סיפורים לשעת שינה

ילדים צריכים לרכוש כמות עצומה של ידע, אוצר מילים, ערכים וכללי התנהגות כדי להכיר את העולם סביבם ולדעת איך להתנהל בו. סיפורים הם אחת הדרכים האוניברסליות להעברה של ידע, וגם להנאה משותפת וליצירת קירבה. אבל איזה סוג של סיפורים? אם בסיפור שלנו, תום רצה להגיע לארץ רחוקה, האם הוא טס באווירון או ישב על שטיח מעופף? איזה מהם טוב יותר להתפתחות השכלית והנפשית של הילד?

זרם שלם של פילוסופים, פסיכולוגים ואנשי חינוך, מהעת העתיקה (אפלטון) ועד ימינו (פרויד וחוקרים בני זמננו), חוששים שסיפורים דמיוניים עלולים ליצור במוחם של ילדים תמונה מסולפת של המציאות, עולם שכולו פיות טובות לב, או לחילופין רשעים שמשתלטים על העולם, ודמויות סטריאוטיפיות של נשים או גברים.

אבל כפי שידוע, ילדים בכל העולם ובכל התרבויות דווקא אוהבים סיפורי אגדה וסיפורים דמיוניים. כשלא מספרים להם, הם ממציאים אותם בעצמם. דוגמה טובה לכך נותן סופר הילדים קורניי צ'וקובסקי בספרו (From Two To Five (1963. בעשורים הראשונים של ברית המועצות רווחה אידיאולוגיה של ריאליזם סוציאליסטי שהטיף לספר לילדים רק סיפורים הקשורים למציאות היומיומית במקום סיפורי עם וסיפורים דמיוניים. אחת האימהות, מדענית, שצ'וקובסקי מצטט, מספרת שהיא סיפרה לבנה רק סיפורים שאפשר להוכיח אותם בדרך אמפירית. התוצאה הייתה שבנה התחיל לספר לה מבוקר עד ערב סיפורים דמיוניים שהמציא בעצמו: יש לו חבר שמתגורר בחדרו, פיל אדום, היא צריכה להיזהר לא לשבת על הכיסא שהוא בעצם ספינה, הוא עצמו הופך לאייל כאשר יורד שלג, והוא קנה לאימו מתנה, גור נמרים.

מחקר שהתפרסם לאחרונה, תומך בדעה שסיפורים דמיוניים עוזרים יותר ללמידה, לפחות של אוצר מילים. במחקר השתתפו 154 ילדים בגיל גן, משכבה סוציו אקונומית נמוכה. במשך שבועיים הם למדו 20 מילים חדשות תוך כדי משחק וקריאה משותפת. חלק מהילדים קראו סיפורים ריאליסטיים, למשל, על ילדים בגן אחר, שמשחקים או מטיילים, וחלק מהילדים קראו סיפורים דמיוניים על דרקונים ופיות. התברר שילדים למדו הרבה יותר מילים, ואיך להשתמש בהן, מהמשחק ומהסיפורים הדמיוניים. במחקר מעקב נוסף מצאו שילדים למדו הרבה יותר עובדות על בעלי חיים מסיפורים דמיוניים, מאשר מסיפורים ריאליסטים.

ערן כץ, שיאן גינס בזיכרון, ומחבר רבי מכר בנושא, סיפר לאפוק טיימס, שכך בדיוק זה עובד גם מהניסיון שלו. כץ הקים יחד עם שותפים, בית ספר בסינגפור, לילדים בגיל 8-5, שבו מלמדים את הילדים מיומנויות שונות של זיכרון המבוססות על אסוציאציות, תמונות וסיפורים דמיוניים. "ראינו בכל הפעילויות שלנו שילדים זקוקים לגירויים של סיפורים יוצאי דופן, או גיבורי על, כך הם יותר מרותקים, וזה נחרט להם יותר טוב בזיכרון. בסיפורים מחיי היום יום הם מאבדים מהר מאוד קשב וריכוז".

לפי כץ, גם לילדים יותר בוגרים, הסיפורים האלה עוזרים להטמיע חומר לימוד אמיתי, שקשה לדמיין אותו. למשל, ילדים שלומדים בשיעור אזרחות על החירויות במדינת ישראל, כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש התנועה. "זה משהו שלימדתי ילדים לפני בגרות ברמת הגולן. סיפרתי להם סיפור שלם על פסל החירות, שיש עליו מצפן שפוגע בבחורה בשם בטי, ויש הפגנה מאחוריו, קרוב לתחנת רכבת. בתוך הסיפור הזה, פסל החירות זה החירויות, והמצפן זה חופש המצפון. ופוגע בבטי, שזה אסוציאציה לחופש הביטוי. מושג כמו 'חופש הביטוי' זה דוגמה טובה למשהו שאי אפשר לדמיין, והופכים אותו למשהו יותר ויזואלי בעזרת הדמיון".

אולי בסופו של דבר, כמו בכל דבר, לא כדאי להיגרר לקיצוניות, ואיזשהו איזון בין דמיון למציאות יהיה המיטיב ביותר.