האולם היה מלא ב-900 צופים שהגיעו מ-62 מדינות. כל אחד מהם שילם אלפי דולרים כדי להשתתף בכנס. מולם, על הבמה הרחבה, עמדה מנאל אל-שאריף, מדענית מחשב סעודית בת 34. היא לבשה בגדים אופנתיים ועטתה חיג׳אב. אבל היא לא הגיעה בקיץ האחרון לאדינבורו, בירת סקוטלנד, כדי לדבר עם הקהל על מחשבים. היא הגיעה כדי לספר על מאבק עיקש וממושך שלקחה בו חלק.

לא תמיד פשוט להיות אישה בערב הסעודית, גם אם את מדענית מחשב. בעיקר אם את מתעקשת שאת רוצה לנהוג. אבל אל-שאריף היא אישה עם עקרונות ועם דרייב לשנות. למרות שנעצרה לאחר שהעזה לנהוג לבדה, אל-שאריף המשיכה לנהוג ולעודד נשים נוספות לנהוג, והייתה ממובילות המאבק באיסור על נהיגת נשים.

אל-שאריף מספרת לקהל המהופנט כיצד כיום נשים יכולות לנהוג בערב הסעודית ללא הפרעה מצד הרשויות. ״אני גאה להיות בין הנשים שהסירו את החרם ונלחמו בו״, מכריזה אל-שאריף מעל במת כנס TED Global בקול נרגש עם עיניים בוהקות. הקהל מריע בהתלהבות. אחד אחרי השני קמים הצופים על הרגליים, וממשיכים במחיאות כפיים סוערות לאורך זמן ממושך.

מי שמצטרפת למחיאות הכפיים הנרגשות מהשורה השלישית בקהל היא הישראלית אביגיל טננבאום. יש לה סיבה נוספת להתרגש. בהפסקה מסתובבת טננבאום בין הצופים ומדברת איתם. ״איזו הרצאה הכי אהבת?״ היא שואלת. ״את זו של מנל אל-שאריף״, עונים רבים מהצופים. מה שהם לא יודעים הוא שטננבאום הייתה זו שאימנה את אל-שאריף לפני ההרצאה. ״מבחינתי זו הרגשת סיפוק מאוד מאוד גדולה״, היא מספרת.

טננבאום היא אחת מבין כמה בודדים שעובדים עם TED בהכשרת המרצים לכנסים שלהם. ביחד עם שותפה, מייקל וייץ, הם הכשירו כבר יותר מ-100 מרצי TED, ועוד יותר מ-100 מרצים לכנסי TEDx. הם גם הכשירו את המרצים לכנס TED MED Israel 2013, וככל הנראה יעשו זאת גם בכנס TED MED Israel 2014 שיתקיים באפריל. אבל עיקר העבודה של טננבאום ווייץ היא דווקא לא בכנסי TED.

הכנסים הנוצצים של TED הפכו למושא הערצה. כל משתתף צריך לשלם 6,000 דולר כדי ליהנות מהזכות להגיע לכנס. אבל כסף אינו מספיק. גם אם תסכימו לשלם את סכום הכסף הזה, לא בטוח שתצליחו להשיג את ההזמנה המיוחלת לכנס של הארגון, שהוא מוסד ללא כוונת רווח.

מאז ש-TED התחילו לפרסם חלק מההרצאות באתר האינטרנט שלהם, הרצאות TED צברו עוד ועוד פופולריות. סרטוני הווידאו של ההרצאות משכו יותר ממיליארד צפיות, לפי הבלוג של TED. הפצת ה״רעיונות ששווה להפיץ״, כלשון המוטו של הארגון, היא רק חלק מהאימפקט. ההרצאות הסוחפות, המרתקות והמרגשות של TED, שאורכן לא עולה על 18 דקות, גורמות לאנשים לחשוב מחדש על האופן שבו ניתן להעביר מסרים באופן אפקטיבי. יותר ויותר מנכ״לים וסמנכ״לים רוצים להביא גם אל חדר הישיבות שלהם או אל אירועי העובדים את הרוח הסוחפת של TED. יותר ויותר אנשים רוצים להרצות TED סטייל. טננבאום ווייץ עוזרים להם לעשות בדיוק את זה.

אומנות הסיפור

קשה לסחוף אנשים, לרגש ולהניע לפעולה באמצעות גרפים ומספרים. בניגוד לפרזנטציות בעולם העסקי, מרצי TED בדרך כלל משתמשים באמצעי אחר לגמרי – סיפורים.

״אני חושבת שאנחנו באופן טבעי יודעים לספר סיפור״, אומרת טננבאום. ״במהלך השנים אנחנו עושים לעצמנו משהו שמגביל אותנו יותר ויותר… אני לא יודעת מה קרה לאנושות שחושבת בפאוור-פוינט ובבולטים״.

את העבודה על הרצאה מתחילים השניים בדרך כלל בשיחה עם האדם. הם מנסים להכיר אותו, להבין אותו, ולשמוע מה הרעיון שהוא רוצה לדבר עליו. הם מנסים להבין מה המסר שהוא רוצה להבין, ומי הקהל שאליו צריכים להעביר את המסר.

לפני כמה שנים עבדה טננבאום עם בחור שוויצרי, בן פחות מ-40, סמנכ״ל כספים בחברה ענקית למוצרי צריכה. הוא הגיע לסניף של החברה בדרום אמריקה, ולאחר שבדק את המצב שם הבין שצריכים לשנות בצורה דרמטית את האופן שבו מתנהלת מחלקת הכספים.

״הוא הרצה ל-300 עובדי מחלקת הכספים, שרובם נמצאים שם המון שנים. הוא הביא להם את כל הנתונים, עשה להם פאוור-פוינט, בא עם החליפה שלו, והוכיח להם מדוע צריך לשנות את המצב  שבו הם עבדו עד היום.

״מה אתה חושב הייתה התוצאה? לא משהו. שום דבר לא זז. הוא גם התפלא שהוא נתן זמן לשאלות, ואף אחד לא שאל שום דבר״.

בתחילת העבודה, טננבאום ביקשה ממנו לעזוב את הטקסט של העבודה. ״בוא נעבוד על סיפורים אחרים״, היא אמרה לו, ״על שירה, על ספרות״.

הפניה לתכנים אמנותיים היא חלק שגרתי מתוכנית האימונים. וייץ מסביר: ״אנחנו בדרך כלל מתחילים בתוכן שהוא לא עסקי, פואמה, או מונולוג, או איזה נאום מפורסם, כי כשאנשים נכנסים לתוכן העסקי שלהם, או לתוכן הספציפי שלהם, יש כל מיני סוגים של מלכודות שם. אז אנחנו בדרך כלל משתמשים בתכנים הלא עסקיים האלה כדי ללמוד את העקרונות אבל גם כדי לעשות ניסויים עם האדם, למתוח את האופי שלו, לראות מה מתאים לו״.

במקרה של סמנכ״ל הכספים, הטכניקה הזאת עזרה מאוד. מעבר לגרפים ולמספרים, טננבאום גילתה בן אדם ציורי, שהמטאפורות פשוט נשפכות ממנו בטבעיות. ״אני רואה בחברה הזאת שזה כמו שיש יהלומים״, הוא אמר, ״אבל הם מכוסים באבק. פשוט צריך להוציא את האבק, ולראות את היהלומים״. לאט לאט טננבאום הוציאה ממנו את המאפיינים החבויים בו שנדרשים כדי לסחוף אחריו אנשים ולהנהיג.

העבודה איתו הייתה אינטנסיבית. חמישה ימים, חמש שעות ביום. בסופו של דבר הוא חזר לחברה שלו והחליט לשנות לחלוטין את הפרזנטציה.

״הוא בא לאותם אנשים, עם אותו מסר, אבל שינה לגמרי את האסטרטגיה. קודם כל, הוא התלבש אחרת. הוא לא בא עם חליפה, אלא בא לבוש קצת יותר קז׳ואל, כדי גם להיות יותר נגיש. הפאוור-פוינט שלו היה רק דברים ויזואליים, רק תמונות. הוא התחיל את המצגת עם סרט, על קפיצה לגובה.

״פעם היו קופצים בשיטה מסוימת, שאפשר היה להשתפר בה רק מעט. היה רף שהיה קשה מאוד לעבור אותו. עד שהגיע בשנות ה-60׳ בחור בשם פוסברי, והמציא את שיטת פוסברי, ושינה את הגובה שאפשר היה לקפוץ אליו לא במילימטר או שניים, אלא בסנטימטרים רבים״.

הסמנכ״ל הראה לעובדים את הסרטון, ולאחר מכן אמר להם: ״אם נמשיך לעשות את הדברים באותו אופן, אנחנו כמו הקופצים לגובה של פעם. נוכל לשפר, אבל כל פעם בטיפה. אני חושב שאנחנו יכולים להיות כמו פוסברי״.

האימפקט היה שונה לחלוטין. העובדים התחילו לשאול שאלות, התחיל דיאלוג בחברה. ״זה יצר הזמנה, זה יצר אווירה של דיאלוג״.

החיבור הרגשי מדבק

את מנל אל-שאריף הכירה טננבאום בחזרה הגנרלית, יומיים לפני הכנס עצמו. המארגנים, היא נזכרת, היו מתוסכלים מאוד. ״הייתה הרגשה שיש לה סיפור מדהים, אבל הוא לא עובר״. טננבאום נכנסה לתמונה, והתחילה לעבוד איתה באינטנסיביות.

טננבאום ניסתה להוציא מאל-שאריף את הסיפורים לפרטי פרטים. ״יש לאנשים נטייה לדלג מעל הפרטים״, היא מסבירה, כמו בסיפור המקורי של אל-שאריף: ״הבן שלי בא, והרביצו לו, וזה ציער אותי״.

טננבאום ביקשה מאל-שאריף להיכנס לרזולוציות, להגיע לפרטים הקטנים של הסיפור. היא ביקשה ממנה להתחבר לסיפור, ולספר אותו מהלב. ״יש אפקט מראה״, מסבירה טננבאום. ״אם היא לא מחוברת, גם הקהל לא יוכל להיות מחובר… אחד הדברים שעבדנו עליהם זה לחבר אותה רגשית למה שהיא אומרת״.

התוצאה הייתה פתיחה חזקה שהפנטה את הקהל. "תרשו לי לקחת אתכם שנתיים אחורה בחיים שלי. זה היה בזמן שהשכבתי לישון את הילד שלי, עבודי. הוא היה בן חמש. אחרי שסיימנו את הריטואלים שלפני השינה הוא הסתכל עלי, ושאל: ׳אימא, אנחנו אנשים רעים?׳ הייתי בשוק. ׳למה אתה אומר ככה, עבודי?׳

״מוקדם יותר באותו יום הבחנתי בחבורות על הפנים שלו כשהוא הגיע מבית הספר. הוא לא הסכים לספר לי מה קרה. עכשיו הוא היה מוכן לספר. ׳שני ילדים הכו אותי היום בבית הספר. הם אמרו לי: ׳ראינו את אימא שלך בפייסבוק, וצריכים לשלוח אותך ואת אימא שלך לכלא׳״, סיפרה אל-שאריף על הבמה בקול מלא רגש.

״רואים את זה בהרצאה״, מסבירה טננבאום, ״היא מאוד רגשית. וזה טוב. זה מדבק״.

וייץ: ״הרבה אנשים לא מבינים כמה סיפורים הם נושאים בתוכם, וכמה הסיפורים האלה מלאים בפרטים. וזה מה שאנחנו עושים עם אנשים מהעולם העסקי״.

טננבאום מספרת שבקהילה העסקית רבים מתקשים להביא סיפורים. ״הרבה פעמים אנחנו שומעים: ׳אצלי בתחום המקצועי, אני לא יכול לספר סיפור׳״, היא מספרת. ״ולהביא דוגמה, אתה יכול?״ היא שואלת אותם. ״בטח! דוגמאות אפשר״, עונים לה. ״אז הבנו – ׳דוגמאות׳, לא ׳סיפורים׳״.

להינעל על הרעיון המרכזי

בכנסי TED לוקחים לעתים קרובות מומחים שעוסקים במחקר של נושא מסוים כבר במשך שנים, ומבקשים מהם לדבר עליו במשך 18 דקות לכל היותר. לפעמים גם הרבה פחות מזה. הנטייה הטבעית של דוברים בתחילת הדרך היא לנסות לדחוס כמה שיותר לכל ההרצאה. אבל טננבאום מסבירה שזו טעות. עדיף לדבר לעומק על רעיון אחד בלבד.

״השלב הראשון הוא להינעל על הרעיון המרכזי – דבר אחד. הכי קשה לעשות את זה. כל הרצאה של TED, הרצאה טובה של TED שעובדת ועולה לאתר (כי לא כל ההרצאות עולות לאתר), מבוססת על רעיון אחד. זה גם המוטו של ׳Ideas worth spreading׳.

״זה מאוד קשה. תחשוב מי מוזמן לדבר ב-TED. לפעמים אלה אנשים שמרצים 40 שנה קורסים שלמים באוניברסיטה. הם כתבו ספרים, הם מעבירים סמינרים, ואז פתאום אומרים להם לדבר 12 דקות על רעיון אחד. נורא מאתגר.

איך מוצאים את המסר הזה?

״שואלים שאלות ובודקים״.

טננבאום עוצרת לרגע, ומחליטה להמחיש לי את השיטה. ״מה מעניין אותך?״ היא שואלת.

אני עונה, והיא שואלת שאלות נוספות, מנסה לזקק את הנושא שנראה לי הכי מעניין לדבר עליו.

אבל זה נראה לי נושא קצת טריוויאלי.

״יפה״, היא עונה בהחלטיות. ״אז זה הנושא שלך״. השיחה ממשיחה וטננבאום מבקשת ממני להדגים את הטענה שטענתי, ולהתמודד עם כיווני חשיבה שאף אחד לא אילץ אותי להתמודד איתם עד עכשיו.

״פעמים רבות כשהאדם אומר ׳אבל זה טריוויאלי, את זה כולם יודעים׳, זה בדיוק המסר שלו. כי בחירת דובר נעשית מפני שהוא חי את העניין. ומאוד קשה לנו כשאנחנו חיים משהו לדעת מה טריוויאלי ומה חדשני. בדרך כלל מה שנורא חדשני ומלהיב בשבילנו הוא הרבה מעבר לאיפה שהקהל נמצא״.

 תשומת הלב על הקהל

״אחרי שבנינו הרצאה״, מסביר וייץ, ״העניין הוא איך לעבוד על ההיבטים של הביצוע. איך לעשות את זה באופן שלא מרגיש כמו נאום. איך להפוך את זה באמת לשיחה עם הקהל, רק שהקהל לא מדבר.

״יש טעות נפוצה שעושים, גם מרצי TED, שהם אומרים ׳הו, זאת ההרצאה של החיים שלי, אני חייב לעשות את זה מושלם׳. ולהיות מושלם עבורם זה להביא את כל המילים שהם תכננו בסדר הנכון. כקהל, לא אכפת לנו אם הם מפספסים שורה, אפילו אם הם שוכחים מה להגיד. ממה אכפת לנו הכי הרבה? שהמרצה מדבר אלי, שהוא להוט שאני אבין את הרעיון.

יש מרצים שאוהבים לזכור את כל ההרצאה מילה במילה, ויש מרצים שמעדיפים לזכור את ראשי הפרקים, ולדעת על מה הם אמורים לדבר בכל פעם. טננבאום מסבירה שצריך להתאים את השיטה לאדם לפי מה שמתאים לו. ב-TED, היא מסבירה, אוהבים שיהיה תסריט מוכן מראש כדי לדעת שברור לו מה הוא הולך להגיד ושהוא יכול לעמוד בזמנים. אבל מצד שני, המרצה לא חייב לזכור בעל פה את התסריט.

כדי להיות מסוגל לאלתר, ולא להיצמד לטקסט, הדרך הטובה ביותר היא דווקא לעשות הרבה חזרות. ״זה בניגוד לאינטואיציה״, אומרת טננבאום, ״צריך לעשות עוד ועוד חזרות כך שהטקסט הופך להיות נון-אישיו. הפה אומר את הטקסט לפני שהמוח צריך לחשוב עליו. אלה המרצים שמצליחים לאלתר ולהיות מאוד עם הקהל״.

יש מרצי TED שנראה שההרצאה שלהם כל כך טבעית, כאילו הם מנהלים שיחה עם חבר. ״קן רובינסון למשל, זה נראה כאילו שהוא ממציא את זה במקום״, אומר וייץ. ״אבל אנחנו יודעים, כי המארגנים של TED סיפרו לנו, שהוא מתאמן יותר מכל אחד אחר. שהוא עושה המון חזרות. הוא מכיר את ההרצאה שלו כל כך טוב, שהוא יכול לשכוח ממנה, כך שיש לו מקום לשחק, יש לו מקום ללכת קדימה ואחורה. וזה מה שאנחנו רוצים. אז הרבה ממה שאנחנו מאמנים אנשים לעשות זה כמו שאנחנו משוחחים כרגע, או כמו בשיחה עם חבר על קפה, איך לעשות את זה על הבמה, או כשיש עליך לחץ.

איך זה התחיל

וייץ וטננבאום גרים כיום בתל אביב. אבל הם הכירו בעיר-ללא-הפסקה אחרת, ניו יורק. שניהם הגיעו מרקע של תאטרון, ולשניהם הייתה התשוקה לקחת את הידע והניסיון מעולם התאטרון, ולהביא אותו החוצה, לעולמות נוספים. התשוקה הזאת היא מה שהוביל להיכרות שלהם.

וייץ נולד בעיירה קטנה בג׳ורג׳יה. הוא התחיל את הקריירה שלו בתוך שחקן, ולאחר מכן עבד כבמאי בניו יורק בהפקות ברודוויי ואוף-ברודוויי. במהלך הלימודים הוא תמיד שאף להרחיב את תחומי העניין שלו מעבר לתאטרון. הוא התעניין במיוחד בקואוצ׳ינג ובפסיכולוגיה. בשלב מסוים, ב-2004, הוא התחיל להתעניין כיצד ניתן לשלב בין תחומי העניין שלו.

״הסתובבתי בקהילת הקואוצ׳ינג, וכל הזמן שאלתי אנשים מי עובד בעולם העסקים עם רקע באמנות״. כך הגיע וייץ ל-TAI, ארגון שלוקח כלים מעולם התאטרון כדי לעבוד עם מנהלים על תקשורת ומנהיגות. טננבאום, שסיימה תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה, חשבה גם היא כיצד לשלב את תחומי העניין שלה – התאטרון ועולם העסקים. יום אחד ישב בעלה של טננבאום, קואוצ׳ר במקצועו, עם וייץ לכוס קפה ושמע ממנו על TAI. ״הוא בא הביתה ואמר לי: ׳הכרתי מישהו שעושה בדיוק את מה שאת רוצה לעשות״, היא מספרת. כך הכירה טננבאום את וייץ והצטרפה בעקבותיו ל-TAI.

בניו יורק פגש וייץ את בחירת לבו הישראלית, ונתיב החיים הוביל אותו לעלות לארץ. טננבאום גם היא התכוונה לחזור עם משפחתה לישראל, והשניים קבעו לדבר כשיגיעו לארץ.

שניהם העריצו את ההרצאות של TED, כך שוייץ תכנן להפיק כנס TEDx בישראל. אבל אז גילה וייץ קבוצת אנשים שבדיוק התחילה לעבוד על הפקת כנס שכזה, והחליט לחבור אליהם. טננבאום הגיעה בדיוק בזמן לפגישה עם מפיקי כנס TEDxTelAviv, ושניהם הפכו למאמני המרצים הרשמיים של הכנס.

כנסי ה-TEDx הם כנסים עצמאיים שאינם מופעלים על ידי המארגנים של ארגון TED. אבל לכנסים מעניינים במיוחד אנשי TED דואגים לשלוח נציגים כדי להתרשם, ליצור קשרים, ולראות מה ניתן ללמוד. כך קרה בכנס TEDxTelAviv. בעקבות הכנס נוצר הקשר עם TED, שיתוף הפעולה התחיל, וטננבאום ווייץ הפכו למאמנים של מרצי TED.

וייץ וטננבאום הקימו את Virtuozo, חברת בוטיק המתמחה באימון, הכשרה וייעוץ לאנשים שרוצים להגביר את יכולתם לתקשר מסרים בפני קהל, להשפיע, ולפתח יכולות של מנהיגות.

״אני סקרן בלתי נלאה״, מספר וייץ. ״הבנתי שאם אוכל לייצר קריירה שבה כל מה שאני אעשה זה לדבר עם אנשים מעניינים כל היום, ולקבל על זה כסף, זה יהיה מדהים. וזה מה שאנחנו יוצרים עכשיו בחברה שלנו. אנחנו באמת מנסים לעבוד עם לקוחות מעניינים, לקוחות ייחודיים, אנשים עם נקודות מבט ייחודיות, אנשים עם תשוקה למה שהם מדברים עליו, או אנשים שרוצים שיהיה להם את זה״.

את הידע העשיר שלהם מעולם התאטרון הם מביאים איתם לעולם העסקים. רבים מהלקוחות מחפשים להשיג את האימפקט של TED.

״כל העולם רוצה עכשיו לדבר כמו ב-TED, ורוצה הרצאות כמו ב-TED, וזה הכול TED – זה הפך להיות משהו מאוד נפוץ״, מספרת טננבאום. ״מבחינתי, זה שזה זלג לעולם הכנסים ולעולם העסקי זה מצוין. מדברים איתנו מנכ״לים שרוצים לדבר ככה, שרוצים ללמוד גם את הסגנון, מבחינת איך שמדברים, וגם מבחינת איך בונים הרצאה כזאת. פתאום אנשים מתחילים לחשוב איך לעניין את הקהל ולערב אותו, ולספר סיפורים ולתת דוגמאות ושזה יהיה משהו אישי״.

טננבאום ווייץ מלמדים את לקוחותיהם איך להעביר מסר במקום להעביר אינפורמציה. הם עובדים איתם גם על בנייה של הרצאה משמעותית שיכולה להשיג אימפקט, וגם על האופן שבו הם עומדים ומעבירים אותה.

איך עושים את זה?

״למשל, כשעולים על הבמה, יש הרבה אנשים שמתחילים לדבר מיד. קח רגע לעצור, ובאמת להסתכל ולהתחבר עם הקהל, קח נשימה – זה עוזר לך להיעשות נוכח יותר, לקהל להיעשות נוכח יותר, ולמרות שהלב שלך דופק, זה גורם לך להיראות כאילו אתה כאן, בשליטה, עם ביטחון, וגורם לך להיות מוכן להגיד את מה שיעלה לך במחשבה. כשאתה מתחיל, הם מוכנים להקשיב, ואתה מוכן להעביר. גם כדאי לא למהר, להישאר יחסית יציב מבחינת העמידה, ולעשות עצירות מדי פעם״.

בכנס יוקרתי אחד שוייץ הנחה בו את הדוברים, הייתה מרצה שבחזרות הגנרליות נתנה הרצאה מושלמת. אבל כשהיא עלתה על הבמה היא שכחה כל הזמן את הטקסט. היא התחילה באופן מצוין, אבל אז לפתע נעצרה, הפסיקה לדבר, היססה, ולבסוף אמרה: ״שכחתי לחלוטין מה רציתי להגיד״. הקהל צחק. ואז היא אמרה ״אוקיי, בסדר״, והמשיכה בהרצאה. ואז היא נתקעה שוב. ״אח… טוב, זה כבר נהיה מביך״, היא אמרה. ״תנו לי רגע לעבור על השקפים שלי… אה! כן, כן, הנה מה שרציתי להגיד״, והיא המשיכה בהרצאה.

״ואז זה קרה שוב״, נזכר וייץ. ״והפעם זה היה באמת ארוך. היא אמרה ׳תנו לי רגע לחשוב׳, וזה לקח כל כך הרבה זמן שהקהל התחיל למחוא כפיים עבורה. בשבילי זה היה מדהים. עבור רוב האנשים, הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שהם ישכחו מה שהם רצו להגיד. וזאת הייתה ועידה ענקית, מאות אנשים באולם, והם שילמו הרבה כסף כדי להיות שם. והם היו בצד שלה, הם עודדו אותה, רצו שהיא תצליח, הלבבות שלהם יצאו אליה.

״לאחר מכן היא סיפרה שהיא מעולם בחייה לא קיבלה כל כך הרבה חיבוקים כמו אחרי ההרצאה הזאת. אנשים אמרו לה ׳כל כך הזדהינו איתך, כולנו היינו איתך במחשבה שלנו׳. מכיוון שכשהיא כן דיברה היא הייתה כל כך נוכחת איתם, והייתה כל כך להוטה לגבי מה שהיא רוצה להגיד, לא רק שהם סלחו לה, הייתי אומר שהם אהבו אותה אפילו יותר״.

בפעם אחרת לקוחה של וייץ העבירה הרצאה בכנס לגיוס כספים. ״היה רגע שהיא שכחה לגמרי איפה היא הייתה״, מספר וייץ. ״היא הסתכלה על האדם שממולה, ואמרה: ׳אני כל כך מצטערת, איבדתי את עצמי. אתה יכול להזכיר לי מה אמרתי הרגע?׳ הקהל כולו צחק, והאיש אמר לה, ואז היא אמרה: ׳אה, כן! תודה רבה מותק׳, ואז היא המשיכה״.

״היא סיפרה שהם גייסו באותו לילה יותר כסף מאשר בכל פעם אחרת״, מספר וייץ. ״אני חושב שזה מכיוון שבעידן של היום אנחנו כל כך אלרגיים לדברים שנראים יותר מדי מצוחצחים, יותר מדי מקצועיים, שכשאנחנו רואים את הדבר הלא-מעובד האותנטי האמיתי, אנחנו חושבים 'אוקיי, זה הדבר האמיתי, אני יכול להאמין לזה, אני יכול לסמוך על זה׳. זה היום יותר בלתי-פורמלי, יותר לא-מעובד מאשר איך שזה היה אפילו לפני 10 או 15 שנה".

מה בין יכולת משחק להרצאה?

וייץ: ״להשקפתי, יש שני סוגים של במאים. יש את הבמאים שדוגלים בפקודות ושליטה, כמו אלפרד היצ׳קוק, שידוע שהיה אומר לשחקנים: ׳בבקשה אל תהרסו את הסרט שלי, פשוט תעשו מה שאמרתי לכם. אם יש לכם בעיה עם זה, אני אמצא מישהו אחר׳. והסוג השני הוא סוג הבימוי שמביא את החוזקות והיצירתיות הטבעיות של השחקן, מאפשר לו לפרוח, ואפילו יוצר יחד איתו – ׳הנה הטקסט לסצנה הזאת, אבל בוא נראה מה קורה. אתה מוכשר, אתה נהדר, בוא נשחק עם זה ונראה אם אנחנו יכולים ליצור ביחד׳. אני יותר מהסוג השני.

״ואני מרגיש שזה מה שאנחנו עושים עם האנשים שאנחנו עובדים איתם. הרבה אנשים חושבים שמשחק זה להעמיד פנים שאתה מישהו אחר. ולנו יש גישה אחרת לגבי זה. לכולנו יש מערך ייחודי של תכונות, היבטים של עצמנו, שהם כמעט כמו צבעים על פלטה של צייר. מה ששחקנים עושים הוא שהם מכירים את הפלטה שלהם, והם בוחנים את הדמות ואומרים: ׳אז איזה תכונות יש לדמות הזאת שיש לי? איזה תכונות אין להם שיש לי? ואיך אני מגביר את הווליום עבור התכונות שמשותפות לנו, ומחליש את הווליום עבור אלה שלא'".

טננבאום: ״אצל שחקנים טובים זה לא כאילו מישהו כתב להם והכניס להם את זה. שחקנים טובים בדרך כלל עושים עבודה על עצמם קודם. הרבה עבודה כדי להכיר את עצמם. בבתי ספר למשחק השחקנים חופרים הרבה כדי להכיר את עצמם, לפתוח ולחשוף. בשביל מה? שחקן טוב ימצא נקודות מפגש בין הדמות לבינו, כדי שהוא יוכל להיות הדמות, כדי שהטקסט יהיה שלו, שלא יהיה משהו שהוא מלביש על עצמו, שיהיה אותנטי.

״מרצה או דובר טוב לא מעביר טקסט. הטקסט יוצא ממנו. הוא לא כאילו מקריא מאיזה טלפרומפטר דמיוני במוח. הוא מסתכל על מישהו ומעביר שיחה. אלה ה׳קלינטונים׳ של העולם. מבחינתי, קלינטון זה הזוג האולטימטיבי – התחושה היא שהוא מדבר, לא מקריא… הגדולה שלו ושל כמוהו שהם נותנים תחושה שזה משהו טרי, מעכשיו, שזה לא משהו בקופסת שימורים שפתחתי בשבילך. אני מאכילה אותך במשהו שהכנתי במיוחד בשבילך – רואה מה אתה רוצה, ומכינה לך, וגם בודקת לראות אם אתה אוהב את זה ואיך אתה מגיב.

״בתור קהל אנחנו לא רוצים לראות רק מישהו שלמד בעל פה, ובא, ונותן הופעה. אנחנו רוצים לראות מישהו שבעיקר אכפת לו מאיתנו ומהחוויה שלנו.

״זה תהליך. זה לשנות למשל את נקודת הפוקוס של ההרצאה. האם הפוקוס נמצא במילים, בטקסט או שהפוקוס הוא על הקהל. הפוקוס צריך להיות על הקהל. אתמול מישהו אמר, אני מסתכל, אני יוצר קשר עין, אבל אז מתחילות לי מחשבות האם אני עושה יותר מדי קשר עין, האם פחות מדי, אז אמרנו לו – תשומת הלב שלך היא בדבר הלא נכון. תשומת הלב שלך היא בעצמך במקום על מה קורה שם. להיות סקרן לגבי מי שמולך".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן