יונג שאו היה פילוסוף סיני בן המאה ה-11. הוא נחשב לאחד האנשים החכמים והמשפיעים בתקופתו. הוא היה קוסמולוג, משורר והיסטוריון שרעיונותיו השפיעו באופן מעשי על תפיסות השלטון בדורות שבאו אחריו.

את תורתו ואת תפיסתו הוא ריכז בספר הנקרא "הואנג-ג'י-שו". האגדה מספרת שכשהזדקן הוריש את שיטתו לשניים מתלמידיו. כל תלמיד קיבל הדרכה על חלק אחר של הספר.

לפני מותו, זימן שאו לחדרו את שני התלמידים. "שניכם צריכים לעזור זה לזה ולכבד זה את זה אחרי מותי. עליכם לשתף אחד את השני כשיש לכם הבנות חדשות בלימודיכם. אם תוכלו לעשות זאת, היכולות שלכם יגדלו במהירות. עליכם לזכור את דבריי".

אבל אחרי מותו של שאו, כל אחד מהתלמידים חשב שהמאסטר העניק לו את החלק האמיתי בשיטה. כך ששניהם שמרו את התובנות החשובות שגילו לעצמם ולא חלקו אותן עם האחר.

שנים רבות עברו והתלמידים הזדקנו. אחד התלמידים שחלה, הבין לפתע שיש חלק חסר בחוכמה שברשותו. הוא קרא לתלמיד השני לשיחה, ובשיתוף גלוי הם הבינו שלא הלכו לפי ההוראה שהמאסטר העניק להם. הם לא שיתפו פעולה והשתפרו יחד. במקום זאת, כל אחד מהם חשב רק על עצמו. מלאי חרטה הם החלו לשתף פעולה ולמסור האחד לשני את הידע והתובנות שברשותם. אבל זה היה מאוחר מדי. שני התלמידים לא הצליחו להתקדם יחד באופן משמעותי בשל הזמן היקר שבזבזו.

היכולת לשתף פעולה היא אחד העקרונות החשובים ביותר להצלחה, בכל תחום: בתזמורת, הנגנים חייבים להיות מתואמים זה עם זה כדי לנגן מנגינה בעלת משמעות גדולה יותר לאוזן האנושית; בבניין, העובדים חייבים לשתף פעולה כדי להרים פיגומי בטון ולבנות בניין שאף אחד מהם לא היה יכול לבנות לבד; אפילו מדענים משתפים פעולה – הם קוראים מה כתבו עמיתיהם במאמרים מדעיים, ומשתמשים בזה כדי לגבש רעיונות חדשים וניסויים חדשים.

למעשה כל המבנים החברתיים הקיימים כיום אמורים לאפשר לנו להשיג תוצאות גדולות יותר באמצעות ייעול שיתוף הפעולה בקרב בני אדם. אולם שני גורמים מערערים זאת: הראשון הוא טכנולוגיה. כשמלחין משתמש בסינתיסייזר כדי לתאם בין כלים שונים, הוא לא צריך יותר תזמורת חיה ואנושית; כשמנוף מרים פיגומי בטון באמצעות אדם אחד, אין צורך בשיתוף פעולה בקרב עובדים רבים; וכשאלגוריתמים בוחנים בו זמנית רעיונות מדעיים שונים ומגיעים למסקנות, אין צורך בחלק מהגופים האקדמיים.

אבל יש גורם המערער את שיתוף הפעולה: אינדיבידואליזם. שיתוף פעולה דורש מאתנו לוותר על האגו ועל ההישג האישי, להיות מוכנים להיפגע, לשתף בפתיחות בידע שצברנו בעמל רב ואולי קיים רק ברשותנו, ומעבר לכול לחלוק את הניצחונות שלנו עם אנשים אחרים. בתרבות המערבית – המקדשת את האינדיבידואל, התחרותיות, הניצחון וההגשמה האישית – דבר זה קשה אף יותר, וחשיבות שיתוף הפעולה חומקת מהעין.

מתוך אין-ספור דוגמאות, אחת המאלפות בעיניי היא סיפורו של אנדרו וויילס. ב-1986 החליט וויילס, דוקטור למתמטיקה מאוניברסיטת פרינסטון, להקדיש את כל זמנו לפתירת הבעיה המתמטית הגדולה ביותר בתקופתו – "המשפט האחרון של פרמה".

הבעיה שפרסם ב-1637 המתמטיקאי הצרפתי פייר דה פרמה "שיגעה" את טובי המוחות במתמטיקה במשך יותר מ-350 שנה. אנשים הקדישו תקופות חיים, השתגעו, תוסכלו וכילו את זמנם בניסיון למצוא את הפתרון.

וויילס חלם עוד כילד להפוך לאדם הראשון שימצא את התשובה. הוא עזב כל עבודה שיכלה להסיח את דעתו, והחליט להקדיש לפתרון הבעיה 10 שנים מחייו. חוץ מאשתו איש לא ידע מהעניין.

ב-1993, אחרי 7 שנים של עבודה אינטנסיבית הוא הצליח להגיע לפריצת דרך והתכונן לספר על כך לעולם. טובי המתמטיקאים בעולם התכנסו בקיימברידג' כדי לשמוע את הרצאתו של ווילס, שכבר הוכתר כגיבור עולם המתמטיקה. ואז הגיש וויילס את מאמרו בן 200 העמודים לכתב עת יוקרתי למתמטיקה כדי שייבדק על ידי עמיתים, והם גילו בו פגם יסודי.

וויילס ראה את עולמו עומד להתמוטט מול עיניו. הוא היה אובססיבי למצוא את הפתרון שהעלו הבודקים לפני שהתקשורת תגלה שכשל. אחרי חצי שנה, הוא הודיע במייל קצר שלא מצא לכך פתרון, ויש עוד עבודה לפניו. אולם ככל שהחודשים התקדמו, לא הצליח וויילס לפרוץ דרך. עשרות גישות שניסה כדי לעקוף את הטעות כשלו.

אחד מאנשי סודו של וויילס הצביע בפניו על הקושי המרכזי בסיטואציה. וויילס לא סומך על איש ולא מוכן לשתף פעולה עם אף אחד, לתת לו חלק בתהילה ולקבל ממנו עזרה אמיתית. עם זאת, הוא חייב שיהיה עמו מישהו שיוכל להחליף איתו דעות, שיוכל לעודד אותו ולבחון איתו רעיונות חדשים וגישות נוספות.

וויילס הפנים את עצת החוכמה שניתנה לו ובחר בריצ'רד טיילור, מרצה מבריק מקיימברידג'. יחד, הם הקדישו את כל זמנם למציאת הפתרון. אולם באוגוסט 1994, הם לא הצליחו להתקדם עוד ו-וויילס השלים עם הכישלון. אלא שבשונה מהעבר, הפעם היה לצדו שותף שעודד אותו להמשיך להתאמץ ולנסות לפחות לעוד חודש אחד. אולי במקרה הפעם יצליחו, ואם לא, אז יוכלו להודות בתבוסה.

כעבור חודש, ב-19 בספטמבר 1994, וויילס גילה נתיב חדש לפתרון. וויילס הפך לדמות מפורסמת ומשפיעה בעולם המתמטיקה. כולם היללו את גאונותו, את כישוריו ואת התמדתו. אבל כל אלו לא היו מתגשמים לולא הוא היה מוכן ברגע האמת לשתף פעולה ולוותר על האגו שלו ועל התהילה.

המסקנה הזו לא מפריעה לכלי תקשורת רבים לבנות את מותג ה"הצלחה" סביב אלה הנתפסים כ"זאבים בודדים", יצרני רעיונות שמובילים את העדר אחריהם כדוגמת ביל גייטס, סטיב ג'ובס, אילון מאסק וריצ'רד ברנסון. ספורות הפעמים שמישהו מתייחס ליכולתם לשתף פעולה היטב.

ד"ר ארנסטו סירולי, מומחה בקידום יזמים ברחבי העולם, חושב שכל זה הבל הבלים. לדבריו, שיתוף הפעולה הוא אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר לכל הצלחה. בהרצאתו בטד ("רוצים לעזור למישהו, אז תשתקו ותקשיבו לו") הוא מספר על מחקר שערך המרכז שלו בקרב 100 החברות המצליחות בעולם, ובהן גוגל ויאהו. המכנה המשותף היחיד שנמצא לכל החברות המצליחות האלו היה שאף אחת מהן לא הוקמה על ידי אדם אחד ויחיד, אלא היה תוצאה של שיתוף פעולה בקרב אנשים רבים.

סירולי מספר שבקורס היזמות שמועבר מטעם המרכז שלו לנוער באנגליה, נותנים למשתתפים כבר במפגש הראשון לקרוא את שני העמודים הראשונים באוטוביוגרפיה של ריצ'רד ברנסון. המשימה של התלמידים היא למתוח קו מתחת לשתי מילים. האחת: "אני" השנייה: "אנחנו", ולספור כמה פעמים ברנסון משתמש בכל מילה. בסוף המשימה מגלים המשתתפים שברנסון משתמש 32 פעמים במילה "אנחנו" ושהמילה "אני" לא מופיעה אצלו אפילו פעם אחת.

אם פריצות דרך אמיתיות מתגשמות באמצעות שיתוף פעולה, מיד עולה השאלה מהו שיתוף פעולה אמיתי? לאחרונה שיניתי מעט את נקודת המבט שלי בנושא בעקבות שיחה עם רויטל פיזנטי, מנכ"לית "פרשביז" ישראל שאף כתבה על הנושא פרק בספר "היזמים החדשים".

פיזנטי מספרת שכדי להשיג שיתוף פעולה פורה, עלינו לשנות את הגדרת הניצחון שלנו. למדנו להאמין תמיד שניצחון הוא משחק סכום אפס. כלומר, בכל משחק, תחרות או זירה עסקית, העובדה שמישהו חייב לנצח אומרת בהכרח שמישהו אחר חייב להפסיד.

אבל המציאות לא חייבת להיות כזו. אפשר שיהיו כמה מנצחים שיגיעו בזמנים שונים ושיש להם שאיפות שונות, אבל שיתוף הפעולה יכול לעזור לשחקנים השונים במשחק להשיג יחד את הניצחון שלהם.

ואיך משיגים את זה? הרעיון הוא להבין את המטרה האמיתית של הצד השני, זה שאיתו אנחנו משתפים פעולה, ולהתמקד בכיצד לעזור לו להשיג את הניצחון שלו. כך באופן טבעי נגיע גם לניצחון שלנו. זה אמנם דורש מאיתנו לוותר על האגו ועל הרצון בתהילה הבלעדית, אבל, כמו בכל סינרגיה, התוצאות שאפשר להשיג בשיתוף פעולה אמיתי עוברות כל תוצאה שהפרט, מוכשר ככל שיהיה, מסוגל להשיג לבד.

* תודה לדליה הרפז על הסיוע בכתיבת הכתבה