יום אחד, בגיל 32, מצאה רוני פרידמן את עצמה בקריסה מוחלטת. היא איבדה את התיאבון, היו לה הפרעות שינה קשות, היא פחדה ללכת לישון מחשש שתמות ואז מי יטפל בבנותיה, והיא התחילה לאבד את התחושה ברגליה. אחרי שבקושי הצליחה לגרור את עצמה, היא הגיעה בהדרגה לתחושה של שיתוק כמעט מוחלט. מצב הרוח שלה היה ירוד עד כדי דיכאון. הרופאים חשבו שיש לה דיכאון לאחר לידה. כשזה לא עבר, שלחו אותה לכל הבדיקות האפשריות – כולן יצאו תקינות.

כמוצא אחרון, רופאת המשפחה שלה הציעה לעשות בדיקה אחת נוספת, לאיתור מחלה גנטית. פרידמן שמעה את הצעתה של הרופאה, ונכנסה לבהלה נוראית, כי בדיקה גנטית, כך היא חששה, עלולה לפתוח תיבת פנדורה שתזעזע את חייה ואת חיי הוריה. כדי למנוע זאת היא החליטה לספר לרופאה את הסוד שלה.

"גדלתי בהוד השרון להורים ממוצא רומני. הם הקימו את חנות הבגדים הראשונה בעיר, שנקראה על שמי 'גלנטריה רונית'. אבי היה סוחר בכל רמ"ח איבריו, והחנות הייתה אבן שואבת לכל הסביבה, כפר סבא, רעננה. כולם הכירו את הוריי, וגם אותי. וכל הזמן הייתי שומעת אנשים שמדברים ביידיש וברומנית, ומכנים אותי בכל מיני כינויים מוזרים: 'מזל של שוורצה (שחורה ביידיש), מזל של ציגנה (צועניה), מזל של פרנקית'. הבנתי את המילים, כי ידעתי מצוין גם רומנית וגם יידיש, אבל לא הבנתי למה הם מתכוונים.

"מדי פעם הייתי שומעת לקוחות שואלות את אימא שלי: 'נו, הילדה כבר יודעת?' ואימא הייתה משתיקה אותן ברומנית: 'דברו בשקט, שהילדה לא תשמע'. אני כמובן שמעתי והבנתי, והייתה לי תחושה שיש איזשהו סוד נורא שאנשים יודעים ומדברים עליו. כלומר, זה לא היה סוד כמוס, אבל גם לא לגמרי גלוי. עם זאת אנשים רבים ידעו. כל המשפחה, החברים, הלקוחות, תושבי העיר. כולם חוץ ממני.

"אבל מדי פעם הסוד הגיע אליי בצורה קטלנית. מדי פעם כשילדים היו רבים איתי בבית הספר, היו זורקים לי: 'יא מאומצת אחת, יא אסופית, יא נטושה'. ובפעם אחרת, ילדה אחת כינסה בגינה הציבורית את כל הילדים מהכיתה, חוץ ממני, וסיפרה להם משהו חשוב. כששאלתי ילד אחר מה היא סיפרה להם, הוא אמר: 'היא סיפרה שההורים שלך הם לא ההורים האמיתיים שלך, שאת מאומצת, ויספרו לך את זה בגיל 18'.

"אבל למרות כל זה, העדפתי להדחיק את כל מה ששמעתי. כי משהו המוגדר כסוד, זה כנראה משהו איום ונורא, משהו שצריך להתבייש בו. ואם ההורים שלי, שהם אנשים נהדרים, לא מספרים לי משהו הקשור לזהות האישית שלי, כנראה שזה דבר נורא, אז למה לי להתעמת עם זה. עם הזמן, כשגדלתי, התחלתי לחשוב שאולי אני באמת מאומצת. התחלתי לפתח בראש סרט אימה, שהפך למשהו שניהל אותי במשך שנים רבות וגרם לי להמון התקפי חרדה. כל הזמן אמרו לי שאני שחורה, כי כנראה גבר אפריקני אנס את אימא שלי ולכן אני שחורה. ואם בעתיד אתחתן, וייוולד לי ילד שחור אפריקני, מה אני אעשה עם עצמי? כולם יתחילו לשאול למי הילד דומה.

"ואז הגעתי לאוניברסיטה. דקה לפני סיום התואר הראשון ביקשתי מחברה שתציץ בלוח הציונים ותבדוק מה הציון שלי בבחינה בהיסטוריה. והחברה חוזרת ושואלת אותי למה מספר הזהות שלי לא מתחיל בספרות דומות לשלה, הרי נולדנו באותו שנתון. לא ידעתי שבארץ לכל שנתון יש מספר זהות משלו. טילפנתי למשרד הפנים ושאלתי למה מספר הזהות שלי שונה מזה של כל חברותיי, וכולנו נולדנו באותו שנתון. היא שאלה אותי אם נולדתי בחו"ל, ואמרתי שלא. ואז אחרי שתיקה ארוכה היא אמרה: 'טוב, תבדקי, יש סיכוי גבוה שאת בכלל ילדה מאומצת'. ובאמת יש מספרי זהות מיוחדים לילדים מאומצים, כדי למנוע נישואים בין אחים ודברים כאלה. הייתי אז בת 21, והפקידה הזאת זרקה לי פצצה כזאת. אבל, עדיין העדפתי להדחיק. יש ביידיש ביטוי כזה 'האט ער געזאגט' ('אז היא אמרה'), וזה משהו שאפיין אותי כל החיים.

"לפני שהתחתנתי הרגשתי שאני חייבת לספר לבעלי את הסוד. הוא אשכנזי, בעל גוון עור בהיר. שיתכונן לרגע שיכול להיוולד לנו תינוק שחור משחור וכולם ישאלו למי הוא דומה. ונוסף על כל זה, מה יקרה להורים שלי?

הבנתי, מאוחר יותר, שרוב השנים הייתי עסוקה בלשמור על ההורים שלי מהסוד שהם בעצמם יצרו. ואז בתי הבכורה, גפן, נולדה ולשמחתי הרבה הצבע היה רגיל מאוד, דומה לשלי. ואז קרתה התפנית הגדולה. נועה, בתי השנייה נולדה. היא מה שנקרא 'רוסיה-פולניה', בהירה מאוד, עיניים כחולות. לאנשים בהוד השרון שמכירים אותי לא הסתדר שיש לי ילדה כזאת. אנשים ברחוב התחילו לשאול אותי, 'מה זה רוני? התחלת לטפל בילדים?'

"ואז קרו שני מקרים שטלטלו אותי. כשנועה הייתה בת שלושה חודשים, ישבתי איתה בגינה ציבורית. אישה אחת התיישבה לידי והתחילה לשאול איך זה יכול להיות שלבת שלי יש עיניים כחולות. 48 שעות אחרי הפגישה הזאת בגינה הציבורית, טיילתי ברחוב, ואישה שלא הכרתי עצרה אותי, ואמרה בשמחה: 'רוני, איזה יופי, איך גדלת, אני הנקתי אותך ביום הראשון, כשהביאו אותך מבית היתומים בויצ"ו'. שני המקרים האלה, בהפרשי זמן קצרים כל כך, התחילו אצלי תהליך של קריסה, יחד עם התקף חרדה קשה מאוד.

"אם מישהו היה אומר לי לפני עשרים שנה שסוד, או רגש מודחק, יכול לעורר התקף חרדה, והתקף חרדה יכול להשבית את הגוף, הייתי אומרת שאין דבר כזה. אבל אני חוויתי את זה וממש ראיתי את המוות לנגד עיני".

רופאת המשפחה של פרידמן הציעה לה ללכת לפסיכולוג. היא סירבה, עד שמצבה הבריאותי התדרדר והיא לא הייתה מסוגלת לעמוד על הרגליים. "החלטתי ללכת לקרובת משפחה ולשאול אותה האם היא חושבת שאני מאומצת. היא הכחישה, אבל מתוך שפת הגוף שלה הבנתי שהיא יודעת משהו. היא סיפרה על כך להוריי, ובאותו ערב הם הגיעו וסיפרו לי על האימוץ.

"אחרי שדיברנו, הוריי הרגישו הקלה גדולה, וגם כל הסימפטומים הגופניים שלי החלו להעלם. הסוד הזה היה כמו בור שחור במשך הרבה שנים, שמנע ממני דברים רבים. אחרי שסגרתי את הפינה החשוכה הזאת, גם הקריירה שלי זינקה. זה כאילו לא קשור, אבל קשור מאוד, כי פתאום שחררתי מטען שהעיק עליי כל כך.

"לאחר ששחררתי את הסוד, הייתי במשך שנים מנהלת שיווק בקבוצת קניוני עזריאלי, הקמתי את המרכז הבינתחומי לאינטרנט, עשיתי קמפיינים לפוליטיקאים רבים, ולימדתי איך לקדם ולמתג ברשתות חברתיות. פתאום אני מוצאת את עצמי גם מתרוצצת בכל הארץ ומספרת בהרצאות את הסיפור שלי. ואני עושה את זה מתוך הרגשה של שליחות. כי בכל מקום שאני מספרת את הסיפור, באים אליי אנשים ומספרים לי את הסודות שלהם: הלם קרב, התאבדויות במשפחה, אונס ועוד, ומה הסודות האלה עשו להם. אז הסיפור שלי הוא לא רק על אימוץ, הוא על ההשפעה ההרסנית שיש לסודות במשפחה".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן