיונו. ״[המתנדבים] עושים את זה מכיוון שהם מייצרים במשותף משהו שגם הם רוצים בשביל עצמם, וגם רוצים להיות חלק ממנו, ומכיוון שזה בקוד-פתוח הם יודעים שזה יגיע ליותר אנשים וימשוך עוד כשרונות, מה שיצור מעגל חיובי שמאיץ את תהליך החדשנות באופן מהיר הרבה יותר ממה שפיתוח קונבנציונאלי מסוגל לו״.

גיא מדור, מייסד החברה לצילום אווירי Skylens, התעסק במזל״טים למיניהם עוד מאז השירות הצבאי, ולא עזב אותם מאז. אחרי שהשתחרר התחיל להפוך את האהבה שלו לעיסוק. כמי שעקב מקרוב אחר ההתפתחויות בתחום הרחפנים בעולם, הוא מסביר שהבשורה שהביאה 3D Robotics הייתה עצומה. רחפנים שהיו עולים 5,000 דולר ויותר נעשו זמינים במחירים של כ-500 דולר.

חברות גדולות, הוא מסביר, ממשיכות לפתוח חומרה יקרה ולהציע מוצרים לשוק, אבל לא מוצרים שבהכרח יהיו כדאיים לכל אחד. לדבריו החברות האלה לא רואות לאן השוק מתפתח, ולא עושות עסקאות במגזרים חדשים. לעומת זאת, הקוד הפתוח מנגיש מוצרים לשווקים חדשים שעד כה לא היו יכולים להשיג אותם, כמו חברות קטנות.

מדור בעצמו מתכוון להקים מיזם שיתבסס על טכנולוגיות של חומרה בקוד פתוח. ״זאת הדרך היחידה שזה יצליח״, הוא אומר. במקום להשקיע במהנדסים שיעסקו במחקר ובפיתוח יקר לתקופות ארוכות, מדור יוכל להיעזר בפרויקטים חופשיים שכבר זמינים, ובקהילת הקוד הפיתוח, כדי להשיג את התוצאות שלו.

גם אם מדור בעצמו לא יתרום קוד או פיתוח, הוא יכול לתרום לקהילה מהיבטים אחרים אחר – הוא יכול להביא את הצד של הלקוח, ולהציג את הצרכים המתגבשים, והתובנות העסקיות שלו. כך, אם יהיו מפתחים שיתעניינו ברעיון הם יוכלו לחבור אל הפרויקט ולסייע בפיתוח.

מדור מתכנן לבנות רחפנים אוטונומיים שיעסקו בפוטו-גיאוגרפיה, כלומר, ירחפו מעל שטחים ויתעדו אותם. הם יוכלו ליצור מיפוי תלת ממדי של אזורים, ולסייע במחקר, בניטור ובחילוץ וסיוע.

שיחה עם מייסד 3D Robotics

שוחחתי עם כריס אנדרסון מ-3DRobotics, שיחה שציפיתי לה רבות. ציפיתי לאותו אדם נלהב ומתרגש שלהוט לקדם את הרעיונות מקהילת המייקרים לתוך העולם העסקי, ושדוחף לאימוץ של מודלים של קוד פתוח ושיתוף. אבל אנדרסון נשמע בימים אלה קצת פחות נלהב, מפוכח יותר אולי.

עברו קרוב לשנתיים מאז שפרסמת את הספר שלך Makers, וצברת ניסיון עם 3DRobotics. מה התובנות החדשות שלך במהלך התקופה הזאת?

״החברה שלי גדלה בהרבה, גייסנו 40 מיליון דולר בהון סיכון, ויש לנו כמעט 180 עובדים בשלושה משרדים. אבל הייתי אומר שהביטחון שלי במודל החומרה הפתוחה קצת פחת. אנחנו עדיין עושים חומרה פתוחה, אבל לא במאה אחוז. למעשה מעולם לא עשינו את זה במאה אחוז. אנחנו מחליטים עכשיו על כל מקרה לגופו.

״כולנו התאכזבנו קצת שלא היו דוגמאות נוספות כמו ארדואינו (לוח פיתוח מבוסס חומרה פתוחה שזכה להצלחה אדירה – ב״ק).

״כנראה שהסיבה לכך היא שהחומרה נעשית יותר ויותר מתוחכמת… היא עוברת את היכולת של אנשים רגילים לתרום לפיתוחה. זה תהליך טבעי של אבולוציה. זה מתחיל באופן מאוד דמוקרטי, וקל לתרום לו, וככל שזה נעשה יותר ויותר מתוחכם נהיה קשה יותר לתרום לזה, ומספר האנשים עם המיומנויות הנדרשות נעשה קטן יותר. זה קרה הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. כיHardware Is Hard.

״לדוגמה, אני כבר לא מרגיש בטוח לתרום בפיתוח הפרויקט האישי שלי. אין לי המיומנויות הנחוצות כדי לשפר את פיתוח החומרה שלנו, זה קשה ומסובך מדי עבורי. אני עדיין יכול לתרום קצת לתוכנה, אבל אפילו זה נהיה קצת יותר מדי קשה עבורי".

אנדרסון מסביר שהחברה הפכה בהדרגה להיות חברה רגילה. ״אנחנו מעסיקים מקצוענים, הם בונים חומרה ותוכנה, כמו חברות רגילות. אנחנו מוכרים כמו חברות רגילות. יש לנו שורשים בתנועת ה'מייקר', אבל ברגע שאתה גדל, אתה נוטה לצאת מתנועת המייקר לעבר משהו יותר קונבנציונאלי ומקצועי״.

מה אתה ממליץ למישהו שמתעניין לצאת להרפתקה שכזאת?

״פשוט תעשה את זה! המחסומים לכניסה להתנסות ירדו לרמה שכל אחד יכול לעשות את זה. זה כבר לא משהו שצריך בשבילו תואר מיוחד או הרבה כסף או עבודה בחברה הנכונה. הדרך האחת היחידה לדעת אם זה בשבילך היא לנסות ולראות איך זה הולך. בין אם זה לשחק עם הטכנולוגיה החדשה, להבין את הכלים, להשתתף בקהילה ולתרום לפרויקט של מישהו אחר, ואולי להשתתף כצרכן בפרויקט ב'קיקסטארטר'. הפעולה הפשוטה הזאת של השתתפות, אני חושב, תגלה לכל אחד אם יש לזה מקום בחיים שלו".