"פחד כוזב" הוא אחד המעכבים המשמעותיים ביותר בחיינו. קשה לזהות אותו ועוד יותר קשה לשחרר אותו. מה אם כן ניתן לעשות כדי להתגבר עליו?
צוות מגזין אפוק | 10 במאי 2023 | פסיכולוגיה | 18 דק׳
המדריך השלם לפַּחַד – המדע לחיזוק המחשבה שלנו
"ביוני 2013 שכרתי מיניוָואן כדי להגיע לאירוע בו הייתי אמורה לשוחח עם 300 חולי סרטן על הספר שלי. נסעתי על כביש מהיר במהירות של כ-100 קמ"ש, האזנתי למוסיקה, הרגשתי שמחה ורגועה, אסירת תודה על ההזדמנות לעשות עבודה שאני אוהבת. ואז, בשבריר שנייה, משום מקום, חתיכת מתכת לא מזוהה נתלשה ממכונית סמוכה והתעופפה לכיוון המיניוואן", מספרת ד"ר ליסה רנקין.
"המתכת ניקבה את שני הצמיגים השמאליים של המיניוואן, מה שגרם לו לנטות בחדות שמאלה, כמעט להתהפך. תחושת פחד שטפה אותי וגופי נכנס למצב קרב. אם היו מחברים אותי למוניטור, בוודאי היו מסוגלים למדוד לי רמות גבוהות של קורטיזול, אדרנלין ונוראפינפרין (נוראדרנלין), והיו מבחינים שקצב פעימות הלב ומהירות הנשימה שלי התגברו, האישונים התרחבו, רמות הגלוקוז בדם עלו, ודם הועבר אל קבוצות השרירים הגדולות בגופי".
השינויים הפיזיולוגיים המהירים שחוותה ד"ר רנקין גרמו לה להתפקס. היא אחזה בהגה והביאה את המכונית בבטחה לצד הכביש המהיר, מבלי להיפגע או לפגוע בכלי רכב אחר. "כשהגעתי לשולי הכביש המהיר גופי היה מחוץ לסכנה, ולכן בעולם אידיאלי, אם חוקרים היו עוקבים אחריי הם היו מבחינים שתוך 90 שניות, רמות הורמוני הלחץ שלי התחילו לרדת, הסימנים החיוניים שלי התייצבו, ומערכת העצבים שלי חזרה למצב רגיל. אבל זה לא מה שקרה. כשישבתי שם, רועדת מעומס האדרנלין ששטף את גופי, הדמיון שלי לא הפסיק לפעול ומוחי התחיל לייצר תמונות של כל הדברים העלולים להשתבש כעת. הנה שידור חוזר של מה שעבר במוחי: אפספס את ההרצאה שלי וכולם יכעסו עליי; אאכזב את מארגני האירוע ואת כל חולי הסרטן שהמתינו להגעתי; כולם יחשבו שאני לא אמינה ולא יזמינו אותי יותר; אתקע בכביש המהיר הזה כל הלילה, בקור מקפיא ללא חימום; ועוד".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
Shutterstock
המדריך השלם לפַּחַד – המדע לחיזוק המחשבה שלנו
"פחד כוזב" הוא אחד המעכבים המשמעותיים ביותר בחיינו. קשה לזהות אותו ועוד יותר קשה לשחרר אותו. מה אם כן ניתן לעשות כדי להתגבר עליו?
צוות מגזין אפוק | 10 במאי 2023 | פסיכולוגיה | 18 דק׳
Shutterstock
"ביוני 2013 שכרתי מיניוָואן כדי להגיע לאירוע בו הייתי אמורה לשוחח עם 300 חולי סרטן על הספר שלי. נסעתי על כביש מהיר במהירות של כ-100 קמ"ש, האזנתי למוסיקה, הרגשתי שמחה ורגועה, אסירת תודה על ההזדמנות לעשות עבודה שאני אוהבת. ואז, בשבריר שנייה, משום מקום, חתיכת מתכת לא מזוהה נתלשה ממכונית סמוכה והתעופפה לכיוון המיניוואן", מספרת ד"ר ליסה רנקין.
"המתכת ניקבה את שני הצמיגים השמאליים של המיניוואן, מה שגרם לו לנטות בחדות שמאלה, כמעט להתהפך. תחושת פחד שטפה אותי וגופי נכנס למצב קרב. אם היו מחברים אותי למוניטור, בוודאי היו מסוגלים למדוד לי רמות גבוהות של קורטיזול, אדרנלין ונוראפינפרין (נוראדרנלין), והיו מבחינים שקצב פעימות הלב ומהירות הנשימה שלי התגברו, האישונים התרחבו, רמות הגלוקוז בדם עלו, ודם הועבר אל קבוצות השרירים הגדולות בגופי".
השינויים הפיזיולוגיים המהירים שחוותה ד"ר רנקין גרמו לה להתפקס. היא אחזה בהגה והביאה את המכונית בבטחה לצד הכביש המהיר, מבלי להיפגע או לפגוע בכלי רכב אחר. "כשהגעתי לשולי הכביש המהיר גופי היה מחוץ לסכנה, ולכן בעולם אידיאלי, אם חוקרים היו עוקבים אחריי הם היו מבחינים שתוך 90 שניות, רמות הורמוני הלחץ שלי התחילו לרדת, הסימנים החיוניים שלי התייצבו, ומערכת העצבים שלי חזרה למצב רגיל. אבל זה לא מה שקרה. כשישבתי שם, רועדת מעומס האדרנלין ששטף את גופי, הדמיון שלי לא הפסיק לפעול ומוחי התחיל לייצר תמונות של כל הדברים העלולים להשתבש כעת. הנה שידור חוזר של מה שעבר במוחי: אפספס את ההרצאה שלי וכולם יכעסו עליי; אאכזב את מארגני האירוע ואת כל חולי הסרטן שהמתינו להגעתי; כולם יחשבו שאני לא אמינה ולא יזמינו אותי יותר; אתקע בכביש המהיר הזה כל הלילה, בקור מקפיא ללא חימום; ועוד".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
