עדר הביזונים האפריקנים בדיוק מסיים את מנוחת הצהרים וצריך להחליט לאן להמשיך ללכת. איך כמעט אלף ביזונים יכולים להחליט ביחד על המשך המסלול ללא מנהיג ללכת אחריו? מתברר שזאת החלטה משותפת, כל אחד מחברי העדר מביע את דעתו, וההצעה שמקבלת את מספר התומכים הרב ביותר היא זו שמתקבלת.

תהליך ההצבעה מתחיל בערך רבע שעה לפני התזוזה: כל ביזון בעדר שמחליט על אתר המרעה המועדף עליו נעמד על רגליו, מסתובב לכיוון האתר שבחר ושוב משתרע על הארץ, רק שהפעם כבר לא לגמרי במנוחה – הוא משאיר את ראשו מורם ומפנה את מבטו הישר לכיוון אתר המרעה שהוא מציע.

כך, רק כשרוב המבטים מופנים לאותו כיוון מתקבלת ההחלטה ויוצאים לדרך. ומתברר שבסופו של דבר נקודת המרעה הבאה היא כמעט בדיוק באותו הכיוון שהוסכם.

באופן דומה גם כשעדר האיילים האדומים מחליט לעזוב את נקודת המרעה הנוכחית ולצאת לדרך, ההחלטה מתקבלת רק ברוב קולות. לאחר מנוחה, כשאייל מחליט שהגיע הזמן להמשיך הלאה, הוא נעמד על רגליו וממתין לחבריו ורק כשכ-60 אחוז מאיילי העדר נעמדים על רגליהם מושג הרוב הדרוש, ושאר החברים נעמדים במהרה וכולם יוצאים לדרך ביחד. אולי נשמע לנו קצת מסובך להגיע להסכמה רחבה ברוב קולות, בטח אם מדובר במאות מצביעים, אבל מתברר שאצל הביזונים והאיילים, כמו אצל חיות רבות אחרות שחיות בלהקות ובעדרים, זה הרבה יותר פשוט, אפילו עניין שבשגרה.

משלבים את המידע

פרופ' דיוויד סמפטר מאוניברסיטת אופסלה שבשוודיה מציין שהחלטות משותפות שמתקבלות בקונצנזוס עוזרות לשמר את לכידות הקבוצה ומשפרות את מהירות קבלת ההחלטות. אחת הדוגמאות הידועות היא אצל להקת הדגים. כשלהקה מבחינה בטורף שמתקרב אליה, מספיק שדג אחד בכל הלהקה הגדולה מבחין בטורף שמתקרב ומשנה את כיוונו, כדי שכל שאר הלהקה תברח בעקבותיו.

במחקר שפורסם בתחילת השנה, ד"ר נועם מילר מאוניברסיטת פרינסטון בחן כיצד הדגים משלבים את המידע שיש לחברים השונים בלהקה. לשם כך הוא תכנן מתקן מיוחד המאפשר לדגים לבחור בין שלושה מסלולים.

הוא לימד חצי מהדגים להעדיף מסלולים שרצפתם כחולה ואת האחרים להעדיף מסלולים שבקירותיהם פסים אנכיים. בהמשך, הוא נתן לדגים לשחות בלהקות מעורבות במתקן שבנה, הכולל שני מסלולים התואמים לשתי ההעדפות השונות, וכן מסלול נוסף, אמצעי, עם רצפה כחולה וקירות המעוטרים בפסים אנכיים. ד"ר מילר גילה שהדגים בחרו פעמים רבות יותר את המסלול האמצעי, זה שמרצה את כולם, "בלי שיש להם שפה או יכולת תקשורת מי יודע מה מתוחכמת", הוא אומר בראיון טלפוני לאפוק טיימס. 

הוא מסביר כי מי שמקבל את ההחלטה על המסלול המועדף הם בעיקר הדגים הראשונים. "אם [רק] שני דגים קיבלו החלטה לפָנַי ואני לא מסכים עם ההחלטה שלהם, אני בכל זאת אעשה מה שאני חושב שנכון. לעומת זאת, אם לפני עשרה דגים קיבלו החלטה שאני לא מסכים איתה, אתעלם מהמידע שלי ואעקוב אחריהם".

"המחקר גם מדגים עיקרון נוסף", מסביר מילר, "החיות רוצות להיות ביחד". למשל, אם הדג השני בקבוצה צריך לבחור מבין שתי אפשרויות שנראות לו שקולות, והדג הראשון בקבוצה בחר באחת מהן, הדג השני כמעט תמיד יעדיף את הבחירה של הדג הראשון. כפי שמתאר מילר, מנקודת מבטו של הדג השני בקבוצה, "כיוון שלא אכפת לי ויש לי רצון להישאר בתוך הקבוצה, כי זה הרבה יותר בטוח, אעדיף הרבה יותר את האפשרות שבחר הדג ראשון".

האם תמיד אותם הדגים הם אלה שמובילים? כנראה שכן, מסביר מילר. "יש דגים שנוטים להיות יותר מקדימה ודגים שרוצים להיות מאחור. יש תנועה בתוך הקבוצה, אבל יש דגים שרוצים להוביל אותה".

אם כך, זה אומר שיש הבדלים ביניהם? "יש הבדלים. אנשים היום קוראים לזה אישיות בקרב החיות. אני לא כל כך אוהב את המונח הזה אבל ללא ספק יש הבדלים בין הדגים". ככל הנראה הדגים לא מסוגלים להבחין בהבדלים ביניהם, מסביר ד"ר מילר. "לפחות בדגים שאנחנו עובדים אתם, אנחנו יודעים שהם לא מזהים אחד את השני".

איך בוחרים דירה חדשה?

יש מקרים שבהם הסכמה ברוב קולות אינה מספיקה והחלטה נכונה מצריכה עיבוד מידע מורכב יותר. איך למשל בוחרים את מיקומו של הקן החדש? כשנחילי הנמלים והדבורים צריכים "לעבור דירה", כל אחת מהדבורים או הנמלים הסיירות יכולות לבחון רק מספר מוגבל של אתרים, כך שלרשותה של כל אחת מהן עומד רק חלק קטן מהמידע הדרוש. איך יצליחו לעבד את כל המידע ביחד ולקבל החלטה נכונה? מתברר שבחיפוש דירה, הנמלים והדבורים הצליחו לפתח תהליך קבלת החלטות דומה למדי.

כך למשל, אצל הדבורים, משתתפות בתהליך החיפוש רק הסיירות הוותיקות ביותר, שמספרן מגיע בערך לחמישה אחוזים ממספר הדבורים בקן. כל אחת מהן בוחנת רק מספר מצומצם של אתרים אפשריים, ואם אחד מהם אטרקטיבי מספיק, היא חוזרת לחברות ומספרת עליו. איך? בעזרת "ריקוד הדבורים" – הליכה סחור סחור במסלול שצורתו 8. זה ריקוד הדומה מאוד ל"ריקוד הדבורים" המשמש לדיווח על שדות עשירים בפרחים, רק ארוך ומפורט ממנו במידה ניכרת. ככל שהדבורה הסיירת מרוצה יותר מהאתר שמצאה, כך הריקוד שלה נלהב יותר וממושך יותר. ועם הריקוד הזה מתחיל בעצם תהליך של "גיוס קולות".

אם הריקוד הצליח להלהיב דבורה סיירת נוספת, היא מתעופפת לאתר המוצע כדי לבחון אותו בעצמה, ואם גם היא מוצאת אותו אטרקטיבי, היא מצטרפת למגייסי הקולות. כשאתר מסוים מקבל את תמיכתן של בערך 80 אחוז מהסיירות, ההחלטה הקבוצתית מתקבלת והנחיל כולו מתחיל "לעבור דירה".

כפי שמדגים במחקרו פרופ' כריסטיאן ליסט מבית הספר לכלכלה של לונדון, התהליך המוסדר הזה מביא את נחיל הדבורים ברובם המכריע של המקרים אל האתר הגדול והמוצלח ביותר באזור.

לומדים מזקני השבט

נשמע מרשים, אבל מתברר שלא אצל כל מיני החיות השיטות האלו עובדות. עד עכשיו הזכרנו בעיקר מינים פשוטים יחסית – נמלים, דבורים ודגים, וכפי שציינו במקרה של הדגים, הם כנראה אפילו לא מסוגלים להבחין בין חבריהם ללהקה. 

אצל מינים מורכבים יותר מתגלות שיטות ניהול אחרות, פחות "דמוקרטיות". אצל הפילים, הדולפינים, הגורילות ועוד מינים רבים ושונים יש מנהיג שמקבל את ההחלטות עבור חברי הקבוצה. איך בוחרים מנהיג כזה? לפי הוותק והניסיון, כך חברי הקבוצה נהנים מהידע שהוא רכש במהלך חייו שמאפשר לו לקבל עבורם את ההחלטות המועילות ביותר.

אצל הפילות למשל, שנוהגות לנוע בעדרים ביחד עם הפילונים הצעירים, מי שמובילה את העדר היא הפילה המבוגרת ביותר. היא מחליטה על יעדי המרעה הבאים, ולמעשה, כפי שמדגימה במאמרה פרופ' קארן מק'קומב מאוניברסיטת סאסקס בבריטניה, הצלחתו של העדר כולו תלויה בניסיון חייה של הבוגרת המובילה.

גם הדולפינים שוחים בקבוצות המובלות על ידי ותיקים עתירי ניסיון. לעתים המוביל הוא זכר ולפעמים נקבה. כפי שהדגימה במחקרה ד"ר ג'ניפר לואיס מהאוניברסיטה הבין-לאומית של פלורידה שבארה"ב, אף על פי שקבוצות הדולפינים קטנות יחסית ומתחלפות בהרכבן בתדירות גבוהה, אותם דולפינים מנוסים חוזרים להוביל בקבוצות השונות שאליהן הם חוברים. במחקר שפרסמה במארס השנה גילתה לואיס שפעמים רבות אותם דולפינים ותיקים מובילים קרובי משפחה צעירים שלהם, למשל לאזורים מרוחקים יחסית ועשירים במזון.